מנקודת מבטו של אולמרט, זה נראה כך: אחרי שהצלחתי לצאת בשן ועין מהמשפט הפלילי בפרשת "החשבוניות הפיקטיביות", ואחרי שהצלחתי להערים על כל חוקרי המשטרה עד היום, ואחרי שירקתי לבאר ממנה שתיתי, ואחרי שהצלחתי לגנוב ממפלגת האם את המנדטים והמיליונים, ואחרי שקטפתי את התפוזים מהפרדס שנתניהו נטע, ואחרי שהצלחתי להשתיק את כל אלה שדרשו את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את ניצחוני המזהיר, ואחרי שהצלחתי לעקוף את המסקנות המתבקשות מדוח הביניים של הוועדה שאני מיניתי, ואחרי שהצלחתי לתמרן את חברי הוועדה לחבר דוח נטול דרישת התפטרות, ואחרי שהצלחתי לסתום את הפה של אלה שדרשו ממני להתפטר (ציפי לבני, אהוד ברק, ועמי אילון), ואחרי שהצלחתי לרתום לעגלתי את מנהיגי עדר האתרוגיסטים, ואחרי שהצלחתי לרצוח ולקבור את הנורמה של קבלת אחריות - אני ניצב כעת בפני משימת חיי: ניצחון בבחירות הבאות! כל תוכנית כשרה- אין קווים אדומים.
לשבחו של אהוד אולמרט יאמר, שאילו רצה, היה יכול - אחרי שהביס את נסראללה - לנוח על זרי הדפנה, ולהתבשם מריחם המשכר של דוח הביניים שכתבה ועדת וינוגרד, והסקרים המנבאים את התרסקותו. אלא שהדחף הבריא לנצל את המומנטום, הביא אותו להסתער על היעד הבא: "הסכם שלום עם הפלשתינים". ואם זה לא כל כך מסתדר, יען כי בצד השני "אין עם מי לדבר", לא איש כאולמרט יאמר נואש: גם "הסכם מדף" בא בחשבון. לצורך זה, כך אנחנו מתבשרים, נפגשו שוב שני הברווזים הצולעים אולמרט ואבו-מאזן. זה מביא אותנו לשאלה: מה זה הסכם מדף?
"מהלך הזוי". זאת ההגדרה שהגדיר העיתונאי דן מרגלית את המאמץ הזה של אולמרט, להגיע להסכם מדף (ישראל היום, 6.4.08). המהלך הזה, כך מרגלית, תכליתו היחידה "למכור לציבור את בגדי המלך החדשים, כאילו יש בהם ממש". השר הלחשן פואד בן-אליעזר השמיע הגדרה שונה: "משא-ומתן וירטואלי" (שבתרבות בחיפה, 5.4.08).
יש הבדל בין ההגדרה של פואד, לבין ההגדרה של מרגלית. בשפת החבר'ה, "משא-ומתן וירטואלי", פירושו "פול גז בניוטרל". דן מרגלית מדבר על רמאות או "עבודה בעיניים", שזה סיפור אחר. לי יש הגדרה יותר מדויקת: מזימה! ואם ממש לדייק אז "עוד מזימה" מבית היוצר של אולמרט ושות'.
אני משתמש במילה "מזימה", מפני שמדובר בתוכנית שכולה זדון. בצד אחד שלה, יש טיפוס ערמומי שנעול רק על דבר אחד: הפתק של האזרחים, ובצד השני יש את הקורבנות, שזה כולנו. התוכנית פשוטה: אורזים "כלום" באריזה יפה, עוטפים בתמונה של יונה עם עלה זית, מעבירים לספינולוגים, ואלה ידריכו את שונאי נתניהו בתקשורת.
השלב הבא: קמפיין אגרסיבי המזמין את אזרחי ישראל לפסטיבל שלום. רק לפני זה, בדרך השלום- שיעצרו רגע, ויכנסו אל מאחורי הפרגוד, כדי לשלשל את הפתק הנכון. בסוף הנסיעה נגלה את אנשי זק"א, מלקטים חלקי גופות של יהודים, מה שיביא את ראש הממשלה הנבחר אל המסכים, כדי להצהיר כמה הצהרות על "זרועו הארוכה של צה"ל". איך אני יודע? היינו בסרט הזה.
כדי שהמזימה תצליח, אבו מאזן צריך ליתן את חלקו. לא סיפור מסובך: כמה תמונות משותפות מול המצלמות, אח"כ ארוחה דשנה עם העוזרים, ובסוף, שיחה בארבע עיניים שבה אפשר לדבר חופשי על הפרוטזות החדשות. ברווזים צולעים, זה לא מה שהיה פעם...
כמו שזה נראה, הכול הולך לפי התוכנית. רק איש אחד עלול לשבש הכול: מני מזוז. אמרו עליו שהוא פוחד לגעת בפרות קדושות. עכשיו, אחרי ש"עגל קדוש" מבלה במעשיהו, כולנו מקווים, שמבחינתו, ברווז צולע, הוא עוף כשר לשחיטה...
