צבא הגנה לישראל מעמיד כערך עליון את יכולתו של החייל היחיד להקריב את קיומו, את חייו האישיים, את רצונותיו ומאווייו, את היצר הבסיסי ביותר לחיות ולשרוד - לטובת הכלל, המדינה, החברה, התרבות. החייל מצווה להגן עליהם במחיר אפשרי של קיומו הפרטי.
הקרבה מסוג זה מייצרת חברה המקדשת את ה"
קרבנוּת" כערך. ביטוי לכך ניתן למצוא בימי הזיכרון למיניהם ובעיטורי המופת והגבורה המדרגים באופן ערכי את הנכונות להקרבה אישית לטובת הכלל (מחברי הפלוגה ועד אזרחי המדינה).
סוד ההקרבה טמון במטרתה הנסתרת של ההקרבה - לצאת ממעגל הבדידות האישית. הכיצד? הסוד בא לידי ביטוי בקשר המילולי בין המילים
"הקרבה", "קִרבה", "קרבן". השורש המשותף למילים קרבה והקרבה, מדגיש את מהות הקשר האינטימי בין שני סובייקטים-יחידים. אדם חייב להקריב משהו מעצמו על-מנת לפנות מקום לאדם אחר לקחת חלק בחייו ואף להשפיע עליהם.
כל התקרבות לאובייקט אחר מותנית בנכונות להקריב משהו מעצמי. בנוסף, כל קרבה לאחר טומנת בחובה אפשרות לשינוי של כל אחד מהצדדים כתוצאה מההשפעה ההדדית ביניהם. כל שינוי, כידוע, מחייב ויתור והקרבה של מה שהייתי לפני השינוי. כל תהליך שינוי טומן בחובו את היכולת של היחיד להתאבל על מה שאבד לפני השינוי. גם אם השינוי כולל בתוכו את מה שהיה, הוא עדיין לעולם לא יהיה זהה למה שהיה קודם לשינוי.
הסכנה הטמונה בסוד הקשר בין הקרבה וקרבה קשורה ל"מידת ההקרבה" של היחיד בקשר עם האחר. כאשר מידת ההקרבה מגיעה להתבטלות של האחד בפני השני נולד ה"
קרבן". ארכיטיפ הקרבן קורא ליחיד להתבטל למול האחר - לבטל את צרכיו האישיים, את רצונותיו, מאווייו, ואף את קיומו לטובת רצונותיו, מאווייו וקיומו של האחר. כל זאת בשם הצורך הנואש להתקרב אל האחר ולהתיר את מעגל הבדידות.
הקרבה המובילה לקרבנות איננה יכולה לייצר קרבה, שכן, עצמיות שהתבטלה למול האחר נבלעת בתוכו. קרבה מחייבת קיומן של שתי ישויות נפרדות המוכנות להקריב מידה כלשהי של עצמיותן על-מנת להתקרב אחת לשנייה. סוד הקרבה טמון במציאת המידה הנכונה של ההקרבה המאפשרת קרבה ומונעת, מחד, קרבנות עקב התבטלות עצמית, ומאידך, הנצחת הבדידות והניכור עקב הקושי להקרבה עצמית כלשהי.
האם כור ההיתוך הצבאי, על נורמות ההקרבה שבו, יוצר תרבות יהודית-ישראלית של קרבנות המייחלים לקרבה מתוך התבטלות עצמית, או לחילופין, נורמות של השתמטות המורדות בעקרון ההקרבה העצמית?
בתרבות היהודית ניתן למצוא ביטויים רבים לחיפוש אחר המידה הנכונה של ההקרבה האישית, הקרבה החותרת לקרבה המיוחלת עם האחר המשמעותי ועם ההוויה האלוהית. בחרתי להתמקד בשתי דוגמאות מאלפות. סיפור עקידת יצחק ותורת הצמצום של האר"י הקדוש.
