בשפה העברית אין מושג מקביל למיליטריזם. המילה צבאיות אינה כוללת בתוכה את מכלול התכונות והערכים שנקשרו על-ידי הוגים ובעיקר הוגות פמיניסטיות לתפישת העולם המיליטריסטית. לכן אני קושרת את הסביבה הבנויה, לא זו הצבאית (קסרקטינים וכו'), למיליטריזם ולא לצבאיות גרידא; למבנה היררכי, להגדרות קפדניות למי מוכל (included) ומי מוצא (excluded), לביסוס האידיאולוגי הלאומי והפטריוטי וכמובן, מעל לכול, להפגנה המוחצנת של הכוחנות.
מיליטריזציה של הסביבה הבנויה קיימת בכל מקום, גם במקומות בהם המיליטריזם אינו כה בולט כבחברה הישראלית. במאמר זה אתמקד בחשיפת מגמות מיליטריסטיות בארץ, על-ידי חשיפת המאפיינים שמניתי קודם בדוגמאות מתוך האדריכלות המקומית.
קיימות פרקטיקות אדריכליות שונות ליצירת הדרה של אוכלוסיות 'בלתי רצויות'. חלקן גלויות וחלקן סמויות. הקמפוס של האוניברסיטה העברית על הר הצופים מיישם מאלה וגם מאלה. כמתחם ישראלי, ואפילו 'עברי' על-פי הגדרתו, אשר ניצב בלב טריטוריה כבושה (אם כי מתחם האוניברסיטה עצמו היה רכוש האוניברסיטה מאז 1916), ובהיותו בעל מאפיינים של מבצר, הקמפוס כמובן משדר מסרים מאוד ישירים וברורים של הכלה והדרה כלפי סביבתו.
מגדל התצפית שבמרכזו אינו מסוג המבנים שמצפים למצוא בקמפוס אוניברסיטאי, אך אפשר היה לשייך אותו אולי למשמעות של אתר הר צופים אלמלא היה מחוץ לתחום לבאי האוניברסיטה. המגדל מאויש על-ידי הצבא. על כן מגדיר המגדל את הקמפוס כאתר בעל משמעות אסטרטגית צבאית במלחמה נגד הציבור הפלשתיני שמתגורר בשכנות לקמפוס.
לדויד רזניק ורם כרמי, האדריכלים שהובילו את הצוות הגדול שעיצב את הקמפוס אחרי מלחמת 1967, דעות לאומיות מוצקות. רזניק היה אחראי על תוכנית האב, אולם עדויות של מי שהיו שותפים לתכנון ולבנייה מעידות על הדומיננטיות של כרמי. לכן האחריות העיקרית מוטלת על שני אדריכלי-על אלה, אשר התכוונו מלכתחילה להקים קמפוס עם אמירה של 'אנחנו פה'.
עבור רזניק עצם הקמת הקמפוס על האתר של הקמפוס הראשון, אשר פונה במלחמת 1948, הייתה אירוע לאומי ממדרגה ראשונה. הוא שאף ליצור מכלול בעל נראות בולטת כדי לבטא את השליטה המחודשת בהר. הוא גם רצה ליצור זיקה לחומות העיר העתיקה והר הבית. מובן מאליו שליצירת זיקה זו יש מטרה ברורה: יצירת המשכיות היסטורית, זיקה אידיאולוגית ושייכות בין המוסד שמייצג את העבריות לבין 'סלע קיומנו'.
האדריכל רם כרמי העמיק את המגמה של יצירת זיקה זו באמצעות רעיונות אדריכליים מניפולטיביים. קשה להבין כיצד יכול היה להוביל את מגמת האינטרוורטיות של קמפוס האוניברסיטה העברית, כלומר - המבנה פונה פנימה, באמצעות פתחי החלונות והדלתות, אל החצרות הפנימיות. רעיון ההתכנסות פנימה על פיו תכנן את הבניין למדעי הרוח התקבל כרעיון מוביל גם בבניינים האחרים האחוזים ביחד באמצעות המסדרון הכלל קמפוסי; בניין מדעי החברה של דן איתן ובניין מדעי החינוך של דוד רזניק.
