אמונה חילונית

• כל המאמינים באמונות דתיות ובאמונות לא-דתיות הם "כופרים".

• טעות האתאיסטים: כינוי המאמינים באמונות לא דתיות בשם "לא מאמינים".

• הנזק בהעדר ביטויי האמונה הלא דתית בספרים האתאיסטים החדשים של ריצ'רד דוקינס, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, דניאל דנט.

• משמעות מושגים "אמונה דתית" ו"אמונה לא דתית" כיצד מבטאים בני אדם את אמונותיהם ללא מילים?

• משמעות המושג "אמונה" כייחוס וודאות לידע על המצוי, הצפוי והראוי.

דוגמה: אמונה בריבונות האדם הנובעת מייחוס נכונות לידע המדעי על המצוי ביקום, ואמונות בראוי לנהוג לפי כללי הצדק הנובעות מהאמונה בצפוי. דוגמה: אמונה בוודאות הידע על המצוי המתואר במיתוסים הדתיים כבסיס לאמונה כי ראוי לנהוג לפי הרצוי לאלוהים ולאו דווקא לפי הרצוי לבני אדם. הוקעת הדת תוך התעלמות מאמונות לא דתיות מזיקה לטעון האתאיסטי. כל המאמינים באמונות דתיות ובאמונות לא-דתיות הם "כופרים" האמונה במחויבות כל אדם לעיקרי הצדק והמוסר המנחים התנהגותו כלפי הזולת, כלפי עצמו וכלפי החברה האנושית, ללא התחשבות במצוות הדת היא אמונה לא-דתית. האמונה הלא-דתית בריבונות האדם, בחירותו ואחריותו לבחירות שהוא בוחר בחייו, נובעת מהאמונה בנכונות הידיעות והתמונות שהמדע מייצג בהן את המציאות בעולם הפיזי, ומהאמונה כי ידיעות אלה נכונות כל עוד לא הופרכו על-ידי מחקרים וניסויים מדעיים, והן מפריכות את האמונות בתמונות המציאות העל-טבעית כפי שצוירו על-ידי המיתוסים הדתיים. כל בני האדם הם אנשים מאמינים כשאנו מייחסים למילה "אמונה" את מובנה בשיח האנושי היומיומי: ייחוס וודאות לידיעה. מבחינה זו אין בעולם אנשים "לא מאמינים". ההתנהגות היומיומית שלנו מותנה ומייצגת אמונות – המנחות את התנהגותנו בכביש, במשפחה, בחברה, בהתייחסות לכללי צדק ולמצוות הדת, לדמוקרטיה ולתיאוקרטיה. כל "אי-אמונה" ו"כפירה" נובעות מאמונה. אמונה לא- דתית בנכונות תמונת היקום המדעית ובאוניברסליות חוקי הטבע, מייצרת אי-אמונה בתמונת בריאת העולם המצוירת בספר 'בראשית'. מהאמונה הדתית בנכונות תמונת בריאת העולם המצוירת בספר 'בראשית', נובעת אי-האמונה בתמונת היווצרות העולם והתפתחותו כפי שהיא מוצגת על-ידי ממצאי המחקרים המדעים. מהאמונה הלא-דתית במחויבות לכללי צדק ומוסר אוניברסליים המכוונים להטבת חיי בני אדם, המעצבים כללים אלה לפי הבנתם ורצונם, נובעת הכפירה במחויבות למצוות דת המכוונות לריצוי האלוהים כפי שמנהיגי הדת ציוו אותם. מהאמונה הדתית במחוייבות האדם לציות לכל מצוות הדת הכתובות בספרים שנוצרו על-ידי מנהיגי הדת שבה הם מאמינים, נובעת הכפירה במחוייבות האדם לכללי צדק אוניברסליים כאשר הם סותרים את מצוות הדת (ראו מאמרו של לייבוביץ "אינני הומניסט"). טעות האתיאיסטים החדשים היא השם "אי-אמונה" בו הם מכנים את האמונה הלא-דתית והשם "לא-מאמינים" למאמינים באמונות לא-דתיות. זיהוי המושג "אמונה" (Faith, Belief) עם אמונה דתית בלבד וזיהוי המושג "מאמינים" עם המושג "מאמינים דתיים" בלבד אינו משקף את המציאות ואת האמונות הרווחות בקרב בני האדם. הכינוי "לא מאמינים" לאנשים המאמינים באמונות לא דתיות מזיק להם, כיוון שרוב בני האדם רואים ב"לא מאמינים" אנשים חסרי אמונה בכללי צדק ובמחויבות מוסרית. האמונה הלא דתית היא אמונה בנכונות הידע המדעי, במחוייבות לכללי צדק וערכי מוסר ואין לכנותה "אי אמונה". "אי-אמונה" היא תוצאה של אמונה : מכל אמונה דתית או לא-דתית נובעת כפירה, אין אמונה הנובעת מכפירה. משגה חמור זה הרווח בשפת האתאיסטים החדשים - ריצ'רד דוקינס, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, דניאל דנט - משותף להם ולמאמינים דתיים המבקשים להשמיץ את האתאיסטים ההומניסטים ולהציגם כ"לא מאמינים בשום דבר". הפופולריות שלה זכו ספרי האתאיסטים החדשים מוסברת באימה האוחזת בהוגים רחבים לנוכח הגל העולה של הפונדמנטליזם המוסלמי הקטלני ולנוכח הפונדמנטליזם הנוצרי אשר השפעתו הפוליטית הולכת וגוברת בישראל ובארצות אחרות כולל ארצות הברית של אמריקה, המדינה הראשונה שהפכה את ההפרדה המוחלטת בין דת למדינה לאחד מיסודות המשטר הדמוקרטי. הנזק שיוצר העדר ביטויי האמונה הלא דתית בספרים האתיאיסטים ספריהם של האתיאיסטים החדשים אשר זכו לתפוצה גדולה בראשית המאה ה-21, מצליחים להוקיע את האבסורדים ואת חוסר התשתית הראייתית של אמונות דתיות בנכונות תמונות המציאות שצוירו במיתוסים בדיוניים, הכלולים בספרי קודש אשר המאמינים הדתיים מייחסים להם נכונות כידע או אמיתות על המציאות. בספרים אלה יש גם דיון רציני ומעמיק בפער הבלתי מגושר בין עיקרי האתיקה הדתית המכוונת לרצות את האלוהים, לבין האתיקה ההומניסטית המכוונת להטבת חיי בני האדם ולחתירה לאושרם. הניגוד בין שתי מערכות אתיות אלה מתבטא בקצוות הקיצוניים בניגודים בין מצוות דתיות מזיקות בעליל, כגון איסור השימוש