בכל פעם שהערתי לחבר יהודי שהוא כותב את המילה "פלשתינאים" באופן שגוי, נעץ בי מבט של ספק משתאה ספק מוכיח אותי על עזות המצח, והמשיך להקליד את שארית המשפט כאילו לא אמרתי כלום. עוד אני מנסה להסביר את פשר הערתי, והנה חבר ערבי, פרופסור בתחומו, שולח לי הצעת מחקר משובצת ב"פלשתינאים" מתחילתה עד סופה.
כאן, לא חסכתי במלים. לא הסתפקתי בהערה אלא כתבתי לו הצעת תזה בבלשנות סביב ה"פלשתינאים" שלו ושנייה במדע המדינה סביב הפלסטינים שלי. באדיבות יתר הפנה אותי ל"פלשתינאים" בעיתונים ובאתרים ובכתבים אקדמאים בעברית. שוב החזרתי לו בעוד תזה מהספרות הפוסט-קולוניאליסטית אודות נטייתה של החברה המהגרת להגדיר את הילידים ולתת להם שמות כראות עיניה, שלא תואמים את רצון הילידים ולפעמים את האמת ההיסטורית. הפעם, נראה שפרטתי על מיתר רגיש. התרצה והסכים להצעתי להחליף את ה"פלשתינאים" ב"פלסטינים" כפי שהם בשפתם הערבית.
ניתן להחזיר את ה"פלשתינאים" למקור "פלשתינה" כבהוויה המנדטורית. אולם, שוב, הנה מקרה קלאסי של שם עם הנאמר ונכתב בלשון זרה הבאה אליו מעבר לים. ל"פלשתינאים", יטענו אחדים, שורש בהיסטוריה הרחוקה עוד יותר ב"פלשתים", אותו עם ששאול ודוד הכניעו במישור החוף. למרות העובדה, שאין שום קשר בין העם הפלסטיני שהתהווה במקום הזה בעת החדשה ובין זה שהיה בחלקת ארץ זו, ממשיכים להלביש את המקום על שוכניו, ואת ההיסטוריה הרחוקה על ההיסטוריה החדשה כדי להעלים את האחרונה. ולא בכדי: "פלשתינאים" היא עברית מן המניין או נגזרת של "פלשתינה" באנגלית המנדטורית נטולת הנרטיב או האיום.
המילה "פלשתינאים" משייכת אותם לזמן עבר
"פלשתינאים" הם תופעה היסטורית במובן של זמן עבר. וככאלה, הם נחלת העבר שהדלת נטרקה מאחוריהם. לעומתם, "פלסטינים" הם תופעה פוליטית חיה ונושמת, כאן ועכשיו. לתופעה זו יש נפח, היקף, רוחב ואורך, צבע וריח ונרטיב. נוכחות מורגשת במרחב שדומיין כי הוא נטול תופעה זו, ושנסתם הגולל עליה בחצי השני של שנות הארבעים במאה הקודמת. קרי, "פלשתינאים" הוא מונח המגלם בקיפוליו תיאור של קבוצה "שהייתה כאן" והסתיימה. בנוסף לזה, ניתן למצוא במונח זה זמן אחד והוא זמן עבר.
גם כשהוא מתאר קבוצה שב"עכשיו", הוא עדיין משייך אותה לעבר. ולכן, אותם האנשים שישתמשו במונח "פלשתינאים" ישתמשו לחילופין במונח "ערביי ארץ ישראל" או "ערביי ישראל". כלומר, כשלא ניתן להתעלם מממד זמן הווה שבתופעת ה"פלסטינים", שוב ניתן להקהות את הנוכחות שלהם במונחים הקשורים בתופעה החדשה, ישראל. שוב, ניתן לשייך אותה קבוצה למקום החדש שהוקם על חורבותיה, על מולדתה, פלסטין. "ערביי ישראל" או "ערביי ארץ ישראל" הינו גלגול אחר של "פלשתינאים" כשהכוונה היא שהמונח נגזר מהמקום היהודי או מהזמן היהודי, היות וישראל הוא הזמן שבא אחרי "פלשתינה" או במקום "פלסטין"!
חברים יהודים לעבודה בקו התפר בין שני העמים, מציעים להחליף את "פלסטינים" ב"ערבים", ומנמקים את הבקשה בזה שיהודי ממוצע ירגיש מאוים כשנאמר באוזנו "פלסטינים". ולכן, הצעתם היא להקהות את העוקץ המאיים וללכת צעד לקראת היהודים ולוותר על המונח הבעייתי הזה! אחרים מבקשים ללכת עוד צעד ומציעים לנו, באותה נימה של מי שבתוך עמו הוא חי, להשתמש ב"הערבים אזרחי ישראל". וקורה שאנו מתעקשים לקרוא לעצמנו "פלסטינים" ולמען הסר ספק בכוונותינו נסכים מדי פעם להגדרה -"פלסטינים אזרחי ישראל". מונח זה מניח את דעתם של עמיתינו כי הנה יש מן המשותף, "אזרחי" ומן ההכרה בריבון היהודי, "ישראל". חותמים, ועוברים לעסוק בענייני דיומא.
