על חולות ימה של תל אביב הקטנה, שמלפני קום המדינה, חצובה הייתה, על שטח רחב-ידיים, מה שכונתה "מערת הקסמים". אני זוכר אותה עוד כילד, והיא תמיד הצטיירה בעיני כאחד משבעת פלאי עולם. היו בה חמישה חדרים, חצובים כולם בחול, ביד אמן ממש, והיא היתה מרוהטת ברהיטי קש ועץ צבעוניים. בעליה היה מי שקראנו לו "מקס התמהוני" - ספק-אדם-ספק-חיה, שרק נהם ולא הוציא הגה מפיו. במקום בגדים הוא עטה לגופו פיסות של בד, קש ועור, לראשו חבש קליפת-אבטיח מיובשת, ומאחוריו השתרך...זנב לתפארת, עטור שיער - הכל מעשי-ידיו להתפאר.
כי מקס ניחן בידי זהב, שידעו ליצור יש מאין. את המים הוא הביא "הביתה" היישר מן הים, ובמקום חשמל שימשו לו עששיות הנפט. מקרר חשמלי לא היה אז, עדיין, ומקס בנה במקומו ארז-מתכת, שבתוכו קירר את מוצרי היסוד שרכש בפרוטותיו המעטות.
מאחורי "מקס התמהוני" הסתתר פליט השואה הערירי, ללא שאר-בשר, מקס קליינהוף, והכתובת הקבועה שלו היתה, לא פחות ולא יותר, מאשר "שפת הים, צפון תל אביב, פלשתינה". האוד המוצל מאש הגיע לארץ בחוסר כל, כמעט עירום כביום היוולדו, בדרך-לא-דרך, על גלי הים, בשחייה ללא ליאות ובסירות מתוחכמות, שאותן הצליח לבנות במו ידיו. זהותו היחידה היתה כתובת הקעקע שעל גבו ושעליה היה חרות גם שמו. את לחמו מצא מבניית רהיטים, שאותם גילף במו-ידיו, ומהפקת צעצועים לילדים. בפלשתינה של אז הוא היה אבי הקורקינט הראשון ומי שבנה את העפיפון ההיולי, מעץ, קרטון ונייר צבעוני. הוא גם היה זה שיצר את הגולות הראשונות בארץ ואת הפורפרה המסתובבת, שהפכה, עד מהרה, ללהיט-משחק מבוקש.
בין מכירת פריט זה או אחר לעוברים-ושבים שנקלעו בדרכו, הוא היה מבלה את עיתותיו בנפחיה של חבקין, בקומת הקרקע של הבית שברחוב בן-יהודה 185, הבית שבו גם התגוררתי בילדותי. שם הוא יצר את כליו ושם גם התוודע אל כל ה"מי ומי" של צפון העיר. ובין לבין גם היה ניצב ליד הקיוסק של גרין, אחיו של דוד בן-גוריון, לימים ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל. שם, בפינת בן-יהודה ושדרות נורדאו, הוא היה שותה גזוז ואוכל חצי מנת פאלאפל - ארוחת הבוקר שלו וכמעט גם מזונו היומי היחידי.
בשל מראהו החייתי התגודדו סביבו זאטוטי תל אביב והשתלחו בו לבלי רחם. הם גיחכו וקיללו, השליכו עליו חפצים מחפצים שונים, רדפו אחריו וירו לעברו "בובקס" - כדורי צמח מטפס, שבהם הזינו את ה"רוגטקה" - מקלעון מעץ, שאותו חטפו מידיו. אבל מקס, שהיה זריז כצבי, הצליח תמיד להימלט מהם, בריצת האמוק שלו, היישר לעבר המערה שלו, שבה התבצר, עד יעבור זעם, מאחורי סוגר ובריח, שאותם, כמובן, יצר - איך לא - במו-ידיו.
אבל, את עולמו קנה ללא ספק בציוריו המקסימים. כישרון הציור שלו, כפי שמעידים עליו בעלי המקצוע, יכול היה להתחרות, בשקט, בכישרונם של מיטב הציירים. אלא שמקס התמים לא ניחן בחוש המסחרי הנדרש לכך. את ציוריו הוא נהג לחלק ביד נדיבה לכל המעוניין. אספנים תל אביביים, שלא בחלו בציורי השמן והמים שלו, גנזו אותם בבתיהם, כאוצר שלא יסולא בפז, ולימים אף מצאו את הדרך לסחור בהם ולהתעשר בכך על חשבונו.
מסכת חייו הטראגית של מקס קליינהוף, בת תשעים השנה, הגיעה לסיומה בבית החולים לחולי-נפש בבת-ים, אליו הגיע לאחר שנטרפה דעתו. אבל ציוריו, שמצאו את דרכם גם לאתר הזה, המשיכו להתנוסס מעל כתליו עוד שנים לאחר מותו.
