כשמתבוננים במציאות חיינו העגומה וברוחות המנשבות בחללו של העולם המערבי, קשה שלא לשים לב לעובדה שאת קווי הרוחב והאורך, הקורדינטות, של השליטה במרחב החברתי, מעצבים שני חזיונות תעתועים נוראיים ואיומים, הסותרים ומשלימים אחד את השני בו זמנית.
העיקרון האחד הוא עיקרון הכאב והסבל שהתווה ג'ורג' אורוול, או בשמו האמיתי: אריק ארתור בְּלֶר (25 ביוני 1903 - 21 בינואר 1950) בספרו הנודע 1984, ואילו העיקרון השני, ההפוך, הוא העיקרון אותו התווה אלדוס האקסלי (26 ביולי 1894 - 22 בנובמבר 1963), בספרו הנודע 'עולם חדש מופלא'. שני העקרונות משמשים בערבוביה בידי המושכים בחוטים וממררים את חיינו, ולפיכך אם חפצי חיים אנו, שומה עלינו להכיר את שניהם ולהתוות דרכי התגוננות ראויות ואפקטיביות.
האח הגדול - אורוול ועיקרון הכאב
ברומן הנודע '1984' מתאר ג'ורג' אורוול עולם המחולק לשלושה גושים אימפריאליסטיים עיקריים. עולם נטול מדינות. עולם נטול דמוקרטיה. עולם נטול חירות אישית או פרטיות מינימאלית. אורוול תפס את עיקרון השליטה השמאלני, המרכסיסטי, על פיו הממסד המדיני מעורב בכל תחום ועניין, קטן כגדול. הכלכלה מולאמת, התרבות והיצירה התרבותית מוכתבות. המרחב הציבורי מרושת בטלסקרינים, בשוטרי חרש, בעובדי ממסד נאמנים, בתקשורת מונופוליסטית השוטפת את מוחו של הציבור, ומפיצה דברי תעמולה ללא הרף. הציבור הרחב נתון לעינו הבוחנת של 'האח הגדול' תדיר. הממסד שולט בזיכרון הקולקטיבי באמצעות השליטה בארכיונים, ובעיתונות, בתקשורת ובאקדמיה וכו'.
הממסד שולט במרחב התודעתי של הפרט ושל הכלל באמצעות השליטה בשפה. מילון 'השיחדש' נכתב ומתחדש תדיר, מילים מומצאות ומילים מושמטות, מושגים נולדים ומושגים אחרים נאסר השימוש בהם כליל, עד כי המחשבה הציבורית כולה כלואה בתחום הביטוי המילולי הלגיטימי המתבטא במילון האמור. אותם עבריינים המעיזים לחצות את הקווים המותווים ב'שיחדש' ולהעלות על דעתם מחשבה, דיבור או מעשה אסורים, נכלאים בבתי הסוהר של 'האח הגדול' ומעונים שם בעינויים קשים ביותר.
הציבור המרדן, השואף לחרוג מן הקווים הנוקשים אותם מציבה המפלגה, מוצא את עצמו חיש מהר מקוטלג כאויב האומה 'קיצוני' 'מסוכן' וכו'. בני ביתם, חבריהם ומקורביהם של אותם 'קיצוניים' מלשינים עליהם לרוב. הם מפחדים לא להיראות לצידם, אווירה של טרור ופחד מתפשטת בכל והממסד מצליח לגרום לאנשים הנתונים למרותו ללכת בתלם הצר מבלי לסטות, כשהוא שולט בהם בדרך של הפרד ומשול ושל טרור.
אורוול תיאר מציאות שבה הפרט העומד מול המנגנון העריץ נדחק מפניו עד הקצה. המפלגה מרחיבה את גבולות שליטתה, עד כי היא חודרת פנימה לפני ולפנים ומגיעה לשליטה מוחלטת בתודעתו של הפרט. לאחר שעונה מתאר גיבור הרומן של אורוול את התחושה הזאת בדיוק. כל מחשבה 'אסורה', כל הרהור 'חתרני' נדחק הצידה ע"י מנגנון הגנה נפשי טבעי שחונך ואולף באמצעים של פחד וכאב, והישות החברתית נעשית צייתנית, מסורה, נטולת פוטנציאל מרדני ונטולת שאיפות לחירות אישית כלשהי.
