מילים גדולות ורבות נכתבו על מעמדה של האישה ועוד הרבה ייאמר. בהרהוריי אלה הייתי מעוניינת לצאת למסע בזמן ולבחון את המילה אישה - מילה כה פשוטה ובסיסית. במבט ראשון נחזית להיות מילה כל כך עדינה ומלאת רכות, אולם במבט שני רבת אתגרים וקושיות.
כל ניסיון להבין את משמעותה של המילה אישה מוביל להרהורים עמוקים ואפילו הניסיון להתוות את קו המעבר, בו מוכרזות בנות מיננו לאישה, הינו בעייתי ביותר וכמעט בלתי אפשרי. יתכן שכל רצון להגדיר את הפיכתנו לנשים, תלויה באיזשהו אופן במין הגברי ובמועד ראייתו אותנו כנשים. ודווקא המילה אישה בצירופים הרבים שלה, מופיעה בסיפור הבריאה בחטא האדם הראשון הסוקר את חטאה של חוה עת פיתתה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת. כבר אז נאמר :"אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
האישה מחוברת באופן מוחלט אל העצב ואל עובדת היותה נמשלת בידי המין האחר. אולם דווקא משפט זה, מעיד על מסקנה הכרחית ולפיה מלכתחילה בגן העדן המצב האידיאלי היה שוויון, ומעמדה האישי הנמוך של האישה נובע כל כולו מחטא הפיתוי. חטא זה טרם נמחל לה ועוד מקדמת דנן עושה האישה כל שביכולתה בכדי להביא לסיום ריצוי "עונשה" וזאת בכל דרך ובכל אמצעי טכנולוגי אפשרי. נדמה כי תקוותן ההכרתית או הסבלימינאלית של הנשים מונעת מצפייה אינסופית לתיקון, קרי: חזרה לנקודת המוצא השוויונית אשר כנראה הייתה קיימת במועד הבריאה והמטרה לכוננה מחדש.
במעמד היסטורי אחר ושונה בתכלית - הקמתה של מדינת ישראל וחתימתה של מגילת העצמאות, אשר הכריזה על שוויון ללא הבדל מין כאחת מאבני היסוד של המדינה - התנוססה נציגות נשית באמצעות חתימתן של שתי נשים על מגילת העצמאות - גולדה מאיר כנציגת מפלגת העבודה ורחל כגן נציגת מפלגת הנשים.
וכך, מלחמת הגרילה החלה - כולנו משנסות מותניים, ומנסות להתיר את רוע הגזירה על כי אישנו תשוקתנו ימשול בנו. אנו לא נכנעות ולא מוכנות להשלים עם הצורך והציפייה מאתנו להתנהל על-פי דפוסים מקובלים ובצעדים קטנים חוברות אחת לשנייה בתהליכים איטיים בכדי לפרום את הקשר המיסטי הכל כך תלוי בין איש לאישה.
ברבות השנים עשתה האישה כל שביכולתה בכדי למוסס את תפקידה כ"מפרנסת שנייה", אשר נוכח מחויבויותיה המשפחתיות ומטלותיה הרבות אינה פנויה דיה לפיתוח והעצמה אישית ואף זקוקה לגבר אשר יעניק לה צרכים בסיסיים ביותר, כפי שכתב שלום חנוך "קח לך אישה ובנה לה בית, קח לך, קח לך, קח לך".
מגמת קעקוע תדמית "המפרנסת השנייה", אשר נמשך שנים רבות, הייתה להביא את האישה אל מחוזות שווים. האישה מבחינתה לא נרתעה. ידוע ידעה כי בעניינה המשחק איננו "הוגן" וכי נטל ההוכחה רובץ על כתפיה. אמנם, החל משנות ה-80 כלי עזר חיוני ביותר עמד לרשות הנשים והוא החקיקה האגרסיבית אשר סייעה לקעקוע תודעתן של אלו הנחזים להיות "מקבלי ההחלטות" בחברה.
אולם התרשמות אישית שלי ממרום שלושה עשורים מצביעה כי עבודתה של האישה והשרשת מעמדה כיחיד בעל עמדה משפיעה וחיונית, נבעה באמצעות הכתבת מציאות של הימצאות בשטח, בליעת כל הזדמנות, גילוי אסרטיביות מרובה, לקיחת סמכויות וקבלת החלטות אף שאינן בגדר סמכותן.
וזאת בכדי לבסס, הלכה למעשה, את המציאות המדומה בעיני רבים, של אישה המקבלת החלטות והמסוגלת לעשייה והתמודדות עם קשיים שווי ערך לקשיי המין האחר. אם עד לאחרונה נשים אלו הדגישו את הצדדים הגבריים באופיין על-מנת לשמר את מעמדן הבכיר ולקדמו, בימים אלו הנני עדה בסביבתי לקומץ נשים מבוגרות הנמצאות בעמדות ניהוליות בכירות ומספר לא מבוטל של נשים צעירות בעשור הרביעי לחייהן הנמצאות בעמדות בכירות המדגישות את יכולותיהן כנשים.
ומה כי הרהורים אלו מבטאים את השינוי הדרמתי שחל בלהיות אישה - קרי - מלהיות שווה בין שונים להיות שווה בין שווים ואף עם חזון להיות יותר שווה מהשווים, וזאת באמצעות הדגשת נכסיו ושימוש בכליו של המין הנשי אשר לא חושש מהקשר הפורה בין השכל לרגש ומינוף האינטליגנציה הרגשית כחלק אינטגרלי, ראשוני וטבעי לניהול, יחסי עבודה, יחסים בינאישיים ומיקסום יעיל בהשגת שיתוף פעולה פורה. כך למעשה נולדה האישה החדשה שרקמה עור וגידים ופיתחה את תבונותיה וציפיותיה הבלתי תלויות מחייה וממהותה.
אמנם אין מדובר בצעדים קלים ופשוטים, אולם נדמה כי העת הזו הינה העת האופטימית, העת בה אישה רוצה ליצור הן במרחב האישי והן במרחב הציבורי, וכי הנשים תופשות את האישי הפרטי כחשוב ביותר, כיסוד לכל שינוי כולל.
ובתפיסה הנשית בה כל אחת ואחת בוחרת ורוקמת את חלומותיה, אין זו כלימה עוד לעצום עיניים ולהקשיב לקול נפשנו הבשלה אשר תביא אותנו אל מחוזות ראויים, מחוזות עם אתגרים והגשמות, מחוזות בהם נתיר את תסבוכת הבריאה ונהיה אישה בריאה ושלמה.
