מן המוסכמות המוזכרות תדיר היא כי לצבא הגנה לישראל שליחות נוספת פרט מאשר להגן על ישראל, והיא להוות גורם מלכד בחברה הישראלית. מן הגלויות אך אינן מוזכרות כמעט לעולם היא כי האפקט המעשי של צבא הגנה לישראל על החברה הישראלית הוא ההפך מכך. מדוע כך קורה? כלומר: מהו שורש הרע? כיצד ניתן לתקן את המעוות? גם על כך אין מדברים. הבה ונדבר על כך עתה.
אך קודם אולי אסביר את כוונתי. החברה הישראלית הינה אולי החברה המרובדת והמפולגת ביותר בקרב המדינות הדמוקרטיות בעולם כולו. את הקבוצות השונות בה ניתן לחלק לפי קריטריונים שונים, לפי העניין. הקריטריונים הרלוונטיים כאן הם שניים: הנאמנות שהמדינה מייחסת לקבוצה כלשהי כלפיה, מחד; והפלייתו של ציבור זה על-ידי המדינה לטובה או לרעה, מאידך. קריטריונים אלו מחלקים את החברה הישראלית באורח גס לשלוש קבוצות: הנאמנים המופלים לטובה (היהודים); הנאמנים המופלים לרעה (הדרוזים והבדווים); והלא נאמנים המופלים לרעה (הנוצרים והמוסלמים).
בכל אחת מן הקבוצות הללו יש חלוקת משנה. חברי הקבוצה הראשונה, הנאמנים המופלים לטובה, מתחלקים ביניהם למופלים לטובה הרגילים ("החילוניים"), ולמופלים לטובה במיוחד ("הדתיים"). בני הקבוצה השנייה, הנאמנים המופלים לרעה, מתחלקים אף הם למופלים לרעה הרגילים (הדרוזים), ולמופלים לרעה במיוחד (הבדווים). ובני הקבוצה השלישית, הלא נאמנים המופלים לרעה, מתחלקים אף הם ללא נאמנים המופלים לרעה השייכים לאומה האויבת לישראל, היא האומה-דת-שפה הערבית (המוסלמים), והלא נאמנים המופלים לרעה אשר שייכותם הלאומית אינה ברורה (הנוצרים).
אין עוד גוף מדיני בישראל שבו חלוקה זו ממוסדת בצורה חדה וברורה ובוטה יותר מאשר צבא ההגנה לישראל. יתרה מכך: אין עוד גוף מדיני בישראל שמשפיע על מיסוד החלוקה האמורה בחברה הישראלית בכללה, יותר מאשר צבא ההגנה לישראל.
הסיפור הנ"ל הוא מוזר ושערורייתי ברמות רבות. אני מניח לגבי הקורא שאין הוא זקוק לפירוט או להבהרה בעניין זה. אתעכב רק על מוזרות אחת זו, שיש נאמנים שמופלים לרעה. הכוונה לקבוצה האמצעית, כמובן, זו של הדרוזים והבדווים. ההסבר פשוט: הבדווים והדרוזים נחשבים נאמנים, אך נאמנותם נחשבת נאמנות של אינטרס, לא של השתייכות, היות שהם אינם שייכים לאומה, ועל כן מוצדק להפלותם לרעה; שלא ירגישו, חס וחלילה, שישראל היא מדינתם באותה מידה ובאותו אופן שהיא מדינת היהודים.
במילים פשוטות, שלא ירגישו "יותר מדי בבית". ההבדל בינם לבין "הערבים" הוא זה, ש"הערבים" לא רק שאינם שייכים לאומה אלא אף שייכים לאומת האויב, ועל כן לא רק שאינם נאמנים, אלא אף יש להם נאמנות הפוכה, שאמנם הם מצליחים רוב הזמן להסתירה. אלא שבשורה התחתונה המדיניות היא לדאוג לגבי כל אזרחי ישראל שאינם יהודים שלא ירגישו, כאמור, יותר מדי בבית.
זוהי צורת דיבור נלוזה, וצורת חשיבה נלוזה, אך היא מהווה את הקונצנזוס הישראלי אשר כל הקבוצות המוזכרות לעיל שותפות מלאות לו, כולל כל הקבוצות הנחשבות לא נאמנות, או לא שייכות, והמופלות משום כך לרעה. הקונצנזוס הישראלי הוא כי ישראל אינה שייכת לאומה הישראלית, היות שהאומה הישראלית אינה בנמצא. שעל כן אזרחי ישראל שייכים לקבוצות לאומיות שונות. מכיוון שההגמוניה נמצאת בידי אחת מאותן קבוצה לאומית - ממילא טבעי שהיא תהיה המועדפת והאחרות תסבולנה מהפלייה לרעה.