היצרים מודחקים והביטויים היצריים מתגלים במונומנטים ובבנייני ענק. 'האח הגדול' הצליח לבסס את שלטונו ללא עוררין וללא סייג, ואולם עדיין בשולי החברה, בשכונות העוני המתקיימות בקצוות, באזורים נטולי חינוך וחוק, ישנם אנשים נטולי השכלה עפ"י רוב, מנותקים מהטבותיו המפוקפקות של הממסד השליט ושל האח הגדול, אשר בהם מזהה גיבור הרומן את הפוטנציאל המרדני של זמן העתיד, ודווקא בהם הוא תולה את תקוותיו לשינוי מפעם לפעם. אזורי הדמדומים של הזנות והאנרכיה החברתית הם גם אזורי התקווה החתרניים, החירותניים של אורוול.
כאמור, לחזון האורווליאני יש מקבילה, והיא מבוטאת יפה בספרו של אלדוס האקסלי: 'עולם חדש מופלא', ואולם בעוד אצל אורוול עיקרון הכאב והפחד הוא עיקרון השליטה האולטימטיבי והכלי המרכזי המצוי בידי הממסד העריץ, הרי שאצל האקסלי אנו מגלים עיקרון אחר לגמרי אימננטי.
עריצות העונג וההתמכרות של האקסלי
כדי להחיל שליטה אפקטיבית באמצעות הכוח, המשטרה והפחד, כפי שמתואר ברומן של אורוול, ישנו צורך בערנות מתמדת מצד הממסד. עינו של האח הגדול חייבת להיות פקוחה תמיד, ללא הפסקה, במעקב אחר חייהם המשעממים של האזרחים, האנרגיה השלטונית הנדרשת כדי לשמר את מעמדו ואת כוחו של 'האח הגדול' עצומה, ואסור לה שתישחק אף לא לרגע קט. כל רפיון עלול להביא את הציבור, או לפחות את החלקים הערניים והמודעים שבו, למרי אזרחי. החיידק האנרכיסטי מאיים תדיר על הממסד העריץ, והשאיפה הטבעית לחירות ולכינונה של הספירה הפרטית בחיי כל יחיד ויחיד בחברה מהווים סכנה מוחשית לאפקטיביות שלטונו של 'האח הגדול'. הנה כי כן, כמות האנרגיה המושקעת בשימור השלטון גדולה, ומעלה סימני שאלה רבים ביחס להצלחת השיטה הזאת לאורך זמן.
לאור האמור נראית גישתו של האקסלי אפקטיבית הרבה יותר. האקסלי תיאר עריצות נטולת כוח המפעילה באופן מינימאלי סנקציות אלימות נגד נתיניה. בעוד ברומן של אורוול הגיבורים מאוימים, סובלים ממעקבים, נטולי זכויות ונטולי חיים פרטיים, השלטון אוסר עליהם כמעט הכל ומעניש אותם על 'מיניות מופקרת', על מחשבות אסורות או על שימוש בשתייה אסורה וכד', הרי שהאקסלי תיאר חברה בה השלטון מתיר כמעט הכל: 'בעולם חדש מופלא' הממסד מספק לאוכלוסיה, קטנים כגדולים, סמים, ומאפשר להם באופן חפשי כמעט את כל תענוגות החיים. חילופי זוגות מדי ערב, אורגיות המוניות בחסות הממסד והנאות מהנאות שונות ממלאות את חיי הקולקטיב החברתי.