סופר-אגו מתחסד
ארכיטיפ הקרבן במובנו הטוטאלי מתגלם בדמותו הטראגית משהו של יצחק, בנו של אברהם אבינו, ובסיפור עקידת יצחק. ארכיטיפ הקרבן טבוע בשמו של "יצחק" המכיל בתוכו את המילים "קץ חי" - הלא הוא הקרבן האולטימטיבי. (בתרבות היוונית ארכיטיפ הקרבן הנשי מיוצג בסיפור ההקרבה של איפיגניה בידי אביה, אגממנון, שגם היא, כמו יצחק, הסכימה להקרבתה בידי האב הביולוגי ובמצוות האב האלוהי).
סיפור העקידה של יצחק הבן על-ידי אברהם האב מתואר בספר בראשית כמצווה אלוהית: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולךְ לךָ אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך" (בראשית כב, ב). משפט ציווי זה דומה מאוד למשפט הציווי קודם לכן אל אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם יב, א). בשני המקרים אברהם נידרש להקריב שלוש דרגות שונות של קרבה ושייכות לסביבה (ארצך, מולדתך ובית אביך) ולילדו (בנך, יחידך, אשר אהבת) וללכת אל יעד לא נודע בשם הקרבה לאלוהיו. אם כן, אברהם נידרש להקריב במסגרת יחסיו האינטימיים עם האל את ארצו, מולדתו, משפחתו ולבסוף גם את בנו האהוב.
שני ציווּיי ה"לך לך" של אברהם ממשיכים בפעולה זהה שלו: "וישכם אברהם בבוקר" לקראת מעשה ההקרבה. מעשה העקידה דרש התכוונות מתמשכת של אברהם לפני מעשה הרצח, שכן הדרך להר המוריה ארכה שלושה ימים. אברהם השכים קום והיה בידיו די זמן להתחרט על מעשה הרצח שהוא עומד לבצע בבנו. לפיכך, ההקרבה לא נעשתה מתוך אכסטזה רוחנית או דתית אלא מתוך התכוונות ויִשוב דעת.
סימנים פסיכולוגיים היכולים להסביר את התנהגותו התמוהה של אברהם עם בנו בסיפור העקידה, ניתן למצוא ברקע התרבותי והמשפחתי שלו. ראשית, מעשה העקידה עלה בקנה אחד עם המנהגים אשר רווחו בסביבתו התרבותית של אברהם. המקרא, לדוגמא, מציין כי מלך מואב הקריב את בנו על-מנת לזכות במלחמה. כמו כן, ספרי ההיסטוריה מתארים הקרבת ילדים למולך בגיא בן הינום (סוג של גהינום).
שנית, לוט, אחיו של אברהם, מתואר במקרא כאב שהיה מוכן להקריב את בנותיו. בזמן שלוט אירח מלאכים/אורחים בביתו שבסדום, תושבי סדום דורשים ממנו לאפשר להם לאנוס את אורחיו. בשם מידת החסד של הכנסת אורחים לוט מסרב, ומציע לאנשי סדום לאנוס את שתי בנותיו הבתולות במקום את האורחים. בנותיו הפכו לקרבנות על מזבח כמיהתו לקרבה עם אורחיו ועם הסופר-אגו המתחסד שלו.
(בהמשך, בנותיו של לוט משקות אותו ביין ואונסות אותו וכך נולדו עמון ומואב). שני האחים, לוט ואברהם, מוכנים להקריב את ילדיהם בשם אידיאל אישי כזה או אחר, ואינם מצליחים לשמור על מידת ההקרבה שאיננה יוצרת קרבנות אלא קרבה. (גם הממשלה והמערכת הצבאית מוכנים להקריב חיים של נערים צעירים על מזבח אידיאל כזה או אחר - מקדושת הארץ והעם היהודי ועד לקדושת החיים של אזרחים תמימים אחרים. אינני מתיימר לשפוט תופעה זו, אך כן לברר את השפעתה על היחיד והחברה במסגרתם צבא העם פועל).
שלישית, ניתן למצוא בתיאור חייו של אברהם במקרא דפוסי התנהגות התואמים את מעשה העקידה. אברהם מבקש משרה אשתו שהייתה יפת מראה, להתחפש לאחותו כדי להגן עליו מהמצרים, ולמעשה מפקיר אותה ואת גופה היפה לחסדיהם. יותר מאוחר הוא "מוכר" את שרה לאבימלך מלך גרר תמורת כסף. כמו כן, הוא מגרש את הגר וישמעאל בנו מביתו ומשלח אותם למדבר במצוות שרה. ואחר כל אלה נאמר בתחילת פרק כב: "ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם", והניסיון הוא כמובן סיפור העקידה. האם אברהם הצליח בניסיון? רמז לתשובה ניתן למצוא בעובדה שלאחר העקידה נפסקת ההידברות הישירה בין אלוהים ואברהם..
