הדיון בשאלת היחסים בין חברה לצבא נפתח בעתו. הדלפות או סתם ספקולציות מהדוח הסופי של ועדת וינוגרד (להלן "הוועדה") מילאו את העיתונים וניתזו ממהדורות החדשות טרם נערכה מסיבת העיתונאים ע"י ראש הוועדה, השופט וינוגרד. הפולמוס הציבורי היה בעיצומו סביב אחריותו של ראש הממשלה וחידת העמדה שינקוט שר הביטחון.
ברמת השיח הציבורי, הדיון סבב סביב שני צירים אלה ופספס בפעם המי יודע כמה את אחת הסוגיות המכריעות בפוליטיקה ובחברה הישראלית, והיא מעמדו של הצבא במערכת המדינית ובחברה בכלל. אחד מחברי ה"ועדה" צוטט כמי שאומר, "הדוח שלנו הוא מראה בפני החברה בישראל". ואני בתומי האמנתי ואולי ממשאלת לבי שאכן כך יהיה.
הנה עוד הזדמנות הנקרית בדרכה של החברה בישראל להתוודע למגבלות הכוח הצבאי, ולהכיר בכישלון אופציית ה"טכנולוגיה הטוטאלית" הגוברת בכל תנאי - בהנחה כמובן - על האויב! ומעבר לכך, ציפיתי שאולי הכישלון הצורב בלבנון, צבאית ומדינית, יפנה את תשומת הלב הישראלית אל העיקר, קרי אל מגבלות "האופציה הצבאית" לרבות המיליטריזם המיושן והגישה הכוחנית המתנשאת כלפי עמי האזור ומדינותיהם ומי מלוחמיהם המאורגנים בצבאות מסודרים או בלוחמת גרילה.
חוקרים ישראלים ומתבוננים מהצד לא יצליחו להבחין מתי מסתיים ה"מדיני" ומתחיל ה"צבאי", מתי מתחילה החברה ומתי מסתיים הצבא. ולו גם לאור אמרתו של קלאוזוביץ' אודות המלחמה כהמשכה של המדיניות בדרכים אחרות. הקשר האמורפי בין שני ארגונים אלה בא בירושה מתקופת היישוב היהודי שהיוותה מבוא לקונספציה של "כל העם צבא".
הדבר נצפה כ"תוצאה טבעית" של חברה שקמה ומתקיימת על חרבה. העובדה שמדינת ישראל כוננה על-ידי מהגרים על מולדתו של העם הפלשתיני היליד ובמחיר הגלייתו למרחבי האזור, יוצרת תנאים התחלתיים המקשים על הגדרתם של היחסים בין הצבאי למדיני. הדבר התפתח במקביל לעובדה שגבולות המדינה לא נקבעו עד עצם היום הזה. דבר המסמל באופן מעשי וסימבולי כי קשה להפריד בין שני התחומים הנ"ל, כל עוד לא נקבעה המסגרת המדינית וכל עוד המלחמה על קיומו של הבית הלאומי הנשגב של היהודים בפלשתין נמשכת.
העוינות לישראל במרחב המזרח תיכוני, הגם שחלו בה תמורות משמעותיות, עדיין קיימת ומזינה את "יצר הצבאיות" בהוויה הישראלית. תחושת האיום המקננת בקרבה של החברה הישראלית, פרטים כקולקטיב, תשמר את הדואליות בהווייתה של חברה זו: פן אחד של תלות קיומית בצבא ובשירותי הביטחון שהוא מספק, ופן אחר מנוגד, של חיים אזרחיים כמיטב המסורת של העיר הפוסט מודרנית ללא הפסקה.
חתול הרודף אחר זנבו
לא לפני מלחמת 1973 ולא אחריה, הצליחה ההיסטוריה הישראלית לשרטט קווים מפרידים בין הדרג המדיני לזה הצבאי. גם העיון בחוק יסוד: הממשלה או בחוקים המסדירים את היחסים בין הצבא לממשלה, לא יסייע רבות בידי המנסים לעמוד על טיבם של יחסים אלה. דווקא בגלל מה שהוגדר ככישלון הקונספציה במלחמה ההיא, קמה אותה קונספציה לתחייה והדרג המדיני מקפיד להיאחז בקרנות המזבח של הצבאיות על ארגוניה (אמ"ן, המועצה לביטחון לאומי, המוסד, השב"כ ועוד ארגונים שאני לא יודע על קיומם) כדי להיות מכוסה ובעל אליבי, בבוא ועדת החקירה לחקור את הכישלון הבא. והנה ועדת וינוגרד שוב מצביעה על הכשל של היחסים האמורפיים בין צבא למדינה. הצבא חיכה להוראות אופרטיביות של הדרג המדיני שחיכה להיערכות ולתוכניות הצבא. מין מעגל של חתול הרודף אחר זנבו הוא. מכאן התחושה של "מנהיגות חלולה", תיאור שטבע הסופר דוד גרוסמן בעיצומו של המרדף אחרי הזנב!