אמנם יש הקוראים לשוויון, אך כוונתם חשודה מראש שכן הם גם קוראים להטבות מיוחדות לקבוצה הלאומית שלהם. בראש אלה נמצאים המשייכים את עצמם לאומה-שפה-דת הערבית, הדוגלים בדעה כי יש להמשיך ולפטור את כל בני קבוצתם משרות לאומי. הם מנמקים דרישתם זו בטענה כי בני קבוצתם שייכים לאומה האויבת לישראל. בכך הם מחזקים הן את הטענה נגדם כי הם אינם נאמנים וממילא גם את הטענה שיש להפלותם לרעה. כמו כן הם מחזקים בכך את החשד כי כוונתם האמתית היא להתאחד עם כל בני אומתם ולהשמיד את ישראל, ולכונן במקומה מדינה שתהא שייכת לאומה-שפה-דת הערבית ושבה היהודים יהוו מיעוט מופלה לרעה, או גרוע יותר, שבה יונהג חוק האיסלאם.
בפסקה האחרונה ישנו תיאור של התנגשויות קשות בין קבוצות אתניות הרואות את עצמן כקבוצות לאומיות. אלא שיש לראות כי התנגשויות אלו לא רק שאינן סותרות את הטענה כי ישנו בישראל קונצנזוס אשר כולם מסכימים עליו, אלא הן אף מחזקות טענה זו: בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי נמצא הזיהוי בין קהילה אתנית או דתית, מזה, לבין לאום, מזה. לאמור: קהילה (או דת) היא לאום, ולאום הוא קהילה (או דת). על כך כולם מסכימים. שעל כן כולם מסכימים גם שמאחר שההגמוניה נמצאת בידי הקבוצה האתנית-לאומית היהודית, אך טבעי הוא שזו תנקוט הפליה נגד כל האחרות, ובמיוחד אותן המזוהות עם אומת אויביה.
שעל כן צדקו הנלוזים רחבעם זאבי ומאיר כהנא, וצודקים אפי איתם והשייך ראיד סלאח, באמרם כי דברי ההסתה שהם משמיעים עומדים על הקונצנזוס. הנוהג הוא לראות באנשים אלו ובהשפעתם את שורש הרע. זוהי טעות: הם אינם השורש כי אם פרי הבאושים. שורש הרע הוא הקונצנזוס שהם מתיימרים בצדק לעמוד עליו. כל מי שרואה בהם רעה חולה - כפי שאכן יש לראות בהם - אם
רק אוהב אמת הוא, חייב להודות כי יומרתם אמת: הם אכן עומדים על הקונצנזוס. שעל כן הקונצנזוס הוא שורש הרע.
קונצנזוס הוא במהותו גורם מלכד. צבא הגנה לישראל, כפי שראינו, עומד כל כולו על הקונצנזוס: כל האפליות שהוא נוקט, לטוב ולרע, וכל ייחוסי הנאמנות או אי הנאמנות שהוא מייחס, כל אלה גזורים ישירות מן הקונצנזוס, כפי שניסיתי להראות. מכאן שהשכל הישר מחייב שצבא הגנה לישראל הוא אכן גורם מלכד.
זהו שכל ישר, כאמור, אלא שהוא אינו אמת: אומנם אמת היא כי קונצנזוס הוא במהותו גורם מלכד, אך אין פירושו שהוא מלכד בפועל. כאשר הקונצנזוס הוא על השקפה מפלה, פולשנית, מפלגת ועוינת, כי אז ההתלכדות הינה סביב הפליה, פולשנות, פילוג ועוינות. ממילא, כל מוסד חברתי שעומד על אותו קונצנזוס ושסביבו ישנה התלכדות נוספת - הצבא הוא הפרדיגמה - רק מחזק עוד יותר את ההפליה, הפולשנות, הפילוג והעוינות.
עד כאן ההסבר. מובן כי המצב גרוע גם ללא הצבא: כל קריאה לאחדות או להתלכדות שאין עימה פירוט באשר למהות הדבר שיש להתאחד או להתלכד סביבו, מתפרשת באופן טבעי כקריאה להתאחד או להתלכד סביב הקונצנזוס. בהינתן הקונצנזוס הקיים, כל קריאה לאחדות או להתלכדות בישראל מביאה מיידית - עוד בטרם נעשה דבר בעניינה - לחיזוק ההפליה, הפולשנות, הפילוג והעוינות. על כן הדרך היחידה להביא לידי אחדות או התלכדות של אמת היא להחליף את הקונצנזוס.
הצרה היא, שמשום שהקונצנזוס הוא במהותו, כזכור, גורם מאחד ומלכד, ממילא כל מי שקורא להחליף את הקונצנזוס, נתפס כקורא לפילוג. שעל כן יש לנו כאן מעגל קסמים. כיצד, אם בכלל, נשכיל להיחלץ ממנו? איני יודע. איני יודע אף זאת, אם לא איחרנו את המועד. יש אומרים: נתפנה לתקן כל זאת כשיהיה שלום. אך אבוי: כל עוד נתון הקונצנזוס האמור, כיצד נעשה שלום?