באמצעי מניעת התעברות, או חובת הג'יהאד וההתאבדות הרצחנית, לבין מצוות אתיות הומניסטיות המבקשות להציל בני אדם ממחלת האיידס ומטירוף השאיפה למות בשם האלוהים. ספרו הצרפתי של אלי בר-נביא "דתות רצחניות" מתמקד בסכנה הישירה לשלום האנושות ממשטרים ומתרבויות הממזגים דת ושלטון טוטליטרי. צירוף קטלני זה של דת ושלטון הופיע במאה העשרים גם בתנועות דתיות חילוניות (כקומוניזם ונאציזם) שהשתלטו באמצעות שלטון טוטליטארי על עמיהם ועל עמים אחרים, איימו על חיי עשרות מיליוני בני אדם ועל עתידה של האנושות כולה. שלטון דתות חילוניות אלה קרס כאשר האימפריות הרוסית והגרמנית נוצחו באירופה במשך המאה העשרים, ואילו שלטון הדתות המוסלמיות הממוזגות ממשיך להתקיים ולהתעשר במשטרים טוטאליטריים באסיה ובאפריקה כשהוא מאיים מחדש על האנושות כולה. על-רקע איומים אלה חשוב כל כך הדיון המבהיר את ההבדלים בין "אמונות דתיות" ל"אמונות לא-דתיות" . אך בכל הספרים הנזכרים לעיל אין ביטוי שיטתי לעיקרי האמונה ההומניסטית הלא דתית, אשר ממנה נובעת הכפירה וההתנגדות להשתלטותן של האמונות הדתיות. אמונות לא-דתיות מכונות בשם השגוי "אי-אמונה", כמו בספר "האנציקלופדיה של אי-האמונה" שיצא לאור בארה"ב. משגה זה גורם למבוכה של קוראים רבים המסכימים עם הטענות המפריכות את מסקנות האמונות הדתיות אך אינם מכירים את האלטרנטיבה לאמונה הדתית המזיקה. באחד מערכיה של "האנציקלופדיה של אי-האמונה" נידון מכשול חמור זה העומד בפני חוקרי דעת הקהל בגלל חוסר ההגדרה של האמונה הלא דתית, בגלל העדרה מהשאלונים של סוקרי דעת הקהל, הכוללים רק שאלות ביחס לאמונה הדתית או ל"אי-אמונה". פרנק פאסקאלה מסכם כשלון הסקרים הללו בפרק שכתב ב NEW ENCYCLOPEDY OF UNBELIEF- ומסביר את הקושי של החוקרים להתקרב לתמונה שתתאר נכונה את היחס בין "מאמינים" ל"לא מאמינים". הוא מודה שהדבר נובע מהעדר הגדרות מוסכמות למושגים של הסקר ובגלל העדר אלטרנטיבה חיובית לאמונה הדתית, אם כי גם הוא אינו קורא לאמונה הלא-דתית בשמה. הגדרת המושגים אמונה, אמונה דתית, אמונה לא דתית משמעות מושגים נקבעת על-ידי השימוש הנעשה בהם בחיי היומיום. מאמר זה מוקדש להגדרת משמעות המושגים במובן הויטגנשטייני של המילה משמעות. משמעותה של מילה היא השימוש שאנו עושים בה בהקשר מסוים (ב"משחק מסוים"). אנו משתמשים במילה "דת" במשמעות שנתן לה יום: "שם למערכת חוקים ולא דרך לאמת", גם בשפה העברית, כבמגילת אסתר בתנ"ך, משמשת המילה "דת" כשם למערכת חוקים ומצוות. אנו משתמשים במילה "מאמינים דתיים" לכינוי לאנשים המרגישים כי הם מחויבים לשמור מצוות דתם על-מנת לרצות את אלוהיהם ובגלל מקורם האלוהי. אנו משתמשים בביטוי "אמונה דתית" כשם לייחוס וודאות לידיעה המיתולוגית כי יש בעולם העל-טבעי אלוהים פרסונאלי המצווה חוקי דת מסוימת, באמצעות מנהיגיה שכתבו את כתבי הקודש, סופרים שהמציאו את המיתוסים שעיצבו את האלוהים שברא ושולט בעולם, עונש את העוברים על מצוות הדת ומתגמל את המצייתים להם, על כן אנו מחויבים בציות להם. "אמונה לא דתית" היא ייחוס וודאות לנכונות ידיעות מדעיות - כל עוד הן עומדות במבחן ההפרכה והניסוי. אמונה כזאת תופסת את האדם כריבון הבוחר דרכו בחיים, מחויב להתנהגות שתבטיח את בטחונו ותיטיב את חייו, בהנחיית חוקים המבוססים על כללי צדק אוניברסאליים. רוב בני האדם אינם יכולים להגדיר את אמונותיהם, אך אמונות של בני אדם מיוצגות באורחות חייהם ובהתנהגותם, בהתאם לוודאות הנכונות שהם מייחסים לידיעות ולהצדקה לכללי צדק המופנמים בהם בחינוך, בהתנסות בחיים, ובתהליך ההשכלה וההכרות עם כתבי ההוגים באתיקה. בני אדם הנשאלים בסקרים על אמונותיהם עונים לעתים תשובות שאינן תואמות כלל את האמונות המבוטאות באורחות חייהם כגון: אנשים החיים באורח חיים לא-דתי (המתעלם ממצוות הדת לציית להלכה ומנהיגי הדת שפרשוה), אך כאשר הם נשאלים על כך הם עונים כי הם מאמינים באלוהים ובמחויבות ל"מסורת" הדתית - קרי:למצוות הדת. ברוב המקרים אין משמעות לתשובות הפשטניות בנות מילה אחת שאנשים עונים על שאלות מורכבות של הסוקרים : 'האם אתה מאמין באלוהים?' 'האם אתה דתי?' 'האם אתה חילוני?' 'האם אתה "לא מאמין"?' תשובות "כן" ו"לא" אינן מייצגות את מורכבות המציאות הנפשית, התבונית או ההתנהגותית אליה מכוונת השאלה. כאשר מתלווה לה השאלה הרצינית יותר "למה התכוונת באמירה "אני מאמין באלוהים" או "אני חילוני" ? או "במה אתה מאמין?" - משתררת המבוכה שאינה מאפשרת תשובה ברורה. האלטרנטיבה החיובית לאמונה הדתית - היא האמונה ההומניסטית הלא דתית הרווחת בקרב רוב הציבור במערב, מתבטאת באורחות חייו, בתמיכתו המעשית בדמוקרטיה, בציות לחוקיה גם כשהם נוגדים את מצוות הדת ומנהיגיה, בחינוך שמאמינים לא דתיים מעניקים לילדיהם, בהתייחסות שלהם למצוות ההלכה הדתית. מה היא משמעות המילה "אמונה" אנו מבחינים בסוגי אמונות לפי נושאיהן:

