מדי פעם צצים ועולים מעל פני השטח "שרידים" ו"תזכורות" מתקופות אחרות, בדמותן של הוראות חוק שונות ומשונות, אשר כלל אינן מתאימות עוד לתקופה בה אנו חיים כיום; במצב כזה, בד"כ, מופעל בכנסת הלובי המתאים אשר מביא לתיקונן או אף לביטולן של הוראות כאמור.
הוראה שכזו, אשר רבים ודאי יסכימו כי אבד עליה הכלח, מצויה למשל בסעיף 6(ג) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980. ע"פ הוראות הס', גימלת הבטחת הכנסה המגיעה לשני בני הזוג, ככלל, תהא משולמת לבעל. נציין כי אומנם ע"פ הס' השתמש שר העבודה והרווחה בסמכותו לצורך התקנת תקנות אשר מגדירות את המקרים החריגים בהם תשולם הגימלה דווקא לאשה או תחולק בין בני הזוג, אולם, כאמור, מדובר ב"חריג", אשר נקבע בתקנה 5 בתקנות (תקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), תשמ"ב-1982) ולא בחקיקה ראשית.
למי שעוד לא הפנים את האבסורד שבהסדר הקיים, נזכיר כי לא כל הזוגות הנזקקים להבטחת הכנסה חיים בהרמוניה, וסביר מאוד שגם בין זוגות אלה נמצא זוגות פרודים, או אף נשים מוכות הסובלות מאיומים פיזיים של ממש. ניתן להבין כי לעתים יהא מדובר על נשים הנמצאות במקום פגיע במיוחד, והענקת הגימלה דווקא לבעליהן מונעת מהן בפועל את זכותן לקבל את הגימלה.
מה גם שהוראה זו, אשר מעניקה את הגימלה לבעל, מבוססת על תפיסת פטריאכלית מיושנת, המניחה כי על הגבר מוטל העול לפרנס ולכלכל את משפחתו. ברור לעין כי לא רק שהוראה זו אינה משקפת את המציאות בה אנו חיים כיום, בה עול הפרנסה מוטל הן על האישה והן על הגבר כאחד, אלא היא אף מפלה נשים לרעה בכך שהיא מאלצת אותן להיות תלויות בבעליהן לשם קבלת הגימלה, לה הן זכאיות.
ובכן, בדיוק בשל כך הגישה השבוע חברת הכנסת זהבה גלאון הצעת חוק (פ/3455/17), שהינה בבחינת "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", הקוראת למחוק את הסעיף הקיים ולהכניס תחתיו הוראה חדשה הקובעת, כי הגימלה תשולם בחלקים שווים לכל אחד מבני הזוג, אלא אם כן ביקשו שני בני הזוג בכתב כי הגימלה תשולם לחשבונם המשותף. כלומר, את החריג, אשר מצוי היום בתקנות, מבקשת ח"כ גלאון להפוך לכלל, שיעוגן בחקיקה ראשית.
ולכל מי שתמה איך לא חשבו על זה קודם- בהחלט ניתן לחשוב על מספר סיבות בגינן לא נעשה כל ניסיון לשינוי זה עד כה: ראשית, נזכיר כי מקבלי הגימלה הינם אנשים קשי יום, הטרודים בבעיות פרנסה, ואינם נחשבים כאוכלוסיה "חזקה" ובעלת קשרים או לובי כלשהו בכנסת, אשר יכול לייצג את האינטרסים שלהם נאמנה. לא יהא זה מופרך לשער כי מסיבה זו לא עלה נושא זה לדיון עד כה.
שנית, נחזור ונציין כי המקרים ה"בעייתיים" אותם העלנו, ואשר בגינם נתבקש תיקון החוק, עוסקים בנשים הנמצאות בעמדת נחיתות מול בעליהן, בין אם משום שהם מכים אותן, ובין אם משום שהן אינן חיות עמם עוד, בעוד בעליהם עדיין בבחינת "בעל המאה" בתא המשפחתי. עמדת נחיתות זו, מעוררת חשש אמיתי בלב הנשים הנ"ל שמא העלאת נושא זה לדיון רק יחמיר עוד את מצבן.
שלישית, עצם העובדה כי אכן הותקנו תקנות שנועדו להסדיר את מצבים אלה, ייתרה כביכול את הצורך בשינוי החוק עצמו ("כביכול"- משום שברור כי אין מעמד חקיקה ראשית כמעמד תקנות שהותקנו מכוחו). כלומר, ניתן לשער כי גם אם אי פעם נגרמה לאישה כלשהי אי נוחות מההסדר הקיים בחוק, הרי שהיא היתה זמנית בלבד מאחר והתקנות למעשה תיקנו את המעוות.
רביעית, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אך לא מזמן- בין אם נודה בכך ובין אם לאו - שלטה בתודעתנו הגישה הפטריארכלית, בצילה חיינו ועל פיה נחקקו חוקי המדינה אותה עת.
לסיום, נציין במאמר מוסגר, כי למרות שהצעת החוק של ח"כ זהבה גלאון הינה חיובית ונועדה ליצור שוויון בין המינים (וכמובן להגן על אותן אוכלוסיות אשר זקוקות להגנה), הרי שנראה כי אף היא חוטאת באפליה מסויימת, עת היא מבקשת לקבוע, ככלל, כי במקרים האמורים יועברו לחשבונה של האם גם הגימלות עבור הילדים (בדיוק כשם שנק' הזיכוי במס הכנסה, עבור הילדים - נחשבות רק לאמם). האם גישה זו, לפיה האם היא זו ש"מגדלת את הילדים", אינה מיושנת ומהווה בעצמה שריד של הגישה הפטריארכלית, עליה קובלת כעת ח"כ גלאון?
