הבה נבחן את האופן שבו מתבונן על הנישואין אדם האמון על השקפת התורה, לעומת האופן השונה לחלוטין של אדם שהתורה מנוכרת לו ולהווייתו.
נתחיל עם המושג "אהבה". אחד מגדולי ישראל בתקופה המודרנית, אמר פעם לבן שיח חילוני ששאל אותו מדוע לא יכולים דתיים וחילונים לחיות בכפיפה אחת: "איך אתה רוצה שנחיה יחדיו, כאשר אפילו השפה שאנחנו מדברים אינה אותה שפה. למשל, למה שאתם קוראים "אהבה", אנחנו קוראים תאווה".
אדם שאינו חי על-פי התורה, מתבטא לפעמים על מאן דהו שמצא אהבה. כבר בהתבטאות כזאת גלום הבדל מהותי בין התפישות השונות.
על-פי השקפת היהדות, אהבה היא דבר שנבנה על-ידי אנשים, לא דבר שמוצאים אותו. בעצם המילים "מציאת אהבה" גלומה ההשקפה החילונית המתייחסת לאהבה כאל איזו ריאקציה כימית בין שני גופים, הנמשכים אחד אל השני או נדחים אחד מפני רעהו. מה שנקרא בלשון העם: "כימיה". "בוא נראה אם יש כימיה בינינו."
היהדות לעומת זאת, מלמדת שאהבה היא התוצר הסופי של מערכת יחסים שנבנית במשך זמן ממושך. איך זה עובד? אדם בראש ובראשונה אוהב את עצמו. כל אחד מאתנו הוא אגואיסט. לא מפני שהוא רע, אלא ככה יצר אותו בורא עולם. אדם הוא גנרטור של רצונות. הוא כל הזמן רוצה. מה שמספק את התאוות והרצונות האינסטינקטיביים שלו - מוצא חן מיד בעיניו. מה שלא - הוא דוחה מיידית.
לעניינו, הדבר בא לידי ביטוי בצורה בה הוא מתייחס לאישה שהוא פוגש באופן אקראי. הוא בוחן אותה מיד על-פי התאוות שלו, האם הוא נמשך אליה גופנית. במלים אחרות - הוא רואה את האישה כאובייקט למילוי תאוותיו. שוב, זה טבעי, ככה יצר אותנו בורא עולם.
אז מה היא אהבה, לאור ההתבוננות הזאת? אהבה היא תוצר של נתינה. למשל, הראה לאדם שולחן מהודר, פאר היצירה של בית חרושת מפורסם, אחר כך תן לו לבנות שולחן במו ידיו. למרות שיצירתו תצא מגושמת וחסרת הידור, לעומת התוצר של בית החרושת - את השולחן שלו הוא יאהב יותר. למה? כי הוא השקיע בו. הוא אוהב את השולחן כי זה מעשה ידיו. בכך בא לידי ביטוי האגואיזם שלו. הוא אוהב את השולחן כי הוא עצמו יצר אותו. זה שלו. והוא הרי אוהב את עצמו.
דומה הדבר לאהבה בין גבר ואישה. ככל שגבר ישקיע יותר באשתו, יתן לה יותר משלו, הוא יאהב אותה יותר. כי אחרי שנים של נתינה לאישה והשקעה של מיטב כוחותיו הנפשיים והגופניים - חלק ממנו מצוי בה. הוא אוהב אותה עכשיו כי יש בה כבר חלק ממנו. והוא הרי אוהב את עצמו יותר מכל. לכן גם ברא ריבון העולמים את חווה מתוך גופו של אדם. בכך הוא קבע מציאות שבה גבר אוהב אשה מפני שהיא חלק ממנו, הדבר שמשלים אותו.
אם אנחנו מיישמים את המציאות הזאת לתחום של בינו ובינה, מובן מדוע אמר אותו גדול בתורה, שהדבר אותו קוראים החילונים "אהבה" אינו אלא תאווה. כאשר גבר רואה אישה באופן מזדמן והיא מוצאת חן בעיניו, זה מפני שהוא רואה בה אובייקט למילוי תאוותיו. זאת כמובן לא "אהבה" אלא תאווה.
לעומת זאת, כאשר גבר נושא אישה לפי הכללים שקבעה התורה ומתייחס אליה בהתאם להלכה המכוונת את אורחות חייו, משמעות הדבר שהוא מחויב לתת לה, להשקיע בה. ההלכה קובעת את הגדרים הנכונים - דהיינו, המתאימים למציאות עולמנו כפי שנבראה על-ידי ריבון עולמים - כיצד צריך גבר להתייחס לאשתו, וכמובן להיפך. כל גדרי ההלכה הללו, המחייבים אותו לתת לאשתו, להשקיע בה, מכוונים ליצור בו יחס של כבוד אליה. כאמור, משום שלאחר שהשקיע בה משלו הוא יבוא לאהוב אותה, כי עכשיו הוא אוהב למעשה גם את עצמו. לכן, רק גבר שבונה עם אשתו מערכת יחסים כזאת על-פי גדרי ההלכה, יצליח להתגבר על האגואיזם הטבוע בו ובאמת לאהוב את אשתו, ולא לראות בה אובייקט גרידא למילוי תאוותיו וצרכיו.
ומהי מטרת השידוך בעולם התורה? זהו סינון לפי קריטריונים המהווה תנאי חשוב מאד כדי להקל את המלאכה הקשה מאד של בניית אהבה בין בני הזוג. אם נזווג שני אנשים השונים זה מזו מאוד במנטליות, באופי, בהשקפה וכדומה - יקשה הדבר עוד יותר על בני הזוג לבנות מערכת יחסים שפריה הוא אהבה, אבל אם מסלקים מלכתחילה קשיים כאלו של ניגודים מובנים בין שני בני הזוג, יקל עליהם לבנות מערכת יחסים של נתינה הדדית, שרק היא יכולה ליצור אהבה.
שורה תחתונה:
יהדות - מתחילים עם נתינה. האהבה היא פועל יוצא של הנתינה. לחרוג מן האגואיזם הטבעי ולתת לבת הזוג, בלי חשבון ולא כדי למלא תאוות ורצונות, אלא מפני שכך אני מצווה - לתת לאשתי. בסופו של דבר תיבנה אהבה. מתחילים עם נתינה ומסיימים באהבה.
חילוניות - מתחילים עם תאווה. מה שקוראים "אהבה" הוא לאמתו של דבר - תאווה. מתחילים עם סיפוק התאוות, וכאשר בת הזוג מפסיקה להיות אובייקט נוח ורצוי למילוי התאוות, הבעל מואס בה. מתחילים עם נתינה ומסיימים בשנאה. אהבה - אף פעם לא הייתה כאן.
