ככה נכתב בידיעות אחרונות בפתיחה לדיווח על כיבוי אורות בתל אביב: בטקס חגיגי שהתקיים על גג מגדלי עזריאלי בעיר, השיקו נשיא המדינה, שמעון פרס, וראש העיריה, רון חולדאי, את הצטרפותה של תל אביב לפרויקט שעת כדור הארץ העולמי. זמן קצר לאחר כיבוי התאורה ההיקפית במגדלים, ניתן האות לכיבוי האור במאות בתי עסק ומקומות בילוי, וברבבות בתים ברחבי העיר. במקביל, גם האורות במשכן הנשיא בירושלים כובו. "היתה היענות גדולה של תושבי העיר ומבחינתנו זוהי הצלחה גדולה", מסכמים בעיריית תל אביב.
לשעה אחת, לשעה אחת בלבד, הדגישו, צעקו הכותרות - הקידומונים- לקראת כיבוי האורות. לאמור. אתם לא צריכים להקריב הרבה למען חוסנו של כדור הארץ. כל מה שנדרש - זאת שעה בלבד. ומי יכול לסרב למשהו סמלי כל כך שאינו דורש מאמץ מיוחד. למשהו רומנטי כל כך, אינטימי כל כך. איזה כייפון קטן. גם ראש העיר, וגם הנשיא, כמובן. ונחסכו כמה עשרות מגה-ואט. בקיצור אירוע - happening.
השקה, מונח שבו משתמש העיתון, בבומבסטיות שמאפיינת אותו, פירושו הנעה ובדרך כלל הנעה של דבר גדול, כמו למשל השקת אנייה במספנה. אבל, בשימוש כיום אפשר בהחלט להצמיד את המונח לחנוכת מפעל לאומי כמו מתקן גדול לאנרגיה סולרית, או מתקן ענק להתפלת מי ים, או למחזור מי קולחין. בתחומים אלה היינו פעם תלמידים מבטיחים. עכשיו אנו מדינה מפגרת מאוד. אז, עם כל הכבוד למפגנים סמליים, בייחוד בכיכרות, סמל הדמוקרטיה, בעולם, ובראש וראשונה אצלנו, הם, בעצם, חלופה לאי עשייה.
דובר עיריית תל אביב אמר כי האירוע לא היה בבחינת "גימיק". אין כל פסול בגימיק אם הוא אמצעי ולא מטרה. אילו לפחות מפגן החשכה היה משמש trigger או starter - כל אחד יכול לבחור לו את המנגנון כפי שנראה לו - למשהו ממשי יותר, מתמשך יותר. למשל בתחום הזיהום של רכב. אילו העיריה הייתה פועלת נמרצות לשיפור התחבורה הציבורית ובכך מעודדת הפחתת הזיהום ממכוניות פרטיות - זה היה דבר ראוי ומתבקש. אבל כאשר אני מזדמן לתל אביב החילונית ורוצה לצאת במוצ"ש באחד הקווים המרכזיים, כשעה לאחר צאת השבת, ואין אוטובוס באופק - זה כישלון, לא של חברת דן אלא של העיריה.
פעם, לפני שנים, הממשלה גזרה על התנזרות מנהיגה במשך יום אחד בשבוע. אני משוכנע שהיא לא תחזור על תקנה זאת, ואף אינני ממליץ על כך. אבל באורח התנדבותי, אזרחים יכלו לעשות זאת וליצור דינאמיקה. או דוגמאות לאי בזבוז מים, לצרכים ביתיים שונים. יש קבוצות שעושות זאת, אך זה לא מחלחל לציבור הרחב. משום כך עם כל ה"זוהר" בחלונות חשוכים במגדלי עזריאלי, הוא מאוד מועב כאשר הוא מיושם במציאות היומיומית.
ואשר לחושך, שערו בנפשכם אילו מדובר היה בכיבוי אורת של כמה ימים, זאת ללא ספק הייתה מכה קשה הרבה יותר מאשר מכת החושך במצרים, שלפי הכתוב ארכה שלושה ימים. בימינו, על השלטר חולשים לא רק עובדי חברת החשמל אלא רובוטיקה מתוחכמת ביותר, ודווקא בשל כך זה יכול לקרות. רק דוגמה טרייה קטנה. ראו מה חוללה ה"סופֶר דופֶר", אוטומאציה בטרמינל מספר 5 החדיש בנמל התעופה היתרו בלונדון. התוהו ובוהו נמשך כשבוע. בניו-יורק במאה ה-20 זה נמשך יום תמים ועוד איזה יום, שחרות בהיסטוריה. הפעם בניגוד למאמרי הקודם, אני מביא אתכם אל ההיסטוריה. לא כיצד "מאירים" בזקורים את החושך אלא איך החושך בעצמו מאיר. ובמקום לשכתב, אביא אותה במקור, תוך תמצות.
לראות בחושך
"זה הוא הסיפור על העלטה בצפון מזרח ארה"ב ב-9 בנובמבר 1965,בשעה שלוש ורבע אחה"צ נפל קו המתח של חברת החשמל "קון אדיסון", בעלת הזיכיון לאספקת חשמל לצפון מזרח ארה"ב. הזרם שכוון לעיר ניו-יורק הוסט וכל תחנות הממסר נפלו בזו אחר זו. תוך דקות שרר חושך מוחלט במדינות החוף המזרחי: גם גנראטורים רבים לשעת חרום לא פעלו. בשדות התעופה של ניו-יורק כבו האורות במסלולי ההמראה והנחיתה, אנשים נתקעו במעליות של גורדי השחקים וברכבת התחתית, הרמזורים שותקו והעיר ניו-יורק חזרה מאות שנים לאחור.