משחק כוחות בין שתי הקבוצות על זכות ההגדרה
תופעה זו איננה סמנטיקה או סתם השתעשעות מסוג "שגיאות נפוצות" או "רגע של עברית", אלא שבנפשנו היא, ומבטאת את ניצני משחק הכוחות המוזיקליים בין שתי הקבוצות על זכות ההגדרה, הזכות לתת שמות לסובייקטים ולאובייקטים במרחב. לאמתו של דבר, הניסיון להגדיר שונה באופן מהותי בין יהודים לערבים. המושג "יהודים" אינו מהווה נושא לריב ומדון בפני באי המפגש היהודי הערבי כי הנו
ברור, מוסכם, סוג של אקסיומה.
הלא מוסכם הוא המושג "פלסטינים" אותו בדרך כלל מנסים היהודים - האקסיומה – להגדיר, בהנחה שהוא טעון הגדרה משום שהוא אינו מוסכם. להגדיר אינו מעשה אפיסטמי בלבד אלא כשורש "גדר", ניסיון להגביל, לתחום. שתי פעולות חיוניות ביותר כדי לממש את השליטה על המרחב ועל התופעה בתוכו. ובין לבין, הערבים הופכים להיות, ושוב כדי להקהות את העוקץ, "פלשתינאים" השייכים אל העבר שהיה במרחב, או "ערביי ישראל" ככאלה הנמצאים במרחב של ההגמוניה היהודית, ישראל!
סמיכות תחבירית המקלה על היהודים את המעמסה לשהות במחיצת ה"אחרים", מקוממת את הערבים שלא תמיד עומדים על זכותם להגדיר את עצמם. מול הראי בבית הם פלסטינים או סתם ערבים, אולם במקומות העבודה הם "ערביי ישראל". האדם יוצא מהבית "פלסטיני" בשפתו ומגיע אל מקום עבודתו, מרחק שעה או חצי שעה כ"ערבי ישראלי" בשפתם של היהודים! תארו לעצמכם מה היה קורה לו נמשכה הנסיעה שלוש שעות!
ייתכן ששני הצדדים בורחים בהסכמה לא מוצהרת לעבר מונח פחות טורדני בהנחה שהוא "מגזר ערבי", משהו ערטילאי, ספק קבוצה צרכנית, ספק חלק של משהו שנגזר מדבר אחר! ברגעים מסוימים על ציר הזמן שבין יהודים לערבים, מחליטים היהודים לחלק את ה"מגזר" הזה לגזרים: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדווים כדי להקל באופן משמעותי על מלאכת העיכול.
ומי לא ירצה לזכות בהקלה! ישנם בין היהודים מטיבי לכת, שיצעדו את כל המסלול עד קצו. שם, יסווגו את ה"גזרים" שגזרו בין "טוב ליהודים, לא טוב ליהודים" ולאחר סיום המלאכה תשקוט הארץ ארבעים שנה! כי אז ידעו היהודים את מי לחבק אל לבם ולמי להראות פנים חמוצות, למי הגזר ולמי המקל. ועוד מנגנון של הקלה באמתחתם של היהודים המאפשר הסרת האיום - מנגנון פשוט ומתוחכם באותה עת: אחמד הופך חיש מהר בפי היהודים ל"חמודה" כזה שה-ה' שלו מבוטאת כ-י'. רמדאן יקרא "ראמי" ואבראהים "אבי". אולם, לפעמים לאחר התיחום לא יהיה משנה מה לקרוא ל"מוחמד" או ל"עבד".
שמות אלה יכולים להתחלף להם או ליהפך לעוד שלל של שמות ערביים. וכך ניתן לקרוא לכל הערבים באותו שם או לערבי אחד בכל השמות האפשריים. הרי הקריאה בשם כאן, לא מיועדת לכבד את נושא השם או לייחד אותו, אלא רק להבדילו מהיהודי עד כדי כך שלא פעם, לכל הערבים/הקטגוריה קוראים עלי או עבד או מוחמד! גם כאן, הערבים בעלי השמות יאבדו את שמותיהם במרחק שעה מבתיהם, או במעבר שלהם לשפת ההגמוניה.
לפעמים הדבר קורה ביוזמתם הם, כמחווה של רצון טוב מצדם, כדי להסיר מחיצות בינם לבין עמיתיהם היהודים, הרי למה להלאות אותם בלשבור את השיניים כדי לבטא שמות קשים עם אותיות עוד יותר קשות! ולכל שם יש סיפור והקשר ואסוציאציות המגיעות עד הנביא מוחמד! ייתכן והיוזמה לעברת באופן יזום את השם או להקהות את ערביותו, נובעת מהנחה ששם ערבי אינו מתאים כלל וכלל לשם כניסה למרחב!