מי הכשיל את מי, הדרג המדיני את הצבאי בזה שלא הייתה לו תוכנית אסטרטגית, או הצבאי את המדיני בזה שלא הייתה לצבא תוכנית צבאית מנצחת! האם זה הדרג המדיני שלא סיפק תשובות להתעצמותו של חזב-אללה לאחר הנסיגה במאי 2000, או זה המודיעין וזרועות הביטחון שלא התריעו ולא העריכו נכונה התעצמות זו? עוד גרסה של מי קודם, הביצה או התרנגולת!
ה"מדיני" בישראל היה על טהרת ה"צבאי" עד כינון היחסים עם מצרים. גם יחסי שלום קר אלה חושבו תמיד במונחים צבאיים. קרי, גם כשחל שינוי ביחסי ישראל-ערב, הדברים נמדדו במונחים של גנרלים ומומחי צבא וביטחון. כלומר שהשלום בציבוריות הישראלית לא נמדד בעומק היחסים בין המדינות ששלום זה יוצר, אלא בהשפעת חוזה השלום על סיכויי המלחמה או מידת ההשפעה של יחסי שלום על יחסי המלחמה. ההנחה הרווחת בישראל הייתה ועודנה, הנחת טבעיותה של המלחמה כמעצבת את היחסים בין המדינה למרחב, הדבר אשר מחייב קיומה של קונספציה ביטחונית-צבאית ערה ומעורה בכל מה שקורה.
לא בכדי, גנרלים וגנרלים במילואים הם אשר שרטטו את מפות המו"מ הישראלי-פלשתיני באוסלו ואחריה. המו"מ התנהל על-ידי הצבא גם כשמדינאי כרבין הוא שניהל אותו. היו אלה גנרלים במילואים שעטו על ההזדמנויות שהסכמים עם הפלשתינים מזמנים בתחום הכלכלי. גנרלים ויוצאי מערכות הביטחון נכנסים חיש מהר לנעלים של פוליטיקאים ומהווים חיל חלוץ למערכת הצבאית בפוליטיקה, דבר שהופך את אמרתו של קלאזויץ' על פיה.
בישראל, הזירה הפוליטית היא המשכה של הצבאיות. עדיין, המפלגות מתהדרות באנשי ביטחון וצבא המעטרים את רשימותיהם לבחירות, דבר היוצר דפוס של ראשי מפלגות המתדפקים בדלתותיהם של אלופים במילואים כדי לצרפם לעשירייה הפותחת או לשריין להם מקום בחמישייה המובילה. תופעה זו מסמנת לא רק את מרכזיותו של הביטחון בשאלות פוליטיקה ומדינה, אלא חושפת רבדים יותר עמוקים של הצורך בתחושת הביטחון שמפלגות מנסות להבטיח לבוחר. כולם ערים לפחדי הקיום של אזרחי ישראל היהודים, ל"חרדת הקיום" בלשון פסיכולוגים מדיניים, ומנסים להציע ברמה הפרסונלית אנשים מומחים, ביטחוניסטים מדופלמים, שיכולים להוות שסתומים המווסתים פחדים אלה.
גם ה"צבאי" נצבע בצבעי ה"כלכלי"
במקביל לתהליכים הנ"ל, אנו עדים להתפתחויות לא פחות משמעותיות בחברה הישראלית. ההתפתחויות לא נשארו בתחום שני הקטבים, צבאי ומדיני. מאז אמצע שנות השמונים עלה קרנו של ה-"כלכלי" שנצפה חודר לתוך מערכת השיקולים בין הצבאי למדיני, ואף זוקף קומה עצמאית ומוסיף נדבך חשוב שאין להתעלם ממנו ביחסי צבא-חברה. כלכלת שוק מואצת מבית מדרשו של סטנלי פישר ומילטון פרידמן (הם אלה שליוו את המדיניות הכלכלית של ממשלת האחדות ב-1985 וקבעו את מהלכיה) מזה שני עשורים עקובי הפרטה, הביאה לידי הפרטתם של נכסי צאן ברזל בהוויה הישראלית לרבות ה"צבאי".