הנחמה המשמעותית ביותר מסיפור העקידה ניתנת בקרב פרשני המקרא המפרשים את הציווי לךְ לךָ כלך אל עצמך. זאת אומרת, שדרך הקרבת היקר לו מכל בסביבתו הקרובה, הוא עשוי לזכות בקרבה לא רק לאלוהיו, אלא גם לעצמו. בנו יצחק, לעומת זאת, הולך עם אביו ובמצוות אביו אל הלא נודע, כאשר ההקרבה הנדרשת ממנו היא ההקרבה האולטימטיבית של קיומו ועצמיותו.
הקרבה שכזו אין בכוחה לייצר קרבה, לא לאבא ובודאי לא לעצמו. היא מייצרת קרבן המתבטל למול האחר. ואמנם, לאחר העקידה הקשר בין יצחק לאביו ניתק. אין יותר שום רמז לקשר בין האב לבין יצחק במקרא. (ראוי לציין, שפרשנים אחדים טוענים שאברהם אכן הקריב את יצחק על המזבח ורק לאחר מכן הקריב את האיל. רמז לכך ניתן בפסוק לאחר העקידה "וישב אברהם אל נעריו" - והיכן יצחק?).
יצחק הלום קרב
יצחק, ככל הנראה, חווה חוויה טראומטית כתוצאה מהעקידה, שהביאה אף את המלאכים, לדברי חז"ל, להזיל דמעות על פניו של יצחק, דמעות שהביאו לעיוורונו. יצחק נותר מצולק נפשית. משהו מהותי מת בתוכו. אביו שאמור היה להגן עליו, מבקש להרגו ממניעים אישיים, שאינם יכולים להיות מובנים לו או קשורים אליו. הסברים בכל מקרה לא סופקו לו מאביו או מאלוהיו. גורלו נחרץ מבחינתו מאחורי הקלעים בין שני האבות, אלוהים ואברהם. הוא היה הלום קרב כמו אלפי חיילים/נערים הנשלחים אל קרב לא נודע, מבלי להבין את הקשר בין הקרב המסוים הזה אל המערכה כולה ובודאי אל חייהם האישיים.
אחד המאפיינים של הפרעה פוסט טראומטית הוא נוכחות תמידית של פחד וחרדה משתקים. ואמנם, הביטוי המאפיין ביותר את דמותו של יצחק במסורת היהודית הוא: "פחד יצחק". ניתן רק לדמיין את הבְּעַתה שאחזה בו לנוכח ידו המונפת של אביו לכיוון צווארו. ואמנם, מעניין לראות, שאותה תרבות ישראלית עכשווית המקדשת את ההקרבה העצמית הטוטאלית במסגרת השירות הצבאי, מקדשת גם את הנכונות השלמה של אברהם אבינו, האב האולטימטיבי, להקריב את חייו של בנו על מזבח אמונתו הסובייקטיבית בציווי אלוהי.
והלא בדרך כלל לא מלמדים אותנו בבתי הספר את האפשרות שאברהם נכשל בניסיון כאשר לא התקומם ואף התנגד למעשה העקידה. נשים לב, שכאשר אלוהים רצה להשמיד את כל אנשי סדום, אברהם כן מצא לנכון להתווכח עם גזר הדין, ומדוע לא עשה כן לגבי יצחק בנו, שבודאי לא הואשם בחטאי סדום, או בכל חטא אחר.
נציג כעת דוגמא נוספת לדינמיקת ההקרבה המצויה במסורת הקבלית, וידועה כ"תורת הצמצום". תורת האר"י הקדוש מציגה תיאור מרתק ומעורר השראה של בריאת העולם, שבמרכזו רעיון הצמצום. דרך חוויית הצמצום, עפ"י מובנו הקבלי, ניתן לייחס משמעות קיומית עמוקה לחִיוּת (ויטאליות) שבכל ולפוטנציאל ההתפתחות וההתחדשות של הבריאה ושל האדם. ובלשונו של הארי הקדוש:
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור העליון פשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שם מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת הייתה סיבת בריאת העולמות, אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעה אשר בו באמצעו ממש".