• אמונה במצוי

• אמונה בראוי

• אמונה בצפוי מאמונה בייחוס וודאות ונכונות לידיעה על המצוי נובעת לעתים האמונה בראוי להיעשות או בצפוי שיתרחש. האמונה הלא דתית מתפקדת בהכרת המצוי - המציאות הפיסית, החברתית והפסיכולוגית, בייחוס הנכונות לידע הנובע מהתנסותנו בחיים ומהמחקרים המדעיים מאירים אותה. האמונה הלא דתית מתפקדת בתחום האתיקה - בבירור כללי ההתנהגות הראויה ביחסנו מחויבות להתנהגות לפי כללי הצדק בהתאם למטרותיה של התנהגות האנושית: הטבת החיים האנושיים שלנו ושל כל בני האדם. אמונה כזאת מונחה על-ידי חוש הצדק המופנם בנו בתהליך ההומניזציה ההומניזציה והחברות שבו נעשית החיה ממין האדם לאישיות אנושית (ארסמוס כבר ידע כי "האדם לא נולד אנושי - הוא נעשה אנושי") אמונה במחויבות לכללי לחוקים המבוססים על כללי הצדק מחוזקת על-ידי האמונה בצפוי: אם ינהג כל אדם ללא התחשבות בזולת ובחוקי החברה בה הוא חי תשתרר אנרכיה המסכנת את ביטחונו וטיב חייו של כל אדם. מכאן נובעת האמונה בראוי: בהתנהגות ראויה של בני אדם בהתאם לכללים מחייבים כגון: "לא יעשה אדם לזולתו את השנוא עליו עצמו", "לא ינהג בזולתו כאמצעי אלא כמטרה לעצמו", "יכיר בכל חוק כחוק אוניברסאלי החל על כל בני האדם" (כללים של הלל וקנט). חלק ממצוות הדת עשויות להיות רצויות ומועילות גם לבני אדם, חלק אחר עשוי להזיק להם. האמונה הדתית מחייבת לציית לכולן. מצוות אינן ערכים מוסריים אלא צווים של שליט מוחלט: כמו בכל משטר טוטליטארי, יש לציית להן גם אם הן מיותרות בעיני המאמין הדתי או מנוגדות לכללי הצדק. מכאן האמונה שלעתים ראוי למאמין הדתי לעשות לזולתו את השנוא עלינו אם צווה על כך במצוות הדת, כגון: שעבוד עבדים ושעבוד נשים, או רצח מי שאינו מאמין בגרסה של כת קנאים דתית אחת אשר אמונותיה מנוגדות לאמונות כת דתית אחרת או לאמונות לא-דתיות, כמו רציחות הדדיות של הסונים והשיעים, או כמו המצווה להרוג אפיקורסים ביהדות. הוקעת הדת תוך התעלמות מאמונות לא דתיות ומהתועלת שהביאה לעתים לפנים חשיבות כתביהם של האתיאיסטים החדשים היא, כאמור, בחשיפת: [1] האבסורדים שביסוד כל אמונה דתית והיותם מנוגדים לרציונאליות ולתבונה של ההומוספיאנס. [2] הנזק העצום לבני אדם כיחידים, לחברה ולתרבות האנושית, אשר נגרמו ונגרמים על-ידי הדתות והאמונות הדתיות. [3] הסכנה שבתנועות הדתיות לשלום העולם, לחיי הדתיים והלא-דתיים הרוצחים בגלל אמונותיהם. [4] הסכנה לקדמה ולהתפתחות של הכלכלה, המדעים וההשכלה, בארצות בהן משתלטת הדת על החברה והתרבות. רוב הטיעונים בספרים אלה רואים את הנזק שבדת כגדול הרבה יותר מהתועלת שהביאה הדת בתקופות ובארצות מסוימות, בהתעלמם מההנחה של שפינוזה שייחס ערך לדת בימי קדם, כמו בימי חקיקת החוקים של משה אשר כללו כללי צדק מובהקים כמו רוב עשרת הדיברות אשר אין בהם מצווה פולחנית אחת. ייחוס החוקים לאלוהים אִפשר לתת תוקף לחוקים שרק בזכותם יכולה חברה להתקיים, ורק בזכותם יש אפשרות להבטיח את ביטחונו של הפרט בחברה. חיים כהן במאמרו "אלוהים כפיקציה משפטית" ממשיך טעון זה של שפינוזה, בטענתו כי כל מערכת חוקים זקוקה לפיקציה משפטית על-מנת להעניק תוקף וכוח שכנוע לחוקים אלה - כמו הפיקציה המשפטית הרווחת בדמוקרטיה לפיה החוקים נעשו בהתאם ל"רצון העם". המשגה העיקרי, המשותף למחברי ספרים אתיאיסטים אלה, הוא כאמור זיהוי "אמונה" עם אמונה דתית, והצגת האמונה ההומניסטית הלא דתית שלהם ושל רבים אחרים כ"אי-אמונה". התעלמות מתפקידים היסטוריים מועילים לבני אדם שמלאה הדת לפנים, והתעלמות מהאמונה הלא דתית כמקור כפירותיהם.

