עם היוודע פסק הדין בבג"צ, בעניין עסקת הטיעון עם משה קצב, הוצפו תחנות הרדיו ביבבותיהם של ארגוני נשים ושל נשים המתיימרות לדבר בשם בנות-מינן, על העוול הגדול שנגרם כביכול לנשים בפסק הדין.
אכזבה רבה נגרמה לי מעמדת הנשים הללו, בפרשת קצב כולה. למעשה, עמדתן חתרה תחת הדרישה הצודקת כי דין אחד יהיה לאישה ולגבר, וכי המדינה על מערכותיה תנהג באישה כבשוות זכויות וחובות. בג"צ אליס מילר, שבו הורה בית המשפט לצה"ל לקבל נשים לקורס טיס, היה המגוף (ה"שיבר") שנפתח, ופתח זרם גדול וחזק שהיה קודם-לכן קילוח דק, של דרישה הולכת וגוברת למתן זכות לנשים לשרת בכל תפקיד צבאי. ולא רק בתפקידים צבאיים, אלא גם בתפקידים ציבוריים אחרים.
ואולם, אותן נציגות של הנשים - בהחלט לא כל הנשים, שכן שמעתי נשים לא מעטות הבוחלות בעמדה זו - שכחו את דרישת הדין השווה, כאשר נודע כי מתלוננת אחת, ולאחריה מתלוננות נוספות, גוללו על קצב אשמת מעשים מגונים, הטרדה מינית, אונס וכדומה. לפתע נשכחה הדרישה כי יונהג דין שווה לגבר ולאישה. אותם ארגונים ואותן נציגות מטעם עצמן קבעו כי יש להאמין למתלוננות, אך ורק משום שהתלוננו בתחום המיני.
עצם העובדה, שפלונית טענה כי גבר עשה בה עבירה מינית, הייתה בעיניהן ראיה לאמיתות התלונה. קצב הוקע בראש חוצות, ואלפי נשים ותומכיהן השוטים הפגינו בחוצות העיר, למען יוגש כתב אישום חמור וגורף - בלא שמי מהם קרא את חומר הראיות. היו שהרחיקו לכת בהתנהגות המגונה הזו, כמו שלי יחימוביץ, אשר נפגשה עם אחת המתלוננות והכריזה כי היא מאמינה לדבריה ולכן יש לזרוק את קצב מן העיר, פחות או יותר.
אפילו המשפטניות שביניהן דיברו בניגוד לכל מושג של צדק, הימנעות משפיטה על-ידי הציבור, מניעת לינץ' ושאר מושגים של צדק פלילי בסיסי. לפי דבריהן, החשוד הוא רק חשוד ומוחזק כזכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו בהליך פלילי תקין. כמו כן, סיפורי התלונות והחשדות מגלם בכתב אישום אך ורק היועץ המשפטי לממשלה, הוא אישית או נציגיו המוסמכים, העושים כן רק כאשר חומר הראיות-לכאורה עולה לכדי סיכוי סביר להשגת הרשעה. רק הם מסוגלים לדעת את התמונה כולה, כל עוד אין ראיה לכך שמעשיהם נובעים ממניעים מושחתים.
אותן נשים התעלמו במופגן מסימנים שונים ולא-מעטים לאפשרות שלפחות חלק מהתלונות היו תלונות כוזבות, שהוגשו על-רקע הטעון בירור, כמו נקמנות, תסכול מאי-קידום וכדומה. העובדה שאחת המתלוננות - דומני שהיתיה זו הקולנית והמפורסמת שבהן - שלחה אל קצב חבילת ממחטות מבושמות, לאחר המועד שבו נאנסה על-ידו לטענתה, וכתבה על פתק-לוואי משהו כמו "טפשון, אותך מכל הסיבות הנכונות", לא עניינה את אלו שאי-אפשר לבלבלן בעובדות. הבחורה התלוננה נגד קצב ומכאן שהוא אשם ללא עוררין, התנהגותה לפני המעשה ולאחריו היא עניין לגברים אידיוטיים ושוביניסטיים בלבד, ויועץ משפטי שאינו מעמיד את קצב לדין באשמת אינוסה של בעלת המטפחות הללו - אינו אלא מטומטם או מושחת, הראוי בכל מקרה להדחה.
אני כועס, מאחר שכבודה של האישה, זכותה לשוויון זכויות מלא - שפירושו אינו בהכרח הזכות לרבוץ בטנק ארבע יממות רצופות יחד עם שלושה גברים ולעשות בחברתם את צרכיה - וזכותה הברורה שלא להיות קורבן לגחמה מינית של גבר כלשהו, חשובים ונעלים בעיני לא פחות משהם חשובים בעיני אותן נשים, שהצעקה למען זכויות האישה הפכה אצלן למקצוע שאסור להשמיטו מידיהן. ובשום פנים ואופן אינני מוכן להודות בשוביניזם גברי או בפיגור חברתי, רחמנא ליצלן, בשל סירובי להאמין לאישה ללא בדיקה נוספת, אך ורק בשל היותה אישה. בפיגורי כי רב, אני משוכנע כי יש נשים שקרניות וגברים דוברי-אמת, וגם ההיפך הגמור קיים.
בהתנהגותן, בצעקנותן, בהתעלמותן מכללי-יסוד משפטיים, בדרישתן להאמין למתלוננת אך ורק משום שהיא אישה, תוך התעלמות מהמקרים הלא-מעטים שבהן התברר כי התלונה היתיה תלונת-כזב ממניעים אפלים; ובנסיונן לעשות במשה קצב לינץ' מכוער - ביזו נשים אלו את המשפט בישראל ואת כבוד האישה גם יחד.
האשמה נופלת במידה רבה על היועץ המשפטי מזוז, שנחפז לצעוק ברבים כי קצב הוא עבריין-מין סדרתי, ותפר עבורו כתב אישום שעד מהרה התברר שאין סיכוי לקיימו בבית המשפט. אני תמה על שבג"צ לא התייחס לפרשה כאל פרשה של טיפוס על עץ גבוה, שבה המטפס - מזוז - הכיר בשגיאתו ומיהר לרדת מן העץ. העותרים לבג"צ דרשו לשלוק את מזוז באש, דווקא בשל ירידתו מן העץ ולא בשל טיפוסו עליו, ולעניות דעתי, היה על בית המשפט להתייחס כך אל העניין כולו. כמובן, אם יציגו ראיה לכך שמזוז נהג בשחיתות, למשל בקבלת שוחד, התמונה תהא שונה - אך איש לא טען אלא ששיפוטו היה שגוי, וזהו עניין שונה לחלוטין.
אל משה קצב אין בליבי אהדה, לא בשל פרשה זו אלא בשל התנהגותו הכנועה והצייתנית בפרשת ההינתקות, שבה היה יכול וחייב לנהוג אחרת משנהג. אך אין בכך, כמובן, הצדקה לתלותו על עץ או לעשות בו עוולה משפטית, בפרשה זו. פסק הדין, דברי השופטים בעת הדיון ודליפת עמדותיהם של השופטים לפני פרסום פסק הדין - אלה הם נושאים לדיון נפרד.