העולם חשך, ולא כפתגם אלא במציאות. דווקא בשעה זאת, כאשר כל פלאי הטכנולוגיה כשלו, כאשר הרובוטיקה קרסה, גורדי השחקים נעלמו מן האופק ואנשים חשבו שהם עומדים בפני אסון וחוזרים לחשכת ימי הביניים, הופיע האדם במלוא הדרו, במלוא תושייתו ובשעתו היפה. כעיתונאי וכאדם זכיתי בחוויה בלתי נשכחת, כאשר מתוך עיי הטכנולוגיה עלה כעוף החול בן אנוש, והוא התמודד עם הקשיים ונסק לגבהים של תושייה, אומץ, רגשה ואכפתיות, דאגה לזולת ושיתוף פעולה מדהים, שכמוהו לא נראה בעולם של ימינו. היו גם גניבות, כמצופה, אך הם לא היו הסיפור.
מאות בני נוער עמדו בצמתים, החזיקו פנסים וכיוונו את התנועה. אלפי פקידים ואנשי עסקים טרודים השירו את המקטורנים והעניבות ורצו למגדלים ולתחנות הרכבת התחתית כדי לסייע ללכודים. קשישים חשו פתאום ביד חובקת שמעבירה אותם בכביש; רמקולים ביקשו לפנות דרך לאמבולנסים; זבנים הדליקו נרות ופנסים מחוץ לחנויות כדי להאיר את הדרך להולכי הרגל; גם זונות יצאו מבתי הבושת והאירו את הרחוב בפנסים לבנים, לא אדומים, והוליכו אנשים בסמטאות אפלות; לפידים הודלקו בצמתים והאירו את שמות הרחובות. במסעדות הודלקו נרות והלקוחות עזרו למלצרים; שחקנים וזמרים על בימות התיאטרון ביקשו מן הקהל להישאר והנעימו לנוכחים ברפרטואר מאולתר. אבוקות הודלקו במסלולי הנחיתה וההמראה החדישים ומטוסים נחתו בשלום. טכנאים ומהנדסי חשמל רצו למוקדים כדי לסייע בהפעלת גנראטורים.
איש לא ארגן אותם ואיש לא הזעיק אותם. פעלו כאן אינסטינקט ההישרדות והתושייה של היחיד ושל הקהילה, שהתנדבו למלא את המשימה של הרשות המבצעת, כאשר הטכנולוגיה בשרותה התמוטטה. מן הג'יני החדיש יצא האדם שנולד טהור. לצד המצוקה שחשו אנשים שנלכדו ברכבת התחתית ובמנהרות, הורגש פרץ של סיפוק וגאווה. בנשף המסכות הזה, האדם הוריד מעצמו את המסכה של הקדמה, וחשף פנים שנבראו בצלם. צעירים נשקו לקשישות וצעירות לקשישים, ובינם לבין עצמם. הרבה אהבה פרחה, האוויר נתמלא בושם, ובלילה ההוא נזרעו זרעים לדור חדש שייצא מן הרחם ויצעק צעקת חיים. בחשכה בחוץ ובאור בפנים. המרחק בין בניין האו"ם לביתנו, כשלושה ק"מ, גדל פי מאה כאשר גיששתי ומיששתי את דרכי בחושך. גרנו בקומה העשרים, בכל קומה עמדו שכנים שלא הכרתי והאירו את דרכי בפנסים, עד שהגעתי לדירתנו ונפלתי בזרועות יהודית ובנותיי, שדאגו לשלומי.
למחרת היום, כאשר החשמל חזר בהדרגה, חשתי בצער וכמיהה להמשכו של המצב הטבעי. ערגתי לתום וליופי הפנימי שחלפו ביעף עם שובה של הטכנולוגיה. רבות סופר על הלילה שבו כבו האורות (ההקלטה נמצאת בארכיון קול ישראל, ואיזי מאן העתיק את חלקה באלבום במלאת 60 ל"קול ישראל"). אני זוכר את ההערה-הארה המסכמת: "ניו-יורק הייתה זקוקה לחושך, כדי שהאנשים יראו זה את זה." (מוביולה, מסע בזמן ובמרחב", 2007).
זהו. אז, החושך היה לאור גדול בניגוד לעלטה מלאכותית של שעה. לשתות כוס בירה לאור נרות. זה יש לנו בכל ימות השנה. אפילו ה- baby boom, השעה הזאת לא נתנה לנו. בניו-יורק בא גל של לידות כעבור 9 חודשים ואילו כאן - תבדקו בבית החולים ליולדות בתל אביב בעוד 9 חודשים ותיווכחו.
כיבוי האורות היה עוד גימיק. בלי המשך. גימיקים ללא הפסקה. הפעם, בהשתתפות ראש העיר וכבוד נשיא המדינה שהחושך בביתו בירושלים הואר בזרקור של התקשורת.