• אמונה באמונה והשפעתה על חיינו

• הנזק שבהצגת מאמינים כלא מאמינים

• מה בין אמונה לידיעה

• ידיעה היא היפותזה שאנו מאמינים בנכונותה

• אמונות דתיות הופכות אגדות לידיעות מוחלטות

• השערות לא דתיות הופכות ידיעות מדעיות, עד הפרכתן או שינוין

• אמונות וידיעות גורמות כפירה של דתיים ואתיאיסטים במנוגד לאמונתם

• אמונות מתבטאות באורחות חיים דתיים ולא-דתיים ולא בהצהרות ובסקרים

אמונה בחיוניות האמונה בחיי היומיום של היחיד והחברה רק בספרו של דניאל דנט - Breaking The Spell, מצוי פרק קטן - Belief in Belief - הדן באמונה כתכונה אנושית, כאחת התכונות שאימץ לעצמו המין האנושי בתהליך האבולוציה והברירה הטבעית, וצייד אותו באמצעי אנושי ייחודי, אחד מיתרונות ההומוספיאנס על כל החי, בהיות האמונה לאחד מאמצעי התודעה המשפיעים והמנחים התנהגותנו בחברה משתנה, מחברת המשפחה והקלאן לחברת השבט, העם וחבורות העמים, ועד החברה האנושית אשר כל יחידיה וכל תאיה תלויים אלו באלו. האמונה לפי דנט אינה זהה כמובן לאמונה הדתית דווקא – האמונה האנושית מתבטאת במגוון גדול של אופנים ונושאים. משגילו בני אדם את האמונה בתודעתם החלו להעריך ולהאמין בחשיבותה. גם אנחנו, אומר דנט, מעריכים את האמונה בדמוקרטיה, למשל, כחיונית לקיומה ועתידה של הדמוקרטיה, גם אם היא מתבססת על הידיעה אשר צ'רצ'יל הגדירהּ כך: "הדמוקרטיה היא המשטר הגרוע ביותר - לבד מכל המשטרים שקדמו לה". גם האמונה שלנו במדע מבוססת על האמונה ביושרה (אינטגריטי) של המדענים (בנכונותם לבחון כל ההיפותזות והממצאים שלהם במבחנים חמורים של הפרכה (כקרל פופר), כתנאי להסתמכות עליהם בתחזיות שאימותן עשוי לחזק אמונתנו בנכונותם או להפריכה. בחיי היומיום, הציבור זקוק לאמונה בנכונות הידע של המחקרים המדעיים מבלי שיהיו בידיו האמצעים לבדיקתם. האמונה שלנו בשלטון החוק המחייב את כל בני האדם בחברה גורמת לנו להזדעזע כאשר מתגלה עברה על החוק בקרב מנהיגים או אנשי ציבור, אשר אנו זקוקים לאמונה בהם כי ינהגו לפי החוקים שאפשרו להם את מעמדם. אנו מאמינים בחיוניות האמון שנותנים הבוחרים לנבחריהם וחותרים לשמר את האמונה שנתנו בהם, באמצעות מנגנוני בקרה, ביקורת ושיפוט. אנו מאמינים, או נוהגים כמאמינים, במיתוסים מסוימים המקובלים עלינו גם אם אין הוכחה לאמיתותם, או יש נימוקים משכנעים לכפירה בהם, כמו רוב המיתוסים המגדירים את מקור לאומיותנו ואת שייכותנו לעם מסוים ולהיסטוריה המיתית המוסכמת עלינו כמורשת התרבות הבלעדית שלנו. אנו משמרים אמונות בעקרונות מוסריים שאנו מבקשים להחיל אותם בחברה - כמו העיקרון של שוויון מוחלט בין המינים והגזעים באנושות, לא רק שוויון הזדמנויות אלא שוויון בפוטנציאל של היחידים בכל גזע ומין אנושי (כטענת בן עזאי - הכלל הגדול הוא בריאת האדם זכר ונקבה בצלם האלוהים, כיוון שזה עיקרו של השוויון, ולא כפי שטען לעומתו ר' עקיבא כי הכלל הגדול הוא "ואהבת לרעך כמוך" והלל, שהבין כמה כלל זה אינו מעשי, הציע כי הכלל המוסרי הגדול באמת הוא "השנוא עליך לא תעשה לזולתך" שאין אדם שאינו יודע מה כואב ומה שנוא עליו , אך רק מעטים יודעים מה היא אהבה ואם הם אוהבים את עצמם). אמונות הרווחות בקרבנו כמובנות מאליהן מתנגשות לעתים באמונות ביושרה של המדען כאשר מסקנות המחקר המדעי מתנגשות במסקנות השיפוט המתבסס על אמונתנו בעקרונות השוויון המוחלט. למשל, האמונה שלנו בשוויון של בני כל הגזעים והמינים עשויה להתנגש במסקנות מחקר מדעי הטוען כי קבוצה אנושית אחת מאופיינת בפוטנציות גדולות יותר, בתחום שכלי או פיסי או אחר, מהפוטנציה של יחידים החברים בקבוצה אנושית אחרת. כיצד ינהג המאמין ההומניסטי לנוכח מחקר כזה, כשהוא מאמין ביושרה של החוקרים ובהסתברות הגבוהה של מסקנותיהם, ויודע את הנזק החברתי שתגרום הידיעה שהם מציעים, אם אומנם יאמינו בה רבים? בני אדם הם יצורים שונים מכל בעלי החיים בהיותם יצורים חושבים ומאמינים - על בסיס הידע המצטבר בתודעתם, כולל ידע על העבר והעתיד שאינם נתפסים בחושים כיוון שאינם נוכחים בהווה. ידיעות אלה מצטברות בתודעה בזכות האמונה בהסתברות או בוודאות הידע שסופק למאמין באמצעות סמלים וצירופיהם, כגון מערכת ביטויים בלשון או כל מערכת סמלים אחרת (מתמטית או אמנותית) אשר ההתנסות שלנו מלמדת אותנו כי יש להמשיך להאמין בידע שסופק על ידה. כשם שבני אדם יודעים דברים על יסוד עדות החושים, כך הם גם יודעים דברים על יסוד האמונות שבתודעתם, אמונותיהם מתבטאות בהתנהגותם, גם כשאין הם יודעים להגדירן במילים. האמונות חיוניות להתנהגותנו היומיומית, למשל: האמונה כי אור ירוק ברמזורים גורם לנו להאמין כי האור האדום ברמזור האחר יעכב את מי שעלול לדרוס אותנו, או האמונה במחוייבות שלנו כלפי הורינו וילדינו, או האמונה כי אנו מחויבים לסכן את חיינו בשדה הקרב למען החיים בחברה שעליה אנו מגנים. "אמונה" - FAITH, BELIEF - היא אפוא לא מושג דתי, אמונה היא אחת הפוטנציות הייחודיות לכל המין האנושי. מה בין אמונה לידיעה ידיעה היא היפותזה שאנו מאמינים בנכונותה. אנו משתמשים במילה "ידיעה" במובן של אמונה בנכונות עובדות או מצב דברים אשר נודע לנו באמצעות החושים או באמצעות תיאורים שבוטאו בסמלים. כל עוד אנו מטילים ספק בנכונות הידיעה שנמסרה לנו אין היא ידיעה אלא "שמועה" או "השערה" או "הצעה". ההיפותזה הופכת ידיעה כאשר אנו מאמינים כי התיאור או הרושם החושי תואם את המציאות (עומד במבחן ההוכחה וההפרכה, ניתן להסתמך עליו בהתנהגותנו ובתחזיותינו). "ידיעה" היא אפוא היפותזה אליה אנחנו מתייחסים כידיעה כיוון שהוכחה ועמדה במבחן ההפרכה וכל עוד היא עומדת במבחן כזה. על-מנת להפוך השערה או הנחה או תאור של מצב לידיעה נדרשת מאתנו אמונה בנכונות התיאור של עובדות או מצב דברים מצוי או צפוי. אמונות דתיות הופכות אגדות לידיעות מוחלטות אנשים דתיים מאמינים, בדרך כלל, בנכונות ידיעה על מציאות האלוהים ומעשיו בעולם כאמת מוחלטת שאין להטיל בה ספק ואין להעמידה במבחן ניסויים מדעים, כיוון שהיא נכונה בגלל היותה כתובה בכתבי הקודש שנכתבו ונכתבים על-ידי מנהיגי דת מפי האלוהים או בהתאם לרצונו וכוונתו. אנשים דתיים מאמינים בידיעות על המצוי, גם כאשר אין הן עומדות במבחן ההוכחה וההפרכה כגון: הנסים שנעשו על-ידי אלוהים כשבקע את הים, או על-ידי אליהו שעלה לשמים במרכבת האש, כמו מוחמד וישו שעשו כמוהו ישירות מירושלים, או כמו מריה שילדה את בנה מאלוהים בעודה בתולה ועלתה גם היא לשמים ממקום גלותה בטורקיה, או כמו הנס המתחולל כל יום ראשון בכנסיות שבהן הופכים ביסקוויטים לבשרו של ישו והיין הופך לדמו ומנהיגי דת מאכילים ומשקים בהם את המאמינים הדתיים. יש להניח כי רבים מהמאמינים המשתתפים בטקסים אלה נוהגים כך מתוך אמונה כי חובתם לעשות זאת גם אם אינם מאמינים באמונות הטפלות הללו, וזו כנראה אחת התוצאות של "האמונה באמונה" הנטועה בבני אדם בהשפעת התרבות שבה התחנכו - האמונה בחובה להאמין או להתנהג כמאמינים גם אם אינם מאמינים. תיאורי הנסים - האירועים הבלתי אפשריים המתחוללים כביכול בניגוד לחוקי הטבע - הופכים לידיעות אשר מאמינים דתיים אמורים להאמין בנכונותם, כיוון שהם מתוארים בכתבים שהאמונה