בגלל צורת הכוורת של הקירות החיצוניים, החלונות בקירות אלה פונים כלפי הקירות שמולם ולא כלפי הנוף. לא לפתוח פתחים אל הנוף? על הר הצופים? אל הנוף הייחודי של ירושלים? קשה להבין כיצד צלח מהלך שכזה, אבל העובדה חקוקה באבן כבכייה לדורות. עניין זה, לא זו בלבד שמעניק למגדל התצפית בלעדיות בהגדרת משמעותו של ההר שצופים ממנו לעבר ירושלים, ובכך מחזק את הופעתו במתחם, אלא גם מדגיש את ההתנכרות של המבצר כלפי הסביבה. החלונות שאינם פונים אל הסביבה והנוף, מצטרפים למראה המבצר של הקמפוס ולמגדל כמאפיינים אדריכליים גלויים ביותר שמביעים הסתגרות והרחקה.
אולם בבסיס האינטרוורטיות של הקמפוס הייתה לרם כרמי כוונה מתוחכמת; כוונה שאינה כה גלויה כמאפיינים שמניתי קודם. תוכניתו פועלת באופן כמעט סמוי וחתרני כדי למסור, ברמה סימבולית לפחות, את המסר המדיר פלשתינים וישראלים מתנגדי כיבוש, ומכיל ישראלים לאומיים, פטריוטים ונאמני כיבוש. המפתח להבנת הכוונה של כרמי נמצא בקיר הזכוכית של ה"מזרח" בבית הכנסת בתכנונו של כרמי, בקדמת בניין מדעי הרוח (בקצה ה'מרפק' של הבניין).
קיר זה, שדרכו נשקף נוף העיר העתיקה, החראם-א-שריף (בעברית 'המתחם המקודש', הר הבית), ומבנה כיפת הסלע שתוכנן לקחת את מקומו של ארון הקודש. במקום העיצוב הסימבולי המסורתי של בית המקדש שרקום בדרך כלל על הפרוכת, מוזמנים באי בית הכנסת לצפות ב'בית המקדש' האמתי שניצב במרכז הר הבית (על-פי מסורת נוצרית ויהודית ארוכת ימים, בית המקדש תואר בכתבים מאוירים בדמותו של מבנה כיפת הסלע).
באמצעות מעשה האדריכלות של קמפוס הר הצופים נעשים באי הקמפוס לשותפים פעילים בעל כורחם במעשה החלפת המציאות של כאן ועכשיו בנוף תנ"כי. חומות הקמפוס מסתירות את האדמה הפלשתינית הכבושה, את שכונות המגורים של התושבים הפלשתינים, את האתרים המוסלמים הקדושים לאיסלאם ואת המוסלמים המבקרים בהם.
בית הכנסת פותח צוהר אל המראה האוריינטליסטי המדומיין שאליו ערגה בנוסטלגיה התנועה הציונית בראשיתה ואליו עורגת ה'ציונות' החדשה של המתנחלים. בתוך קמפוס הר הצופים כולנו מתנחלים ו'נהנים' ממצב רצוי של העלמת קיומם של הפלשתינים. כך ממלאת אדריכלות הקמפוס תפקיד אקטיבי ביצירת תפישת עולם של 'אין פרטנר'.
תפישת עולם מיליטריסטית זקוקה למדיניות של 'אין פרטנר' כדי להצדיק את קיומה. אולם לא הפלשתינים בלבד אינם פרטנרים במציאות המיליטריסטית של החברה הישראלית. פערים שהולכים ומעמיקים מתקבעים באמצעות תכנון אדריכלי כוחני ברחבי הארץ בתוך גבולות הקו הירוק.
לשם כך משתמשים יוזמי מדיניות תכנון זו (המדינה, רשויות התכנון ויזמים פרטיים) לא רק בכבישים (איילון דרום שחוצה שכונות בבת ים וחולון) ובחומות ההפרדה למיניהן (בין קיסריה לג'יסר אל זרקה למשל), אשר מסמנים את מדיניות הכוח באופן בוטה במיוחד. התחנה המרכזית אשר עדיין מכונה 'החדשה' בתל אביב (שוב רם כרמי) מקבעת את חולשת תושבי השכונה שעשו בהם מעשה אונס אלים וברוטלי באמצעות התחנה על כבישי הגישה שלה וגשריה. דורות של ילידי השכונה יפנימו את המסר: לחזקים יש זכויות יתר ואנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו.