לאט לאט, אולם בהתמדה, יצא ל"צבאיות" מתחרה ראוי בדמות ה"כלכלי". מתחרה זה צבר משקל ומשך אליו את המשאבים וגם את יוצאי הצבא, ואומרים את הטובים בהם. לא עוד "הטובים לטייס", הם נהרו בהמוניהם לבועת ההיי-טק ומעבר לה. פרדיגמות כלכליות חדרו למערכת הצבאית לאחר שנים של חדירה הפוכה של הפרדיגמות הצבאיות לתוך החברתי-פוליטי. גם ה"צבאי" נצבע בצבעי ה"כלכלי". הדבר לא בא רק משוק פורחת ומכלכלה צומחת, אלא מתהליך בינלאומי כתוצאה של גלובליזציה מואצת בארצות מפותחות לרבות ישראל ועליית קרנו של ה"כלכלי" בעולם.
גורם אחר להתפתחות זו הוא העובדה שישראל נטרלה את הגדולה במדינות ערב, מצרים, באמצעות הסכם שלום, וסגרה על האיום מהמזרח בהסכם שלום עם ירדן. גם האיום האסטרטגי העירקי התגלה כאיומי דחליל שישראל "לא סופרת" אותו, אחרי כיבוש עירק והפלתו של משטר סדאם חוסיין. גם כשהסכמי השלום לא התרחבו מעבר לחזית המזרחית וזו הדרומית, יחסי ישראל-ערב נצפו כנכנסים בשני העשורים האחרונים למעין מצב אי לוחמה ואף סוג של יחסי ידידות לא מוצהרת בין ישראל למדינות ערביות בצפון אפריקה ובמפרץ.
גם האיום הסורי נצפה לפי ההערכות בישראל כלא משמעותי לאחר דעוך ברית המועצות והתיישנותו של הצבא הסורי - הדבר נכון עד אשר אירן נכנסה לתמונה והחייתה את האיום הסורי מחדש לרבות אחרי מלחמת לבנון השנייה. התפתחויות אלה יצרו בישראל מאזן כוחות חדש בין הצבא, לחברה, לכלכלה. הם יצרו תנאים נוחים ל"ציונות דמוגראפית" שהחליפה את ה"ציונות הגיאוגרפית".
מן הסתם, ציונות גיאוגרפית מחייבת צבא חזק ומעשים צבאיים מובהקים, מלחמות וכיבושים, אלא שציונות דמוגרפית מחייבת פעילות שלטונית וארגון נסיגות משטחים כבושים. והנה הצבא, מאבד את מרכזיותו הבלעדית לטובת שיקולים כלכליים - דמוגראפיים, הדבר אשר שינה בתכלית את תפקידו של הצבא שנראה מתאים את יכולתו לדרישות החדשות. הוא נצפה כמי שפיתח אוריינטציה של הרתעה בלבד שהחליפה את האוריינטציה ההתקפית.
מעמד הצבא התפתח בצורה שונה ממה שהכרנו בהוויה הישראלית. החברה הישראלית-יהודית שינתה את יחסה אל הצבא, שמצא את עצמו בתחרות קשה עם ה"כלכלי" וערכים נלווים וכמי שעליו להסתגל לסביבה משתנה. יתר על כן, האליטות המסורתיות ואלה החדשות, לא הצליחו לייצר תוכניות מדיניות או אסטרטגיות חלופיות ארוכות טווח ביחסה אל השאלה הפלשתינית או ליחסים עם המרחב. גם אחרי התוכנית הערבית שיצאה מפסגת ביירות ושוב מהפסגה הערבית בריאד, האליטות בישראל נראו כמי שנכנס בהן השד.
קפאו במחוזות השב ואל תעשה והחליטו לא להחליט. מצב של דריכה במקום לא סייע לצבא לצאת מהקיבעון בראייתו את תפקידו ואת משימותיו. יתרה מכך, היחסים בין ישראל לארה"ב בתקופה האמורה התאפיינו בתלות אסטרטגית גוברת של הראשונה בשנייה ובתוכניותיה לגבי האזור. המעורבות האמריקנית הצבאית הישירה באזור הולידה מצב חדש שבמרכזו דרישה של ארה"ב מישראל לא לפעול ולהשאיר את המלאכה לצבא האמריקני.