בקדושתם היא חלק מהאמונה הדתית. האמונה בנכונות הידיעות הללו מנוגדת לאמונה באוניברסאליות של חוקי הטבע והופכת מקור כפירה בתוקפם. השערות לא דתיות הופכות לידיעות מדעיות היפותזה לא דתית היא היפותזה על אירוע או מצב שאינו מנוגד לחוקי הטבע, אינו מתייחס לאל או אלים, אינו מבוסס על אגדה בכתב או בעל פה. כזאת הייתה תמונת המציאות שהוצעה בהשערתו של דמוקריטוס כי היקום עשוי אטומים (חלקיקים בלתי נחלקים) המצויים בתנועה מתמדת, היא הפכה לידיעה מדעית כעבור אלפיים שנה ויותר, כאשר העמידוה במבחני הניסוי וההפרכה. רוב האמונות המתפקדות בחיי בני אדם מבוססות על השערות לא דתיות שהפכו ידיעות. דתיים וחילוניים כאחד מתנהגים בהתאם לאמונות לא-דתיות, קרי: אמונות שאינן מחייבות ציות למצוות דת או לאמונה בקיום אלוהים. כגון האמונות ביחס למצוי ולצפוי במזג האוויר, באורך היום והלילה, בשוק, בדרכים, בסיכונים ובסידורי ביטחון אישי וציבורי, בכללי התנהגות המבטיחה או מסכנת בריאות, בחובת הציות לחוקי העיר והמדינה. אמונות לא-דתיות המשותפות רק לאנשים חופשיים ממחוייבות למצוות דת או לאמונה באלוהים המצווה אותן - כוללות אמונות אוניברסליות בחוקי הטבע, אמונה השוללת את האמונה בבריאה, בבורא, בהיותו שליט על טבעי של העולם, בהשגחה העליונה, בסמכות מנהיגי הדת המדברים בשמו. האמונה הלא דתית במקור סמכות עליון: מצפון האדם שהפנים כללי צדק אמונות לא דתיות, רואות את מקור הסמכות העליון במצפונו האישי של כל יחיד, אשר הפנים את כללי הצדק בעוברו את תהליך ההומניזציה בחברה אנושית המחנכת להומניות. אמונות אלה מפרידות את המאמינים בהן ממאמינים דתיים הרואים את מקור הסמכות ברב מסוים או בהלכה שנכתבה על-ידי פוסק או קבוצת פוסקים, שהיוותה אותה שעה רוב בחבורה שפסקה הלכה. המצפון הוא מקור סמכות בהיותו מצפן המכוון התנהגות אנושית לפי כללי הצדק וערכי המוסר המכוונים להיטיב חיי בני אדם, להגן על זכויות כל בני האדם וזכויות כל העמים. מצפון כזה מנחה אותנו בביקורת שאנו מכוונים כלפי כל מקור סמכות אחר, כל מצווה או הלכה, כל אמונה המחויבות לנהוג לפי מערכת חוקים או כללים מסוימים. בדמוקרטיה אנו מקבלים על עצמנו לציית לחוקים גם אם אנו מתנגדים לתכניהם או למקצתם, כיוון שהאמונה בדמוקרטיה מתבססת על ההנחה כי רק במדינת חוק יש סיכוי להיטיב את חיי בני האדם, להבטיח את תהליכי ההומניזציה, לשנות את החוקים על-ידי שכנוע ולא על אלימות מסוכנת. אמונות לא דתיות במצפון כמקור הסמכות מתנגשות באמונות דתיות המתכחשות למקור סמכות זה ומחייבות התעלמות ממנו כאשר אין הוראותיו עולות בקנה אחד עם הדתי התואם את מצוות ההלכה שהן מאמינים בהם, חייבים לפעול בניגוד למצפונם כשהם משלימים עם קיפוח נשים בהלכה ובבתי דין רבניים, או כשהם רואים את נשותיהם האהובות כטמאות ואסורות במגע בחלק מכל חודש בגלל הלכה אנאכרוניסטית, או כשהם מוותרים על מאכלים טעימים רק מפני שמישהו, לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, קבע כי הם אסורים, או כאשר הם משלימים עם כך כי מאות אלפי עולים חדשים לישראל לא יוכלו להינשא לפי החוק הישראלי המרשה להם להתגייס לצבאה ולסכן בו את חייהם. בכל המקרים האלה ובמקרים רבים אחרים מתנגש מקור הסמכות המצפוני עם מקור הסמכות ההלכתי שאומץ על-ידי חלק מהיהודים הדתיים ולא על אחרים. אנשים המגדירים עצמם "מסורתיים" ובוחרים לציית למצוות מסוימות ולא למצוות אחרות, מבטאים בכך את האמונה בריבונות האדם ובחירותו לבחור את דרכו בחיים לפי שיקול דעתו שלו כאדם, ולא לפי צווי מנהיגי הדת וכתבי הקודש. מבחינה זו מבטאים יהודים המכנים עצמם "מסורתיים" אמונות לא -דתיות בעצמאות האדם , במצפונו ותבונתו כמקורות הסמכות העליונים על כל מקור סמכות אחר. תהליכי החילון בחברה ובתרבות המערבית מתבטאים באורחות חיים לא דתיים של חלק גדל והולך מהציבור במערב, המבטא באורחות חייו אמונות לא-דתיות. המשותף לאמונות לא דתיות אלה בעמי המערב הוא ההסתמכות של בני האדם על עצמאותם וחירותם לבחור דרך חיים, בחירה מתוך המסורת התרבותית את הרצוי להם והתעלמות ממה שאינו רצוי או מועיל להם לדעתם. כאלה הם החוגגים את חג המולד של ישו באורחות משפחה ללא טקסי דת ומבלי לבקר בכנסיה, או החוגגים את "טנקסגיווינג" - חג פגאני, פרה-נוצרי - בארוחה משפחתית מבלי לבצע פולחן כלשהו. רוב הכנסיות ובתי הכנסת במערב ריקים ברוב הימים בשנה, חלק גדול מהם עומד למכירה כיוון שהתרוקנו מקהלם ומתוכנם. רוב האנשים במערב שולחים ילדיהם לבתי ספר לא דתיים, מתעלמים מכל מצוות הדת האמורות להשפיע על חייהם באיסורים, בחובות תפילה או טקס. גם חלק מהמאמינים באמונות לא דתיות ממשיך להשתתף מדי פעם בטקסי דת, לפי בחירתם, מתוך הרגל או לחץ חברתי ומשפחתי, או מסיבות שאינן ברורות להם עצמם. תופעה זו אופיינית לתקופת מעבר מעידן שבו מהווה אמונה מסוימת גורם מכריע בעיצוב התרבות ואורחות החיים, לעידן בו רווחת אמונה אחרת - כפי שמסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ג', ל"ב: יהודים שהתרגלו להקריב קרבנות חיה בעידן שבו עבדו אלים רבים בדתות הזרות ("עבודה זרה"), המשיכו להקריב קרבנות גם ליהוה ,אלוהי משה שאין כל טעם להקריב לו קרבנות חיה, כפי שכבר טען ישעיהו בפרק א של ספרו. כעבור עוד כמה מאות שנים נגמלו היהודים ממנהג פגאני זה והפסיקו לציית למצווה מפורשת זו (בפרטי פרטים) בתנ"ך. משתמע מדבריו כי המצוות הן מנהג זמני, תלוי תרבות, ניתן להיגמל מהן, כפי שעשו היהודים שנגמלו ממנהג מיותר זה של שחיטת חיות על-מנת לרצות כביכול את אלוהים. אמונה לא דתית בספק כמנוע הדעת ובאושר כתכלית המוסר מאמינים באמונות לא דתיות מאמינים בספק כאמצעי לבחינת כל מה שנחשב ידוע על המצוי, הצפוי או הראוי, על כן הם מייחסים תכונות זמניות לכל ידיעה, הנכונה בעיניהם כל עוד לא הופרכה נכונותה. בספור התנ"כי בבראשית התאפשרה האכילה מעץ הדעת על-ידי האישה הראשונה כשהחלה להטיל ספק באיסור ובאיום של בעל הגן, אשר איים להמית את כל מי שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. הספק התעורר בחווה והניע אותה לאכול מהפרי הנחמד להשכיל בגלל אמונתו של הנחש המנחש את העתיד ומאמין כי צפוי שאלוהים יתבדה. אמונה דתית וממסדיה החינוכיים והצנזוריאליים, אינם מתירים להטיל ספק באגדות שבכתבי הקודש ואלה המושמעות מפי מנהיגי הדת. האמונות הדתיות גורמות לקהילות החרדיות ביהדות ולקהילות האמיש בארה"ב ולקהילות חניכי המדראסות המוסלמיות, להאמין ב 'ידיעות" המיתוסים של דתותיהם כאילו הן מתארות את המציאות, בדומה ל'ידע' שרווח בימי הביניים באירופה. האיסור על הספק מפסיק את תהליך ההתוודעות של בני האדם למציאות וגורם לקיפאון בהתפתחות היצירה והתרבות, להסתגרות בפני תרבויות, דעות וידיעות העשויות לסכן את האמונה בנכונות הידע שסופק על-ידי המיתוסים הדתיים. האמונה בחיוניותה של הספקנות להתקדמות הדעת הניעה ומניעה בדמוקרטיה החופשית משלטון הדת, את המחקר המדעי, את ההתנסות והניסיונות החברתיים והחינוכיים, את התמורות המתחוללות בכלכלה, בחקיקה ובמשפטים, במגמה להיטיב את חיי בני האדם, להגן על הסביבה הטבעית ולשפר את הסביבה החברתית שבה אנו חיים.