הבריאה הלוריאנית הנ"ל מבית מדרשו של הארי התרחשה ומתרחשת בכל רגע, והיא סובבת סביב החלטתה של האלוהות האינסופית לצמצם את עצמה ולפנות מקום לתהליך הבריאה של העולם שלנו. ללא תהליך הצמצום, ההוויה כללה עולם שכולו יש, אשר הכול בו אחד ואין מקום לריבוי של פרטים ואינדיבידואלים, שכן הכול מלא ב"יש" אחדותי, אבסולוטי ואינסופי.
הקרבה עצמית על-מנת לאפשר שינוי והתפתחות
על-מנת לאפשר הפרדה בין חלקים שונים בהוויה המוחלטת מתרחש תהליך קסום של צמצום ההוויה האינסופית ופינוי חלל בתוכה. מדובר בתהליך של קונדנסציה (התכנסות; התכווצות) של ההוויה האלוהית. אין בכך כדי להסיק כי היא איבדה מכוחה. נהפוך הוא. אם נמשיל את תהליך הצמצום לקפיץ קוסמי ענק אשר מצמצם את עצמו ע"י התכווצות קוסמית, כך שמתפנה מקום היכן שנכח לפני ההתכווצות העצמית, אזי לקפיץ כעת יש אולי כוח פוטנציאלי גדול יותר דווקא בזכות הצמצום.
ההוויה האלוהית בעצם
הקריבה (צמצמה) את מהותה האינסופית על-מנת
להתקרב לעצמה. מכאן אנו מגיעים לאחד מסודות הצמצום וההקרבה: מידת הצמצום. כל צמצום והקרבה דורשים את מציאת המידה הנכונה בכל רגע נתון של הצמצום וההקרבה. הקרבה גדולה מדי, עלולה להוביל לקרבנות והתבטלות עצמית. הקרבה/צמצום קטנים מדי, עלולים להוביל לקיבעון וסטגנציה התפתחותית של העצמי.
הבעש"ט מסביר את הקשר בין הצמצום האלוהי לצמצום האנושי. לדידו, האדם, כמו האלוהים, צריך לצמצם עצמו ולפנות מקום לאמפתיה רחומה כלפי האחר, ואולי אף כלפי עצמו, ואין בכך כדי לבטל את עצמיותו הייחודית.
ראוי להדגיש' כי לא מדובר בצמצום שהתרחש בזמן כלשהו בעבר ואנו התוצאה שלו, אלא שעל-מנת שהעולם אכן יתקיים מתחייב תהליך תמידי של צמצום. תהליך תמידי של הקרבה. "הקפיץ" שואף לחזור למקומו הנייח, ונדרש כוח עצום על-מנת להשאירו במצב של צמצום והתכווצות.
החייל הקרבי נדרש לצמצם את עצמו עד כדי ביטול כמיהותיו ומאווייו האישיים, ואף, בעת הצורך ולעת קרב, הוא מחויב לפעול נגד האינסטינקטים הבסיסיים ביותר, כגון אינסטינקט ההישרדות והדחף לחיות, וזאת בשם ערך ההקרבה ולמען שלום חבריו החיילים, בני משפחתו בעורף, בני עמו האזרחים, קדושת הארץ... ומה לא.
תורת הצמצום של האר"י ממחישה את הצורך בהקרבה עצמית על-מנת לאפשר שינוי והתפתחות. כמו כן, הצמצום מאפשר ליחיד ליצור קשר של קרבה עם האחר כמו גם עם העצמי. האינטימיות עם האחר ועם עצמי מתאפשרת דרך מידת הצמצום הנכונה. סוד הצמצום הוא במציאת המידה הנכונה של הצמצום. הקרבה עצמית עד כדי אובדן העצמיות הנבדלת יוצרת קרבנות במקום קרבה. דומני כי יש מקום לדון במידה המתאימה של ערך ההקרבה העצמית גם בחברה הצבאית-הישראלית.