נשים מסרבות ללדת בחברה החדשה הזאת, והילדים מיוצרים בפס ייצור במפעל. הסיסמאות והמוסכמות החברתיות מצליחות ליצור פילוסופיית חיים שלימה המצדיקה את אורח החיים ה'מודרני' ובה בעת לעטוף את כל תמונת עולם העבר בדמוניזציה מוחלטת. הפקרות אינה עוד הפקרות כי אם ביטוי ל'כבוד האדם וחירותו'. עיקרון ההתמכרות מוביל את בני ובנות החברה למצב בו אספקת התענוגות באופן שוטף יוצרת צורך קיומי, והאינטרס הראשון במעלה של הפרט ושל הכלל הוא לשמור על הממסד רב החסד המספק לחברה באופן יזום את כל אותם תענוגות. הנרקומניה הממוסדת המגובה בפסבדו פילוסופיה ובפסבדו אתיקה מרדדת את תודעת הציבור ומטמטמת את מוחו. שירה בעלת עומק, ספרות ביקורתית כמו גם חשיבה חופשית אינן אפשריות כלל. לא בגלל שהממסד לא מרשה זאת, כי אם פשוט מפני שהציבור כבר אינו מסוגל לכך.
הציבור החי לפי מידת התמכרותו ל'חיים הטובים' איננו מעוניין בכלום מלבד בליטרת הבשר והשעשועים המסופקים לו בשפע. החוכמה והידע מתוארים על-ידי נציגי הממסד כחלק מ'עולם האתמול' ואילו 'בעולם החדש' אין כל צורך בהם. ההתעלות הרוחנית נבלמת, ההתדרדרות הופכת בלתי נמנעת עד שבסופה נפגש האינטלקטואל המשכיל עם חברו הנבער מדעת מן המעמד הנמוך ביותר, בתחומו של המכנה המשותף הרחב ביותר, הנמוך ביותר והיצרי ביותר. העריצות בעולם החדש איננה זקוקה לטלסקרינים ולמעקבי שוטרי חרש, היא מתקיימת מאליה ע"י השאיפה הטבעית של ציבור המכור לתענוגות החיים, לסמים, להפקרות מינית, לאלף אלפי ערוצי זבל טלוויזיוניים ולברבורי סרק וסיסמאות של פרסומאים רפי מוח שנועדו לשמר את אורח חייו 'המודרני', 'הנאור' של בני האור החדשים. בעולם החדש אין כלל שאיפות, רק גירויים וסיפוקם. בעולם החדש של האקסלי הטכנולוגיה היא חזות הכל ואילו שייקספיר הוא מוצג ארכיוני מן התקופה הפרימיטיבית אשר איננו ראוי עוד לשימוש.
כאשר מגיע ג'ון סאווג', שם שאומר את כל מה שהחברה החדשה של האקסלי חושבת על העולם שבחוץ, ומנסה לעורר את האנשים לכך שהסמים שמחלקים להם בתחנות החלוקה הם דבר מסוכן, ושאורח החיים ב'חברה החדשה' איננו חירות כי אם עריצות מוסווית, הממשל לא צריך לרסנו. הנרקומניה הציבורית מובילה את האנשים להכותו ולהגן על הממסד. עיקרון השליטה של האקסלי, מטמטם את האנשים, הופך אותם לבלתי אנושיים, לחסרי חוש ביקורת.
מסוממים ושיכורי תענוגות, תלותיים ונטולי שאיפות, יוצאים בני ובנות החברה במחולות דיוניסיים כשעל גבם רוכבים שליטים אשר שלטונם יציב, ואשר אין הם צריכים כלל להפעיל כוח ואנרגיה לצורך שימור מעמדם ושליטתם האפקטיבית.
העיקרון המשולב - מאפייני עריצות ממסד המטריקס האוסלואידי
מי משני הסופרים המהוללים חזה נכונה את פני העתיד, שהוא למעשה ההווה שלנו כאן ועכשיו, קשה לקבוע באופן נחרץ. למעשה, אם מתבוננים במציאות חיינו ובהתנהלות הממסד השליט בארץ ובעולם ניתן לטעון כי שניהם צדקו באותה מידה, וכי בפועל מתקיימים שני עקרונות העריצות במקביל, אם כי במינונים משתנים, עפ"י הנסיבות, על-ידי כל ממסד. בחינת השימושים בעקרונות העריצות הללו בארץ יכולה לספק לקוראים דוגמה טובה לפראקטיקה של העיקרון המשולב.