אפנה חדשה השתרשה אצלנו, של בניית מתחמים סגורים לבעלי הון או בעלי זכויות מיוחדות, כדי להפרידם (לטובתם כמובן) מהשכנים. כך במתחם עובדי האוניברסיטה ביפו, מתחם אנדרומדה ביפו והמתחם לעשירים ההולך ונבנה במקום בו עמד מלון רמת אביב. אולם גם כאשר אין חומת הפרדה וקודים שיש לתקתק כדי שהשער ייפתח, קיימות 'חומות זכוכית' (בדומה לתקרת הזכוכית שבולמת התקדמות של נשים...) שקופות, שתמיד אפשר להצטדק ולומר שאין רואים אותן כלל וכלל, משמע אינן קיימות.
אני מתכוונת למתחמים ציבוריים כגון מתחם גולדה לאומנויות הבמה שתוכנן על-ידי יעקב רכטר, שמשדר סגירות מהרחוב, יוקרה ואקסקלוסיביות ועל כן דוחה אוכלוסיה שאינה מפנימה שזה גם שלה, שכן מדובר בשטח ציבורי ששייך ל כ ו ל ם.
יצירת היררכיות היא פרקטיקה אפקטיבית ביצירת הדרה והכלה, חיזוק והחלשה, של אוכלוסיות שונות במרחב האזרחי. הדוגמאות שלעיל מראות זאת במפורש. לסיום אני מפנה את הביקורת כלפי מדיניות הדיור הציבורי, אשר הנחת הבסיס שלה היא שמוצדק לעצב עבור אוכלוסיה מוחלשת דיור מינימאלי ומעליב, ברמת בנייה ירודה ובמרחק מהמרכזים המשגשגים כלכלית. כך הופכת דירת המגורים לחלק ממערך ה'דרגות' של האוכלוסיה.
אין אינטגרציה. לא יכולה להיות אינטגרציה. התכנון והעיצוב האדריכלי מקבעים את הזיהוי של 'חזקים' ושל 'חלשים' ואת מידורם. על-פי מדיניות זו מוצדק להשקיע הרבה ב'חזקים' ולהיות מאוד חסכנים כאשר מדובר ב'חלשים'. אור עקיבא למשל, נבנתה כיישוב ליוצאי צפון אפריקה בשנות בחמישים. בתי שיכון עם דירות שניים וחצי חדרים קטנות למשפחות מרובות ילדים.
בשנות התשעים הורחב היישוב; המדינה השקיעה משאבים נדיבים לשכונות מרווחות עם תשתית כבישים וגינות מטופחות, דירות שלושה וארבעה חדרים, וגם קוטג'ים ובתים פרטיים. לשכונות החדשות קראו 'גני אור', 'אורות' ו'אורות הירוקה' והן נועדו קודם כול ליוצאי ברית המועצות אשר הגיעו באותן שנים לישראל וגם למשפחות ותיקים שיכלו להרשות לעצמן לצאת מאור עקיבא.
בשכונות הותיקות של אור עקיבא נשארו משפחות ותיקות ומשפחות חדשות יוצאות קווקז וגרוזיה. בעוד אור עקיבא הוכרזה כעיר בעקבות גידולה ורצון ראש המועצה דאז יעקב אדרי להאדיר את יוקרתה, השכונות הותיקות נשארו בעליבותן כמרכז של עוני, נזקקות, זנות ופשע.
ולא הזכרתי את הקניונים, את מבני בתי המשפט החדשים, את בתי הספר, בנייני עיריות, מצב הכיכרות והגנים הציבוריים ועוד ועוד.... התבוננות ביקורתית בסביבה הבנויה מזמנת תובנות בנושאים שונים של חברה, פוליטיקה, וכן של מיליטריזם לעומת ערכי דמוקרטיה. ליצירת חברה אזרחית וסולידריות חברתית אנו זקוקים בין השאר גם לתכנון אדריכלי הולם לצד מדיניות חברתית ופעולות חינוך.
זכויות יתר לחזקים, אלה היום מאפיינות את התרבות הישראלית ההולכת ומכה שורשים בכל רבדי החברה, גם בציבור המוחלש חברתית וכלכלית.