• האמונה בספק כמנוע הדעת

• אמונה בספקנות כאמצעי מדעי מנוגדת קוטבית לאמונה ברלטיביזם

• האמונה כי מטרת הצדק והמוסריות הן הטבת החיים והאושר

• אמונה בעצמאות היחיד באינדיבידואליזם וקהילתיות

• אושרו של היחיד בפעולה למען הזולת , למען החברה

• אמונות בצפוי ובהשפעתן על חיינו

אמונה לא דתית בספק כמנוע הדעת האמונה ההומניסטית הלא דתית בתפקיד הספקנות המקדמת את המחקר המדעי, מנוגדת באופן קוטבי לאמונה המוחלטת באמיתות הרלטיביזם (אמונה הסותרת את עצמה). הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי הוא אמונה ביחסיות מוחלטת (אף היא סתירה במונחים המרכיבים את המושג) של כל ידיעה או דעה. בעוד שהאמונה הלא דתית מסתמכת על ממצאי המדע כנכונים (קרי: שמישים, מאפשרים תחזיות מתאמתות לגבי הצפוי) כופר הרלטיביזם בנכונות כל תיאור של המצוי, כשם שהוא כופר בהצדקה של הדרישות לאכוף זכויות אדם וכללי צדק על כל החברה האנושית. מהאמונה ההומניסטית הלא דתית נובע כי כל בני האדם החיים בחברה האנושית ונהנים מהיתרונות של היותם הומוסאפיינס, של הישגי הציוויליזציה ושיתוף הפעולה בין העמים, זכאים ליהנות גם מזכויות האדם כפי שנוסחו באמנות הבינלאומיות, גם אם התרבות המסורתית והדתית אוסרת עליהם ליהנות מזכויות כאלה. על כן מוצדקת התערבות המעצמות הדמוקרטיות להפסקת טבח העם הדתי בבלקנים או טבח העם והשעבוד הטוטאליטרי חילוני בעירק או ברואנדה או בדרפור או בכל ארץ שבה מתבצעים פשעים נגד האנושות ופגיעה חמורה בזכויות אדם, כאשר יש להתערבות כזאת סיכוי לנצח. האמונה ההומניסטית הלא דתית פוסלת את המסקנות המסוכנות הנובעות מעיקרי האמונה ברלטיביזם, כגון: התר שעבוד נשים ועבדים בחברות שזו המסורת השלטת בה, או התר למשטר מוסלמיים כמו בסעודיה להלקות אישה בגלל היותה קרבן לאונס קבוצתי כיוון שלטענת הרלטיביסטים זהו "מנהג אותנטי" לתרבותה הדתית של סעודיה. מהאמונה הרלטיביסטית הגורפת נובעים ההיתרים לגזענות ואנטישמיות בחברות "מסורתיות" מסוימות, התר לרצח עם בחברות בהן נוהגים לרצוח עמים, לשעבדם או לאכול את בשרם (באופן סמלי נפוץ מנהג אכילת בשרו של יהודי מנצרת בכל הכנסיות שבדת אליה הצטרף לאחרונה בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אשר הסכים להצהיר בעת המרת דתו לקתוליות כי הוא מקבל את כל הנאמר בכנסייה זו כאמת). האמונה ההומניסטית הלא דתית מחייבת נאמנות לאמנות בינלאומיות המגדירות זכויות אדם וזכויות ילד אוניברסאליים לאנושות כולה, האמונה ההומניסטית הלא דתית מעמידה גם את כללי הצדק והחוקים שנחקקו לפיהם לבדיקה חוזרת, מבחינת תוצאות השפעתם על הטבת חיי בני האדם והבטחת זכויותיהם הנובעות מאנושיותם, מהיותם ייחודיים וחופשיים לבחור דרכם בחיים במידה שאינם מזיקים לאחרים. כשם שהאמונה בחיוניות הספק ובתפקידיו בהתפתחות ההגות והידע אינה מבטלת את נכונות הידיעות שהוכחו ולא הופרכו, כך היא מסייעת לבחון ולתקן את הדרוש תיקון בניסוח כללי הצדק והחוקים המבוססים עליהם, בהתאם למטרות החיים והמוסר האנושי - להיטיב את החיים ולאפשר לכול לחתור לאושרם.