מבחינה אורווליאנית, עידן הגלובליזציה נתפס בעיני מחולליו כאן בארץ כעידן פוסט לאומי, וממילא אפשרות ביטולן של מדינות הלאום והתכללות החברות השבטיות הלאומיות במסגרתם של גושי ענק דוגמת האיחוד האירופי, ארה"ב של אמריקה או המזרח התיכון החדש של פרס נראית בעיני גורמים בשמאל הישראלי כאופציה המדינית היחידה הראויה. השאיפה לביטול מדינת ישראל כמדינת לאום מעוגנת היטב בכתביהם של מחוללי אוסלו, והרצון לכונן גוש מזרח תיכוני אימפריאליסטי הכפוף לנציבות האיחוד האירופי, והמתנהל תחת מסגרת ריבונית כלל מזרח תיכונית משותפת, הוא אשר קבע את תוואי ההסכמים המדיניים ואת המדיניות הישראלית בפועל.
השאיפות הפוסט ציוניות הקיצוניות של מחוללי אוסלו, והתקרבותם הרעיונית והמעשית הפרגמאטית לראשי ארגוני הטרור בעבר ובהווה, הולידו כיסי התנגדות פעילים, של ציבור גדול ומדוכא עליו מפעיל ממסד המטריקס האוסלואידי את כל השיטות האורווליאניות האפשריות והמומצאות כמיטב המסורת והז'אנר: גירושים המוניים, החרבת כפרים - גם כאלו שנבנו לפני 67, כמו כפר דרום - מעצרים מנהליים, אלימות נגד מפגינים, דמוניזציה ממוסדת של 'המתנחלים', 'הימניים הקיצוניים', 'הפשיסטים שמעבר לקו הירוק', 'מתנגדי הדמוקרטיה' ו'מערערי הסדר הטוב' לצד פרופוגנדה תקשורתית אינטנסיבית, מצעדי 'שלום' מבוימים, הפיכת הטרוריסטים ומכחישי השואה דוגמת אבו מאזן (מחמוד עבאס) וערפאת ל'פרטנרים' ו'למתונים' והנחלת אינדוקטרינציות פוליטיות בבתי הספר (דוגמת החובה ללמוד את 'מורשת רבין' וכו').
הרעיון להגביל את תחומי התודעה הביא את יוצרי התשתית הרעיונית, הפסוודו פילוסופית, להציע פרוגראמות מעשיות לשליטת הממסד בזיכרון ולהפעלה של השכחה ממוסדת. מאמרים בשבח מחיקת הזיכרונות בשירות עריצות המטריקס האוסלואידי נכתבו ע"י יהודה אלקנה, אורי רם, שמעון פרס- שקורא לביטול לימודי ההיסטוריה בכלל ועוד. ללא ספק מדובר כאן במגמה אורווליאנית מובהקת של שליטה והכוונה של הזיכרון הקולקטיבי ושל ההיסטוריוגראפיה בשירות אידיאל העריצות הפוליטית האוסלואידית.
היסטוריונים המתבססים על בורות, בערות וריקבון מוסרי דוגמת זנד, מעלים כעת חיה תיאוריות לפיהן אין אנחנו בכלל המשך היסטורי של 'העם היהודי' ולפיכך אין לנו כלל זכות למדינת לאום. אישים כמו פפה, גורדון, פינקלשטיין, חומסקי ואחרים נעים על ציר קבוע המתנדנד בין הכחשת שואה ומחיקת הזיכרון היהודי המשמעותי ביותר בעת החדשה ואולי בכלל, ועד צמצום משמעותי של ממדיה. האקטיביזם השיפוטי, מורשת אהרן ברק האמיתית, לא בא לעולם אלא כדי למצוא צידוק קונסטיטוציוני לעבריינות הפוליטית הממוסדת של אנשי המלייה של המטריקס האוסלואידי. הפקעת לשון החוק מפשוטה, ויצירת המילון המשפטי החדש, דוגמת מילון 'השיחדש' של אורוול, מוצאת צידוק להחרבה ולייבוש של יישובים רבים, להגליה בכפייה של אוכלוסיה אזרחית עצומה ושומרת חוק, ליצירת מרחב מטוהר מיהודים על בסיס קריטריונים גזעניים (יודן ריין), ולכינונה של תופעת הפליטות הציונית בתוך ישראל בעידן הפוסט ציוני האורווליאני הנוכחי.