מכאן, היהודים תמיד ינסו להגדיר את הערבים הפלסטינים, לחלק, לחבר, להטות את שמותיהם כלפי העברית כאשר הערבים נלחמים לפעמים על עצמם, על זכותם להגדרה עצמית, לשמות כקניין רוחני שנתנו להם הוריהם או שירשו מסבותיהם.
פלסטינים הכותבים בעברית ילכו בעקבות אותיותיה ויקראו לעצמם "פלשתינאים" כחושבים שאכן הנה המונח המדויק לתאר בו את קבוצתם הם. אלא שבלי לשים לב, הם משחקים לידי היהודים שנוטים להגדירם כמתכוונים למשמעויות מסוימות שלא מתיישרות עם המשמעויות הכרוכות בשימוש במונח "פלסטינים". פלסטינים אינם "פלשתים" ואינם מ"פלשתינה" נחלת המנדט אלא מפלסטין, אותו גן עדן אבוד, אותו חלום נגוז, אותה מולדת שהושמטה מתחת לרגליהם מכוח המפעל הציוני!
פעם ניסו פלסטינים אחדים להתאתגר מול הטיעון היהודי לזכות היסטורית על הארץ בטענה שהפלסטינים הם צאצאיהם של הכנענים, עוד לפני בואם של היהודים הנה. השתייכות זו תקדים את היהודים בזמן בנוכחות במקום הזה, ותשווה לפלסטינים של היום אותם שורשים של תרבות כנענית מפותחת לרבות בתחום החקלאות ויצירת השפה! כלומר, זרם מוגבל בקרב התנועה הלאומית הפלסטינית יצא מגבולות המונח "פלסטינים" אל מעבר למשמעויות המודרניות של אותו מונח כדי להדגיש את הראשוניות בזמן ובנוכחות במקום.
עוולה קטנה, יטענו היהודים, נעשתה לפלסטינים בהפיכתם ל"פלשתינאים", הלא הם מ"פלשתינה" המנדטורית. היהודים, יוסיפו, לא יצרו יש מאין. אומנם יש בטענה זו מן האמת אולם אמת זו מהווה מסווה לעובדה שהם ממאנים לתת לפלסטינים את שמם כפי שהוא בשפתם הערבית. ויש בסירוב זה יותר מאשר
סימבוליקה. ההגמוניה היהודית נצפית כאן כמסרבת להניח לפלסטינים להגדיר את עצמם כראות עינם. היא מקדימה אותם בפעולה זו ומשייכת אותם למקום ולזמן שאינם עוד בין החיים – בהנחה לפחות שפלסטינים, לעומת זאת, הם קבוצה הטוענת לזכויות מול העברית ודובריה.
לא די להכיר בהימצאותו של עם - מן הצדק להכיר בזכותו להגדרה עצמית
העברית מתקשה לקבלם כהווייתם, עם שאיבד את מולדתו כולה ודורש לקבל את חלקו האפשרי בה. עם שהתהווה לו במקום ובזמן מוגדרים ויש בפיו נרטיב וסיפור גדושים מיתוסים ומעשיות, רובן שזור היטב באלה של העם היהודי לאחר בואו ל"ציון" הרי היא "ארץ ישראל" שהיא "פלשתינה" שהיא פלסטין מולדתו האבודה ומדינתו העתידית הנשגבת! יעדיפו היהודים פלסטינים ללא נרטיב ולכן יתמידו לקרוא להם "פלשתינאים" או לחילופין, "ערביי ישראל" כשהכוונה לפלסטינים בישראל או "ערביי ארץ ישראל" לכל הפלסטינים בין הים לנהר.
בדרך זו נוטלים מהם את זכותם להגדרה עצמית מילולית, בקו מקביל למדיניות שנטלה מהם את הזכות להגדרה עצמית מדינתית. "פלשתינאים" הם קולקטיב, אולם ללא נרטיב וללא נוכחות עכשווית הנושאת דרישות לתיקון העוול ההיסטורי שנעשה להם על-ידי מחוללי המפעל הציוני. מכאן המתח שבמשמעויות בין "פלשתינאים" בפי היהודים לבין "פלסטינים" בפי הפלסטינים עצמם.
בין הניסיון להעביר מלשון זמן עבר את הקולקטיב הפלסטיני ולהשכיחו ולו במעט, לבין הניסיון להנכיחו ב"כאן ועכשיו"; בין כוונותיה הנסתרות של העברית המנסה להקהות את העוקץ של המציאות, לבין הצהרותיה הפומביות של הערבית, המנסה לסייע לקולקטיב להגדיר את עצמו ולו מילולית - מכאן, התעקשותי להעיר לאלה שכותבים "פלשתינאים" שמן הראוי שיכתבו "פלסטינים". כי לא די להכיר בהימצאותו של עם, אלא שמן הצדק להכיר בזכותו להגדרה עצמית ולא רק מילולית!