קרי, ישראל הפכה יותר ויותר לשחקן המתאים את עצמו לתוכניות האמריקניות ונמנע מליצור תוכניות משלו. גורם זה הפר את האיזונים המוכרים ביחסי צבא-חברה בישראל ושחרר את הצבא למעשה מעומסים אסטרטגיים, ויצר מקסם שווא של מדינה המוגנת ע"י ברית אסטרטגית עם המדינה החזקה בעולם, בעלת היכולות הצבאיות הטוטאליות. בצדה השני של ברית זו, בישראל, הרגשה של מספיק ביטחון צבאי ומדיני כדי להתפנות לדברים אחרים ולהניח לצבא ולצבאיות! והנה נוצר מצב מוזר של צבא ישראלי עם יתרון מובהק של כוח, אש וטכנולוגיה על כל צבאות ערב יחד אולם עם מעט תוכניות אימון ופיתוח תורות לחימה, ללא בהירות מדינית ובהעדר תוכנית אופרטיבית של האליטות בישראל.
במצב זה נקלעה ישראל לשני עימותים/מבחנים - הראשון באינתיפאדה השנייה, והשני במלחמת לבנון השנייה. במבחן הראשון, הוכיח הצבא במיומנות ובמעט קרבנות שהוא ממלא את משימותיו. כבש מחדש את השטחים בפעולת בזק והצליח להרוס את הישגי הפלשתינים מאז אוסלו, בתחום המדיני, הכלכלי והתשתיות ובניית המדינה שבדרך. אלא שבשני, הצבא נחל כישלון מהדהד ברמה המבצעית וברמת התפקוד במערכת החברתית. הצבא, שהחברה ציפתה ממנו למגר את האיום מהצפון, כשל במשימה ואף נחל אבידות כבדות לפי כל אמת מידה.
הכישלון הוא של כל החברה
היחסים המשובשים בין הצבא לחברה נקלעו לשבר של ממש. שבר זה בוטא שוב ובדרך אופיינית למלחמות יהודים, של חלוקה דיכוטומית של האחריות בין הצבא לדרג המדיני, כשלמעשה הכישלון הוא של כל החברה על מרכיביה. השבר מסגיר משבר עמוק יותר ברובד הקיומי של החברה בישראל, שהאליטות בה ממאנות להחליט לאן פניהן מועדות. כמו כן, ככל שהיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב מתהדקים, כך העצמאות של אליטות אלה נפגעת ומקשה עוד יותר להתאתגר מול התוכנית הערבית לשלום כולל, ומול הצורך בשינוי אופייה של המדינה מ"מדינה יהודית ודמוגרפית" למדינה אזרחית ונורמלית.
במקום זה, השיח המיליטריסטי זוכה לעדנה מחודשת והצבא זוכה לפיצוי מן החברה בדמות הזרמת משאבים והאדרת ה"צבאי" והשירות. אולי בגלל שמלחמת לבנון השנייה העלתה שוב את מפלס הפחד הקיומי וחרדת הקיום מרקיעת השחקים לאור איומי חזב-אללה על העורף הישראלי בואכה "מדינת תל אביב"! דואליות במעגל סגור, כדי שמדינת תל אביב תמשיך לגלגל ז'יטונים ושאר טרנדים פוסט מודרניים ללא הפסקה ולאפשר השתמטות אלגנטית מהצבא, חייבים צבא חזק ומיומן, ערני ומוכן עם האצבעות על הכפתורים החדשים. ועד סיום מלאכה זאת, הערבים ימשיכו לחכות לתגובת ישראל על תוכנית השלום הנדיבה שלהם.
עד לרגע שהישראלים יפסיקו לפחד משלום בר-קיימא יותר מאשר מלחמה ארורה עקובה מדם, היחסים של צבא-מדינה ימשיכו להיתקע במטוטלת, פעם צבא ופעם עם. וטובה מדינה החותרת לפיוס עם עצמה ועם עמי האזור, מצבא שחוטף את המדינה ואת הפוליטיקה ודוחס את תכליותיהן לתוך תוכניות ממוחזרות של חיסולים ו"הפצצות כירורגיות" ללא תוחלת.