השתלטות תקשורת ההמונים על התודעה הציבורית מעלימה אינפורמציה חשובה על העבריינות הפוליטית שהובילה להתגבשות ההסכמים המדיניים - עבריינות פוליטית בה הודו אישים מרכזיים, דוגמת שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, ואף הצדיקו אותה 'בשם האידיאל', כמיטב המסורת הבולשביקית. עבריינים מגילדת המטריקס האוסלואידית זוכים להגנה מוחלטת כמעט של בג"צ, מאמרי השטנה שלהם הקוראים בגלוי להשמדת ישראל והמצדיקים את הטרור הערבי המופנה כלפינו וכו' אינם נתפסים כעבירה על החוק - כי הם לא חיים עפ"י החוק: הם שולטים בו. הם לא צריכים ללמוד מן העבר: הם יוצרים אותו. והם לא צריכים לבקש מהעם רשות ביחס למדיניות העתידית שלהם: הם יכפו אותה על כולנו בכוח הזרוע, בכוח בתי המשפט ובכוח המשטרה והצבא. הם המטריקס האוסלואידי.
לצד הביטויים האורווליאניים האופפים את חיינו, ישנם כמובן ביטויים רבים גם לעיקרון השליטה של האקסלי בישראל. חברה שלימה עוברת תהליכים מתמשכים של חשיפת יתר למאות ערוצי זבל בטלוויזיה, חינוך לסקסיזם, לאלימות, הפקרות מוחלטת בפרסומות, בטלנובלות הרדודות המרדדות את תודעת ההמון ובהפקות המקור. פזילה של רוב היוצרים הישראלים לאירופה יוצרת ז'אנר קולנועי אחיד, עדרי, צייתני, הנהנה עד אובדן מכספי האתנן האירופי.
תרבות הקניונים מכלה את מוחותיהם ואת נפשם של מיטב בנינו ובנותינו, תרבות השפע והצריכה, ההתבהמות, ההפקרות המינית ומצעדי התועבה בכל מקום ואתר - כולל בערים בעלות אופי דתי מובהק - משרתים מטרה אחת: החינוך להפקרות והנחלת הנרקומניה הציבורית בקנה מידה רחב. אידיאליזציה של הנרקומניה הציבורית סוללת את דרכה של אצולת הכפר הגלובאלי ונציגיה במזה"ת - גילדת המטריקס האוסלואידי - לשלוט בנו ללא עוררין. ציבור מסומם, נהנתן ומופקר לא מורד. חובבי 'החירות וחופש' מייצרים כמובן מייד אתיקה פסוודו פילוסופית לשימוש חד פעמי, והציבור הרחב קונה ומתמכר - משעשעים את עצמנו למוות, כמו שהגדיר זאת הסוציולוג ניל פוסטמן.
מבחינת מאפייני העריצות של האקסלי, ניתן בקלות לראות שאנשים בריאי אינסטינקטים - אם כי לא תמיד מעודנים - מהווים איום ממשי על הממסד. אוהדי בית"ר ירושלים, אשר חשו בניסיון שטיפת המוח של ממסד המטריקס האוסלואידי במגרש הכדורגל, הגיבו לכפייה הארווליאנית נחרצות: בבוז עמוק לאינדוקטרינציה, למשטרת המחשבות הבולשביקית המכריחה את כולנו לעמוד דום לזכר מי שכל בית חולים, בית ספר, עמוד חשמל, מפעל לייצור כוסות פלסטיק, אכסניה, מלון, מלונית עץ עציץ, רחוב, שדרה, כיכר, גומחת עכבר ועוד כמה ששכחתי - נקראים על שמו, ולממסד המאיים על חירות הפרט. ההתנגדות האנרכיסטית, האותנטית והבלתי ממומנת של אוהדי בית"ר - להבדיל מן האנרכיסטים דלה שמטה נגד גדר ההפרדה - לממסד העריץ, אוהדים שמזדהים באופן בריא עם 'קורבנות השלום' - מונח אורווליאני מובהק - הרבה יותר מאשר עם 'מחוללי השלום', לובשת לא פעם אופי קצת אלים ולא מעודן.
