מחמוד א-זהאר, מראשי החמאס, אמר שלשום (שבת, 2.2.08) שמעבר הגבול ברפיח בין רצועת עזה ומצרים, יהיה מעתה תחת שליטה מצרית-פלשתינית. "המצרים הבטיחו לנו שהם עושים כל מאמץ לפתור את בעיית המעבר ולהשאיר אותו פתוח", אמר.
אם דבריו על ההבטחה המצרית הזאת אכן נכונים, זהו קיצו של ההסכם בין מדינת "ישראל" והרשות הפלשתינית מנובמבר 2005, שהתנה את נסיגת צה"ל מן המעבר בהצבת מפקחים אירופאים.
כאשר החליט על ההינתקות, עמדו בפני שרון שתי ברירות:
- להשאיר את ציר פילדלפי בפיקוח של צה"ל. היתרון של אפשרות זו, היה ביכולת למנוע זרימה בלתי מבוקרת של נשק לרצועה, שתשנה את המצב האסטרטגי בין צה"ל ובין כוחות הרשות הפלשתינית, ששלטה אומנם אז על הרצועה, אבל בפועל היה ברור שכוחו הצבאי של החמאס גדול יותר והוא אשר מכתיב את המהלכים הצבאיים ברצועה וממנה. החיסרון היה שההינתקות לא תהיה מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי וידיו של צה"ל תישארנה כבולות, אם יימשך הירי מן הרצועה לעבר יישובים בישראל.
- לוותר על נוכחות צבאית בציר פילדלפי. על החיסרון של זרימת נשק לרצועה, אמור היה לכסות היתרון של יד חופשית לתגובה נגד תוקפנות מן הרצועה, בכך שצה"ל לא נשאר שם יותר.
שרון בחר באפשרות השנייה. ואז עשה טעות קריטית. אם ויתר על ציר פילדלפי, היה צריך לפי ההיגיון שעמד מאחרי ויתור זה, להגיב בעוצמה מיד לאחר ירי הטיל או הפצמ"ר הראשון מן הרצועה לעבר ישראל. הוא לא עשה כך. גם אכל את הדגים הסרוחים, גם גורש מן העיר וגם חטף מכות.
במקום לנצל את התמיכה הבינלאומית בעקבות הנסיגה מן הרצועה ולהכות בעוצמה את הפלשתינים כדי למנוע מהם ירי לעבר ישראל, הוא הבליג על הירי והרגיל את העולם שגם לאחר הנסיגה מרצועת עזה, יורים משם הפלשתינים לתוך ישראל. במקום להפוך את התגובה ללגיטימית, על-ידי הבלגה זו הפך את הירי ללגיטימי.
לאחר ירי שנמשך שנתיים בעקבות הנסיגה מעזה, אזרו סוף סוף מנהיגי מדינת זקיפות הקומה הציונית אומץ והפעילו סנקציות נגד הישות הפלשתינית שיורה את הטילים. זאת לאחר, שאולמרט התקומם נגד החונטה של הבג"צ שתפסה את השלטון באופן לא חוקי ואסרה עד אז על השליטים החוקיים להפעיל את שיקול דעתם ואת הסנקציות הללו.
וראה זה פלא, אפילו הסנקציות הקלושות הללו, פעלו מיידית. הירי נפסק והחמאס נאלץ לפרוץ את גדר הגבול עם מצרים, כדי למנוע התקוממות של תושבים זועמים בעקבות הסבל שגרמו הסנקציות.
עכשיו, לאחר שהצטיידו באספקה ממצרים ולאחר שמובארק הבטיח, כאמור לעיל, שידאג למלא את מחסורם, חידשו הפלשתינים את הירי.
מכל מקום, המצב החדש שנוצר, נושא בחובו סיכון לצד סיכוי. מצד אחד, זרימת הנשק לממשלת הטרור של החמאס תוכל להתבצע ביתר שאת. מצד שני, מעכשיו נושאת מצרים באחריות למצב ההומניטרי ברצועת עזה יותר ממשלת אולמרט. כמו כן, השאיפה הטריטוריאלית הפלשתינית הנובעת מצפיפות הדיור ברצועת עזה, תופנה עתה לא רק לכיוון יפו וחיפה, אלא לעבר סיני.
בהקשר זה, להתבטאות האחרונה של הרב הראשי, יונה מצגר, שצריך לשאוף להקים בסיני מדינה לפלשתינים, יש היגיון רב. יתרון נוסף לישראל הוא שהקשר בין הרצועה והגדה שהיה תנאי הכרחי בהסדר עתידי והצריך מתן מעבר בין שתיהן, ייחלש עכשיו, כאשר פני תושבי עזה יופנו יותר לעבר אל-עריש וקהיר ופחות לכיוון שכם ורמאללה.