האמונה כי מטרת הצדק והמוסריות היא הטבת החיים והאושר האמונה ההומניסטית אתאיסטית (="הלא-דתית") מנוגדת לאמונה האנטי-הומניסטית הלא דתית או הדתית, זו המבקשת לשעבד את האדם לדת אלוהית או דת חילונית (כקומוניזם ונאציזם) אשר לפי עיקריה הטוטליטריים ראוי לשעבד את היחיד למנהיג החברה, ליטול ממנו חירות הבחירה של דרכו בחיים ובתרבות, להטיל עליו מחויבות לשמירת מצוות הדת גם כשהן מנוגדות לרצוי לבני אדם - להיטיב את חייהם ולחתור לאושרם. האמונה ההומניסטית רואה בהטבת חיי בני אדם ובאפשור חתירתם לאושר את מטרת ההתנהגות האנושית הראויה, את מטרת כללי הצדק (=מניעת נזק לזולת כבדרישות הלל וקנט) ומטרת ערכי המוסר (=אמות מידה להערכה והעדפה לפי כללי צדק, צדקה ושפיטה לפנים משורת הדין). מטרת המוסר האתיאיסטי היא להגשים את הרצוי לאדם לעומת מטרת המוסר התיאיסטי (דתי) להגשים את הרצוי לאלוהים. יש והמצוות הדתיות חופפות את המצוות המכוונות להיטיב חיי בני אדם, אך יש ומצוות אלה מזיקות לאיכות החיים האנושיים (כאיסור אמצעי מניעה הגורם להאצת מגיפת האיידס). בעקבות אריסטו, ב"אתיקה לניקומאכוס" ובעקבות אפיקורוס ולוקרציוס שפיתחו את תורת האושר כמטרת המוסר והחיים האנושיים - התפתחה מאז הרנסאנס ועידן הנאורות תורת מוסר הומניסטי לא-דתית הרואה כמו הפילוסופים הקדמונים את הטוב מבחינה מוסרית במה שמביא תועלת ומיטיב את חיי בני האדם, בהתאם לרצוי להם. האמונה באתיקה של האושר ירדה למחתרת למשך כאלף שנות שלטון הכנסייה בחיי הרוח והתרבות המערב מתעוררת מחדש ההגות ההומניסטית המתבססת בעידן הנאורות ואשר המשותף להוגיה - משפינוזה ועד ג'ון סטיוארט מיל ועד ברטרנד ראסל - היא האמונה כי ההתנהגות והמשטרים ראויים לבני אדם הם אלה המועילים להם להיטיב את איכות חייהם, להגביר את חירותם האישית ולהבטיח זכויות אדם. המנהיג האפיקוריאני תומס ג'פרסון הצליח להכניס עקרון אמוני זה לתשתית החוקה הלא דתית הראשונה המעצבת את ארצות הברית : Pursuit of Happiness מוגדר מחדש כאחת מזכויות האדם אשר המדינה חייבת לסייע לו. בראשית המאה העשרים ואחת חוזרת ההגות האתית, המדינית, הרפואית והכלכלית להתמקד באושר כמטרה וכאמת מידה להצלחת הפעולות האנושיות. דניאל כהנמן (פרופסור ישראלי העובד בפרינסטון) מקבל פרס נובל על גילוי המוטיבציה האמוציונאלית כגורם בפעילות הכלכלית לאחר שחקר ביחד עם עמיתו עמוס טברסקי ז"ל את השאיפה לאושר כגורם מרכזי במוטיבציה כזאת, מרטין זליגמן (פרופסור באוניברסיטת פנסילבניה) מפתח את ה"פסיכולוגיה החיובית" - דרכי העצמת מודעותם של אנשים לחתירתם לאושר. עשרות ספרים על תפקיד השאיפה לאושר. ראיונות טלוויזיה וסרטים מוקדשים למטרה זו של האתיקה הלא-דתית הרואה באושר ערך מוסרי ותכלית ההתנהגות האנושית - כבספרו של ריצ'רד שוך - "החיפוש אחר סוד האושר". האמונה הלא-דתית ב "הדוניזם האתי" (כפי שקרא הפילוסוף הצרפתי מישל אונפריי לתורת אפיקורוס) מנחה עיצוב כללי התנהגות מועילים המסייעים לבני אדם להיטיב את חייהם, לחתור לאושרם, ולבחון מחדש את כללי הצדק וערכי המוסר האוניברסאליים אותם הם מבקשים ליישם. האמונה בדמוקרטיה כטוב בכל המשטרים הידועים לנו מונחה אף היא על-ידי אמונות אלה. הדמוקרטיה מבטיחה יותר מכל משטר אחר, מרב הביטחון האישי מפני שרירות השלטון, מירב החוקים המבטיחים זכויות אדם של היחיד, זכויות הרוב וזכויות המיעוטים בחברה. הדמוקרטיה מאפשרת, יותר מכל משטר אחר, חופש דעה והבעתה, החופש לבקר ולהטיל ספק בפומבי בכל החלטה וחוק, באופן שמתחדשת תדיר בחינתם לאור האמונה בהטבת חיי אדם כמטרת החוקים והמוסר. בדמוקרטיה ניתן להבטיח מירב החירות ליחידים להגשים שאיפותיהם להנאות בתחום החיים האישיים, המיניים, החברתיים, המשפחתיים, תוך שמירה על מרב שוויון הזדמנויות, לפי "הכלל הגדול" אותו ראה בן עזאי כמסר של ספור בריאת האדם - "זכר ונקבה ברא אותם, בצלם אלוהים ברא אותם", משמע: הכלל הגדול המנחה את כל הכללים האחרים הוא השוויון של כל בני האדם שנבראו ממשפחה אחת - הן לפי האמונות המונותיאיסטיות שהפכו את האגדה התנכית לידיעה על היווצרות המין האנושי, הן לפי המחקרים המדעיים באבולוציה של המין האנושי הרואים את מקורו בצאצאי משפחת הומוסאפיינס ראשונה שנדדו מאתיופית והגיעו לכל היבשות.

אמונה בעצמאות היחיד באינדיבידואליזם וקהילתיות האמונות הלא דתיות ביססו לראשונה, בעידן ההלניזם, את האינדיבידואליזם כאידיאל אנושי, לא רק כהכרה בייחוד של כל בן אדם (המאושרר במחקרי הד.נ.א) אלא בזכותו לחירות ועצמאות כאישיות בעלת שאיפות ייחודיות לאושרה. היחיד, שאיפותיו ומצפונו, היו למקור הסמכות הקובע מה היא התנהגות ראויה בחיי התרבות והחברה. האמונות הלא דתיות האינדיבידואליסטיות פותחו בהגות הפילוסופית הסטואית, שנפוצה ברומא החל מהמאה הראשונה לפנה"ס והושפעה אף היא מהאפיקוריאניות בביסוס השאיפה לאושרו של היחיד כאידיאל מוסרי. הדי האפיקוריאניות ניכרים בכתבי סנקה המרבה לצטט את אפיקורוס ומציע דרכי התנהגות רוחנית היכולים להבטיח מירב האושר גם בעתות סבל חברתי ובריאותי. האינדיבידואליזם כהשקפת עולם רואה את היחיד ובחירותיו כמקור סמכות המחליף את מקורות הסמכות המסורתיים - המנהיגים הדתיים וההלכה הדתית הנוצרת על ידם (ראו גם ספרה של מרתה נוסבאום "התרפיה של התשוקה" על הגות האתיקה בעידן הלניסטי). לפי השקפה זו החברה והמדינה כולה מחויבות לנהוג באופן שיבטיח את היחיד ויאפשר לו לחתור לאושרו בדרכו שלו. בדיעבד התברר כי אושרו של היחיד והרגשת המשמעות לחייו ולמעשיו מותנה דווקא בפעולתו למען הזולת, בהרגשתו כי תרם לחברה וזכה להערכתם של אנשים אחרים. כך הופכת האתיקה של האושר למגמה דו-סטרית:

האושר מותנה בעצמאות היחיד ובחירותו לפעול למען ההנאה מחייו. ההנאה מהחיים מותנה בין השאר במעורבותו של היחיד בפעולה למען הזולת , למען החברה החינוך ההומניסטי פועל על כן בו-זמנית בשתי מגמות מנוגדות לכאורה: [1] מגמת האינדיבידואציה - פעולה לפתוח הפוטנציות האישיות הייחודיות של כל אדם, פתוח כושר ההנאה והאינטליגנציה הרגשית והגופנית שלו. [2] מגמת הסוציאליזציה - פעולה להפנמת הערכים המוסריים ומחוייבות כל יחיד לזולתן לחברה שבה הוא חי, לחברת העמים שבה חי עמו, באופן המאפשר לכל אדם את מרב הבחירות ואת מרב החירות לבחור בדרך פעילותו למען הזולת. מאז עידן הנאורות התגלתה התועלת של האינדיבידואליזם לחברה כולה והצורך של היחידים במסגרות קהילתיות וחברתיות אשר עמן יוכלו להזדהות רגשית ובהן יוכלו לפעול למען הזולת וכחלק מקהילה פעילה תרבותית וחברתית. פיתוח האישיות והייחודי בכל אדם מסייע לחברה כולה בהגדלת מספר מבקריה ובעלי ההמצאות החדשניות והייחודיות הנתרמות על-ידי היחידים לחברה כולה. חלק מתרומות אלה מתחיל לתפקד בציוויליזציה (המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית הארגונית) ובתרבות (הרוחנית, האמנותית, הספרותית וההגותית). חלקן מתגלה כמועיל להעלאת רמת החיים ואיכות החיים בחברה כולה, המתפתחת במהירות ובתאוצה גוברת - כפי שקרה לחברה המערבית מאז שהחלה ליישם את האינדיבידואליזם והדמוקרטיה המעודדת אותו. עם התפוררות המסגרות הקהילתיות המסורתיות והדתיות, עם האצת היישום של האינדיבידואליזם בחברה, עם השתנות תבנית המשפחה - גבר והלך הצורך של יחידים ומשפחות רבות במסגרות קהילתיות חדשות המסייעות להם בהתמודדותם עם הבדידות והרגשת חוסר המשמעות של חיים ללא פעילות בשיתוף עם ולמען הזולת המנוכר. בני אדם זוכים בחירות ועצמאות אישית אך סובלים לעתים ממשבר המשמעות, כפי שקרא לו ויקטור פרנקל. הולכת וגוברת הכמיהה לפיתוח יחסים בינאישיים הכוללים זיקה של אני לאתה במונחים בוברייניים, אף היא כאחת מדרכי החתירה לאושר. אמונות בצפוי ובהשפעתן על חיינו – כמו האמונה שהנחתה את הציונות בהקמת מדינת ישראל

אמונות בצפוי - ייחוס ודאות מסוימת לתחזיות המוצעות על-ידי המתארים את שיתרחש בעתיד - משפיעות על התנהגות ראויה בעינינו בהווה. משך דורות רבים חינכו המורים הדתיים המונותיאיסטים את עדות מאמיניהם להאמין כי צפויים להם חיים אחר המוות, עינויי נצח בגיהינום - נחלת רוב בני האדם בגלל החטא הקדמון והחטאים העכשוויים שהם חוטאים ביודעין או שלא ביודעין. אמונות אלה היו אחד מאמצעי אכיפת הציות למצוות מנהיגי הדת ובמקרים מסוימים - להעשרתם על-ידי מכירת "אינדולגציות" - כתבי סליחה שהכומר העניק למשלם עבורם על-מנת לפתור את זה האחרון מתקופה מסוימת בגיהינום. האמונות הלא דתיות במות כסוף מוחלט של היחיד אשר נפשו וגופו הם ישות אחת. אפורוס היה הראשון שאתר את פחד החיים שאחר המוות כאחד מגורמי החרדה המדכאת בני אדם והקדיש חל גול מהגותו לרפא בני אדם מהאמונה בעתיד הנורא שהומצא על-ידי המנהיגים הדתיים. עתיד נורא זה אמור היה, לפי אמונתם, להסתיים ברגע שאלוהים יואיל לשלוח את משיחו להושיע את הצדיקים ממותם ולהחיותם בעולם הזה - אך תקווה זו הייתה תקוותם של מעטים. רוב המאמינים הדתיים דברו על הישועה אך האמינו כי גם אז יהיה יום דין וכל מי שחטא בחייו יושלך מחדש לגיהינום, כמו בציור הקיר המחריד של מכאלאנג'לו בסיסטינה. רוב בני האדם בעולם המערבי מנהלים אורח חיים המבטא אמונה לא דתית, כולל אמונה בוודאות הידיעה כי עם התפוררות גופנו במות מסתיימים גם חיינו לתמיד, כי המוות, כמאמר אפיקורס הוא אין: 'במקום שבו הוא מצוי - אינני , ובמקום שבו אני נמצא - הוא אינו קיים'. אמונה זו נובעת מהאמונה בנכונות הידיעות על אוניברסאליות חוקי הטבע,אמונה ממנה נובעת הכפירה באמיתות הידיעות על חיים אחר המוות, על מציאות העולם הבא בתור אחרי העולם הזה, אך קיים במקביל לו. אמונות לא דתיות בצפוי מתמקדות בצפוי לחברה ולאנושות, מהן כוללות אזהרות חמורות - כמו האמונות בצפוי לכדור הארץ משינויים באקלים הנגרמים על-ידי שינויים קוסמיים והשפעות השמש, או על-ידי פליטת גזים מסוכנים מהמכוניות והפרות ההולכות ומתרבות על-ידי בני האדם כאילו אין להם מחר. במקום האמונות הדתיות בנס האלוהי המנוגד לחוקי הטבע שיאפשר תחיית המתים, גלגול נשמות, או גלגול גופות כל היהודים במחילות תת-קרקעיות מתפוצה לירושלים, מתפשטת בקרב המאמינים הלא דתיים האמונה כי העתיד יעוצב על-ידי בני אדם החיים בו ובהתחשב עם מה שיורישו להם מעשינו בהווה. בזכות אמונות לא דתיות אלה האמינו הציונים החילונים המאמינים באמונה לא דתית בתפקיד המוטל על בני האדם לתיקון עולם ולתיקון מצבו של עמם, כי עליהם להקים את המדינה היהודית הרביעית בהיסטוריה כבר במאה העשרים, מבלי להמשיך לחכות למשיח לו מצפים המאמינים הדתיים מזה אלפיים שנה ללא הצלחה. בזכותה של אמונה לא דתית שהנחתה את הציונות החילונית, הצליחה הציונות להקים את היישוב היהודי בארץ ישראל ואת המדינה היהודית שנוצרה על ידו, שינתה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, ריכזה קרוב למחצית העם היהודי בארצו במשך מחצית המאה שאחר השואה, רכזה במדינה היהודית את רוב הנער היהודי בעולם, החייתה את השפה העברית ואת התרבות היהודית החדשה המתפתחת בישראל שהייתה למרכז היהדות הגדול והפורה ביותר בעולם. הציונות החילונית - המונהגת על-ידי בעלי אמונות לא דתיות כהרצל, נורדאו, בן-גוריון, ז'בוטינסקי, ויצמן ועמיתיהם, הייתה לתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי - שחרור מסטאטוס של מיעוטים לאומיים נסבלים ונרדפים הפזורים בארצות לאומיות של עמים אחרים, נתונים תדיר לסכנות אנטישמיות עולה, המגיעה לשיאה בשואה. האמונה הלא-דתית באפשרות להיטיב את החיים של יהודים על-ידי המפעל הציוני, השפיעה השפעה מכרעת על אורחות החיים של כולנו, ועִמדה העם היהודי בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה שלו - והקימה מחדש את מרכז היהדות - כמרכז של תרבות יהודית חילונית.