האופי הזה משרת את מגמות הדמוניזציה שמחולל ממסד המטריקס האוסלואידי לציבור שלם שניתפס בשפת התעמולה האוסלואידית כ'איום על המדינה', על 'הסדר הציבורי' ועוד. אתם מבינים, אלה שהביאו את ערפאת ואת חייליו, גירשו אלפים מבתיהם, הרסו את עתידם של אלפי 'קורבנות שלום', חימשו ומחמשים את הטרוריסטים של רשות הטרור הפלשתינית שהם הקימו, והשחיתו עד עפר את הפנינה הציונית במזה"ת החדש, הם לא דמונים. הם לוחמי הצדק, שוחרי 'כבוד האדם וחירותו' ענובי העניבות, משתתפי טכסי פרסי נובל בעבר בהווה ובעתיד ומנחילי התקווה לאומה מסוכסכת ומדממת. המתנגדים להם - המתנחלים, אוהדי בית"ר, מפגיני שדרות, פליטי גוש קטיף, אשקלון וצפון השומרון וכו' - הם האיום האמיתי לדידם.
השימוש במאפייני האימפריאליזם האורווליאני משרת את גילדת המטריקס האוסלואידית בבואם לרסן את כיסי ההתנגדות הציוניים לפרוגראמות האובדניות שלהם. חינוך החברה בטווח הרחב, הכשרתה לקראת הבאות, השאיפה לטמטם את הציבור ולסמם אותו ברוחו של האקסלי, מופעלת על ציבור שאף פעם לא ניחן בחשיבה ביקורתית, אידיאולוגית או מוסרית מגובשת. ציבור פרגמאטי ש'הקו האדום' שלו נייד כמו האידיאולוגיות המתכלות שלו וכמו ערכיו המוסריים. מסיבה זו ראה ציבור אוורירי זה את סטאלין בעבר כשמש העמים ואת ערפאת ואבו מאזן מכחיש השואה והטרוריסטים בהווה הוא מגדיר כפרטנרים אמיצים לשלום, הראויים לפרס נובל לשלום - להבדיל מ'נוער הגבעות' ומנרצחי ישיבת מרכז הרב כמובן. הממסד המסמם מייבא לארץ תיאוריות נפל על 'לגליזציה של הסמים' ומקים מפלגות לצורך כך - שתומכות כולן במדיניות ממסד המטריקס האוסלואידי ללא כחל וסרק. הוא מחלק לילדים רבים מספור רטלין, ומרדים באופן ממוסד באמצעות קלונקס, פרוזאק ותרופות פסיכיאטריות אחרות אלפי אנשים.
ההסתממות הממוסדת, והנרקומניה הציבורית יצרו אווירה חברתית בה לאיש לא איכפת מאלפי המגורשים ומהחרבת ההתיישבות היהודית, מיצירת בעיות חברתיות קשות בקרב ילדי הפליטים היהודיים, מהרס מוחלט של מטה לחמם של אלפים, מבעיות נפשיות של קורבנות השלום ושל קורבנות הגירוש, מהתדרדרות חלקם לסמים, מפירוק משפחות, מאלימות, עוני וחוסר כל, מקירוב טווח הטילים לשדרות ולאשקלון - למרות הבטחתו המוקלטת של רבין שלא היו טילים ולא יהיו טילים... - מהפקרת שטחי מולדת לחמאס ולתאי הטרור של אל-קאעידה ועוד. הציבור המסומם שלא התגבש לכלל התנגדות פעילה מתעניין הרבה יותר במה יקרה בפרק הבא של הישרדות מאשר בילד שמרטיב בלילה מפחד או בילדים קטועי רגליים, 'קורבנות השלום' ו'קורבנות ההינתקות' - אכן, קרבנות המטריקס האוסלואידי.