צריך לזכור בהקשר זה, שיש הבדל גדול בין השאיפות האסטרטגיות של הפתח והחמאס. בעוד אצל הראשונים, מעוגן הדבר בתפיסת עולם חילונית של הקמת מדינה פלשתינית, הרי אצל החמאס היא מעוגנת בתפיסת עולם פאן-איסלאמית הרואה את פלשתין כמרכז של אימפריה כלל איסלאמית. נכון אומנם שמדינה לא איסלאמית כמו מדינת "ישראל" היא לא נסבלת בתפישת עולם כזאת, אבל מאחר שלמדינה זו יש כוח צבאי רב מכדי שהחאמס יוכל להתמודד אתו עכשיו, הם יעדיפו "הודנא", שביתת נשק זמנית, כאשר את עיקר האנרגיה הדתית איסלאמית שלהם יפנו מטבע הדברים כלפי מצרים.
לבעיה הזאת מודע מובארק היטב, אבל בשלב המיידי, זאת הבעיה שלו יותר מאשר של היהודים בישראל. זאת גם בעיה של העולם המערבי נוצרי כולו, והם יצטרכו לשאת בנטל של חיזוק משטרו מול המגמות האיסלאמיות, כמו שכבר עושה ארצות הברית מזה שנים.
השאלה המסקרנת ביותר היא, מה יקרה עם תום החורף. התכנון המקורי של ממשלת אולמרט-ברק, בתיאום עם האסטרטגיה של בוש שמצאה ביטוי בוועידת אנאפוליס, היה לכבוש את רצועת עזה בחלוף החורף, להרוס את תשתית הטרור החמאסית, ולהציב שם כוח בינלאומי, של נאט"ו למשל. כאשר במקביל יחזור אבו מאזן לשלוט ברצועה מבחינה פוליטית כאשר הוא נתמך צבאית בכידוני הכוח הזה.
המצב החדש שנוצר עכשיו, יכול להציב אלטרנטיבה לכיבוש הרצועה. אם נצא מתוך הנחה שהחמאס יחדש את הירי על ישראל לאחר שיובטח לו גב כלכלי על-ידי המצרים להתגבר על הסנקציות מצד ממשלת "ישראל", בצירוף של הזרמה גוברת של אמל"ח משוכלל יותר לרצועה, מבחינה צבאית גרידא דווקא יתגבר עכשיו הצורך לכבוש את הרצועה.
אבל עכשיו, במקום להקריב חיילי צה"ל כדי לצרף את רצועת עזה לגדה המערבית תחת שלטון הרשות הפלשתינית ולכונן מדינה פלשתינית, תתכן אופציה של הפניית הפלשתינים לכיוון סיני לאחר סילוק החמאס משם ע"י צה"ל. ללא שלטון האיסלאם של החמאס, תוכל מצרים להשלים עם אפשרות כזאת. בין הברירה של זעם איסלאמי שיערער את משטרם בקהיר ובין דאגה למתן רווחה להמוני הפלשתינים הסובלים ממצור כלכלי בעזה, יכולים המצרים בהחלט להעדיף את האפשרות השנייה.
כאשר צה"ל, אם אכן יכבוש את הרצועה, יסיים לבער את תשתית הטרור שם, תהיה כבר ארצות הברית בשלבים של מעבר בין ממשל בוש לממשל הנשיא/ה החדש/ה. המחויבות להקים מדינה פלשתינית שהיתה מהות חזונו של בוש – שתי מדינות לשני עמים, תצטרך להתאים עצמה לחזון הנשיא/ה הזה/ו.
הרבה נתונים חדשים יצטרפו, אפוא, למשוואה המזרח תיכונית עד סוף שנת 2008. הברירה היסודית אבל תישאר – בחירה בין פלשתין איסלאמית ברוח החמאס, פלשתין חילונית ברוח בוש, או הפרדה בין הגדה והרצועה וחזרת "פלשתין" למה שהייתה במקור, לא מדינה ללא עם.
מכאן ואילך תתכנה אפשרויות רבות, אבל לדון בהן מנקודת מבט של כתב – תהיה ספקולציה מרחיקה מדי. נקווה, שמי שבידו הכוח, השלטון, הכסף וההשפעה – ידע לבחור נכון את האופציה הטובה ביותר ולפעול על פיה.
והעיקר, לקוות שנחזיק מעמד עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, שיגאל אותנו מכל צרותינו וה' ימלוך לעולם ועד. לא עוד מלך אביון, בין אם זה אהרן ברק, אהוד אולמרט, או בנימין נתניהו –אלא מלך עליון.
