כתבתם של רז שכניק וחגי אוזן "מילים ולחן: למי אכפת" במוסף סוף השבוע בידיעות אחרונות (08.02.08, האירה מחדש תופעה עצובה ומוכרת לרובנו. יש לנו פה בעיה עם יצירה מקורית. גם במוזיקה, אולי במיוחד במוזיקה. לצרכן וגם ליוצר. בהתחלה, הצורך ביצירת מסד תרבותי משותף בזמן קצר, עודד הלבשתם של טקסטים עבריים על גבי לחנים של שירים רוסיים ושנסונים צרפתיים. בהמשך, ז'אנר חדש מגיח ומשקף תזוזות חברתיות, אז מעתיקים מוזיקה מאיפה שרק אפשר, במסווה של בחירה טובה והכרות עם המוזיקה העממית של האזור. ומהרגלים רעים קשה להיפטר: אז גם איל גולן, אפילו חווה אלברשטיין, שלא להזכיר את סיפור הפלגיאט העצוב של נעמי שמר.
הכתבה מתארת הפרות בוטות של זכויות יוצרים, בממדים עצומים מעבר לכל דמיון. ברוב המקרים המפורטים, לא מדובר בפלגיאט מוסיקאלי, כיוון שהיצירות הגזולות לא יוחסו למלחין ישראלי כזה או אחר, אלא בהפרת זכות יוצרים בלבד. הן הפרת זכות היוצרים המוסרית של היוצר המקורי, אי מתן קרדיט, והן הפרת זכות היוצרים "הכלכלית". לכן, לא מדובר רק בשאלה של תשלום תמלוגים ראויים. הפרת זכות יוצרים מעלה ספקטרום רחב יותר של שאלות וקוראת למלאכת איזון אינטרסים מורכבת יותר.
קשה לתאר כיצד פרסום שמות יוצריהם המקוריים של השירים השונים מלכתחילה, היה משפיע על תהליכי הקבלה והביקורת של השירים ה"מעוברתים". אלו אינטרסים כלכליים ואומנותיים נפגעו כאשר ייחסנו את "חד-גדיא" של חווה אלברשטיין למלחין איטלקי עממי, או כאשר מבצעים ויוצרים במוזיקה המזרחית רכבו על לחנים שכבר הוכיחו את עצמם כלהיטים במדינות שכנות.
הטענה החוזרת כאילו לא היתה מודעות לעובדה שמופרות זכויות, אינה רלוונטית ולא תועיל. דיני זכויות היוצרים אינם מתעניינים ביסוד הנפשי לעניין הפרת זכויות שכזו. אפשר לשאול את ג'ורג' הריסון: למרות שביהמ"ש הפדראלי בארה"ב קיבל את עדותו, לפיה לא העתיק את שירם של השיפונ'ס He’s So Fine, כשיצר את להיטו הגדול ביותר My Sweet Lord, חוייב הריסון לשלם פיצויים של למעלה מחמישה מיליון דולר בשל הדמיון המוחלט בין הלחנים של שני השירים.
שימוש בלחנים תוך שינוי "אומנותי" כזה או אחר, אדפטציה מקורית או שאילתם כמקור השראה בלבד ולא ע"י העתקה וורבטינית, היו מכניסים אותנו לשטח האפור והאמורפי של הוכחת "דמיון מהותי" בין הלחנים. במקרה כזה, קשה לראות את מי מהמלחינים הזרים טוען להפרת זכויות היוצרים שלו.