הציבור המסומם עסוק בנִראות. בתדמית. ב'ארבע על ארבע' ובלנד רובר, בדרינק על הבריכה, בפוזה של 'הנאור', 'המוסרי' עד מוות על חשבון קיומנו, באם פי 3, או 4, באי פוד, ובמיני אי פוד, בלפ טופ ובעיגולדים. בביקור הזדהות מתוקשר בביתו של משפחת הטרוריסט המתאבד, כפי שעשתה טלי פחימה, או בהגנה על הראיס ערפאת במוקטעה כפי שעשה אבנרי וחסידיו. מיד אח"כ הם רצים לקחת את הצ'ק מהפריץ האירופי הקולוניאליסטי המממן אותם, כשבדרך הם מספרים על 'המחיר הכבד שהם נאלצים לשלם' בעבור 'המוסר והערכים הכלל אנושיים' שלהם. מי זוכר שהיו גם קרבנות לבן בריתה של פחימה, המחבל המתאבד? אבל הם היו מהציבור 'הקיצוני'..., מרכז הרב... מתנחלים מירושלים... מתנגדי 'השלום'... אותם אפשר להרוג, הרי כך קבע באופן כמעט מפורש חתן פרס ישראל הפרופ' שטרנהל, שאף המליץ לעלות על עופרה עם טנקים. אז הנה, לרגל התבטאויותיו המושחתות, המתירות דם יהודים, המדינה נותנת לו פרס, ומיישמי הפרוגראמה שלו רוצחים בני ישיבה בירושלים ובא לישמעאל גואל.
הפשיזם האורווליאני חבר לנרקומניה של האקסלי, ויחד הם יצרו את עריצות המטריקס האוסלואידי הפוסט ציונית המאיימת על כולנו כאחד. עריצות המטריקס האוסלואידי הפוסט ציונית קבעה, החל מראשית שנות התשעים עת עלה רבין לשלטון, את דרכה של מדינת ישראל בכל מובן. היא הכריזה מלחמה על בני בריתנו מבית ומחוץ: נגד המתיישבים, הדתיים, אנשי צבא דרום לבנון של הגנרל אנטואן לאחד ועוד. היא הגדירה מחדש את אויבינו המושבעים כפרטנרים: ערפאת, אבו מאזן, ברגותי ועוד. היא קבעה ש'שלום עושים עם אויבים', ובהתאמה הכריזה מלחמה על אחים יקרים. היא סתמה פיות בשם האיסור להסית והסיתה בשם חופש הביטוי. היא התירה החרבה של ישובים שלמים וגירוש של אלפי יהודים בשם זכות הריבון, והגבילה את זכות הריבון כשהגנה על בתי מחבלים מהרס ומענישה. היא אסרה רבנים והגבילה אנשי דת יהודיים על 'אמונות מסוכנות', ובה בעת הגנה על השייך ראיד סלאח ודומיו ועל אמונותיהם הנאצי-איסלאמיות. היא הגבילה את חיילי צה"ל בפעולות ההגנה שלהם על אזרחי ישראל והקלה בכך על פעולות הטרור ועל חופש התנועה והפעולה של הטרוריסטים הרצחניים. היא אסרה את המותר והתירה את האסור וערערה לחלוטין את יסודות המוסר והקיום שלנו. אורוול והאקסלי חוברו להם יחדיו בציון, והם הפכו לדפוס השלטוני העיקרי של ישראל במשך כמעט שני עשורים.
נראה כי אם חפצי קיום אנחנו, יש לגלות את האופציה השלישית שתערער את המטריקס האוסלואידי ושתחזיר את החירות האישית ואת התקווה לחברה, האם ימצא בנו העוז? האם ימצאו בנו האנשים המתאימים לחולל את הרנסאנס היהודי, הציוני, הדמוקרטי ולהתנתק מן המורשת הפרו אסלאמו פשיסטית, הפוסט ציונית, הניאו אירופית - אכן, להתנתק ממורשת המטריקס האוסלואידי? ימים יגידו...