לאחרונה רואיין עו"ד אביגדור פלדמן בתוכניתה של אילנה דיין בטלוויזיה, וכדרכו הפליג בהתפלספות ואמר דברים שהדהימו רבים. הוא דיבר על כך שהמשפט הוא בעצם "משחק השקר", וכי "המשחק העיקרי של עורך הדין הוא איך לא לדעת יותר מדי, איך לשמוע באופן מסונן, איך לא לשמוע את הדברים שיגבילו אותך". הוא הוסיף, בהתייחסו אל הלקוח-הנאשם: "אני לא בוחר את השקר, השקר הוא שקר שלו, אני מייצג את השקר שלו. אני מוסיף לו מהתבונה שלי, מהיכולת שלי, מהאסתטיקה שלי, השקר צריך להיות אסתטי, אם הוא לא אסתטי הוא יכשל".
פלדמן ניסה "להתפייט", ואולי רצה להישמע כפילוסוף לעת-מצוא, בהתעלמו ממשמעות דבריו אלה עבור ההדיוטות, שאינם מתמצאים ברזי המשפט ואינם מכירים את נטייתו (של פלדמן) להרבות בדימויים, הנשמעים לפעמים כפילוסופיה-בגרוש.
דבריו אלה של עו"ד פלדמן היוו עבור רבים אישור לסברתם הקדומה, כי עורכי הדין אינם אלא סוחרי שקרים, שייעודם בחיים הוא לייצג את השקר ולהביא לזיכוי רוצחים, גנבים, אנסים ושאר חלאת המין האנושי - בכל "טריק" ותכסיס, בין הגון ובין שפל ונקלה. העיקר שהלקוח יקבל תמורה לכספו, ותמורת שכר-טרחה נאות ימכור הפרקליט את נשמתו לשטן. ואולם בישראל, למרבה הצער, אך מעטים יודעים את כללי היסוד של האזרחות, של שלטון החוק והמשפט, של הערך החשוב-מאין-כמותו - זכויותיו של הנאשם בפלילים - ושל החשיבות העצומה הנודעת למקצוע עריכת הדין.
אי אפשר להגזים בחשיבותו של מקצוע זה. אילו נקבע לפתע בחוק כי כל עורכי הדין יוגלו לחו"ל, לא היה חולף זמן רב והצעקה הציבורית הייתה עולה השמיימה. עורכי דין היו כבר לפני אלפי שנים - ידועה אמרת חז"ל "אל תהא כעורכי הדיינין" - אך בימינו אין למי שאינו משפטן סיכוי למצוא את ידיו ואת רגליו בסבך המשפט, ודברים אלה נכונים שבעתיים כשמדובר במשפטים פליליים. רק מתי מעט מסוגלים ללמד סניגוריה על עצמם, לעמוד כראוי על משמר זכויותיהם החוקיות ולמצוא ידיהם ורגליהם בסבך החוקים והתקנות הרבים כחול אשר על שפת הים. לא בכדי מוקמים בכל מדינה מתוקנת שירות סיוע משפטי וסניגוריה ציבורית, למתן יעוץ משפטי והגנה בפלילים למעוטי היכולת. כמובן, מאז ומתמיד ובכל חברה אנושית, מי שהכסף בכיסו שוכר לעצמו עורכי-דין, רופאים, מהנדסים ושאר בעלי מקצוע מעולים ויקרים, נוסף למורים טובים יותר לילדיו.
תיאטרון המשפט
רבים אינם מבינים את תפקידו של הסניגור, ודברינו כאן מתארים את המצב ה"קלאסי". ברור שנמצא גם פרקליטים שרלטנים, מושחתים, משכירי פיהם ביודעין להפרחת שקרים, ואפילו שותפים למזימות הפשע של לקוחם. אך לא באלה אנו עוסקים כאן, אלא בסניגור המכבד את מקצועו ואת החוק. הסניגור מראיין את לקוחו העומד לדין, שומע ממנו את גרסתו ולעתים קרובות אינו מסוגל לדעת האם הלקוח אומר אפילו באוזניו את האמת. לסניגור ה"קלאסי" לא-כל-כך משנה מהי האמת, שכן עבורו האמת היא גרסת לקוחו. אין זה תפקידו, ואף אין זה ביכולתו לעתים קרובות, לחקור את הלקוח חקירת שתי-וערב לבירור האמת. אם הלקוח טיפש דיו לרמות אפילו את פרקליטו, ישא הוא בתוצאות. החוק פורש שמיכה של חסיון וסודיות מוחלטת על השיחות ועל המגעים האחרים שבין הפרקליט ולקוחו, והלקוח יודע היטב כי אפילו יודה באוזני פרקליטו כי רצח - פיו של הפרקליט חייב להישאר חתום ונעול. לכל היותר, הוא זכאי להתפטר מהייצוג אם מאס בלקוח.
הסניגור אינו "משקר בשם לקוחו". המשפט הפלילי בנוי כתיאטרון, שבו לכל שחקן נקבע תפקיד. השחקנים הם משפטנים, וכל אחד מהם עשוי לשחק בשלב כלשהו של חייו המקצועיים בתפקיד שונה באותו תיאטרון: היום הוא סניגור, מחר תובע וכעבור חודש ישב על כס השופט. לאחר הקראת כתב האישום, על-פי החוק, הנאשם אינו נשאל מהי האמת או האם עשה או לא עשה את המיוחס לו, אלא מהי תגובתו לנטען נגדו והאם הוא מודה או כופר בעובדות המיוחסות לו. על-פי מבנה המשפט, הנאשם אינו חייב להגיב כלל וזכותו לשתוק - דבר שהחוק קובע כי בית המשפט יראהו ככפירה בעובדות הנטענות.
לפני המשפט, בשיחות עם פרקליטו, יתכן שהנאשם הודה באוזני פרקליטו כי ביצע את העבירה, אך הפרקליט אינו מעיד ואינו משקר בשם לקוחו, אלא אומר לבית המשפט: לקוחי אינו מודה בעובדות. זה ותו לא, והתוצאה המיידית היא הצגת האתגר בפני התביעה, למלא את תפקידה ולהוכיח את הטענות שבכתב האישום. ואם התביעה תיכשל במילוי תפקידה, או שהסניגור יגלה כישורים מקצועיים נפלאים, והתוצאה תהא זיכויו של מי שאפילו הסניגור מבין בסתר לבו כי ביצע את העבירה - אין זו אחריות הסניגור אלא אחריותם של התובע ושל השופט. על כל אחד מהם לשחק בתפקיד שנועד לו, ואין להאשים את זמר הבריטון על שלא שר את תפקידה של זמרת הסופראן.
כאשר עדי התביעה מעידים, הסניגור חייב לעמוד על משמר זכויותיו של לקוחו, ולפעול כמיטב יכולתו לבדוק האם העדים דוברים אמת. לצורך זה עליו לחקור את העדים חקירה נגדית המכונה גם "חקירת שתי-וערב", כלומר חקירה שבה החוקר הולך לפעמים סחור-סחור, מציב שאלות ממלכדות לעד וחוזר אליהן מאוחר יותר כדי לסבכו ברשת שקריו-הוא. בחקירה כזו, על הסניגור להעמיד לעתים קרובות את העד בפני שאלות לא-נעימות, שהצגתן הכרחית. ההכרח לא יגונה גם כאשר מעידה אישה הטוענת כי נאנסה. הצגת השאלות לא נועדה להשפילה או ליצור סנסציה - אם כי גם זה קיים - אלא לברר ככל האפשר האם אין מדובר בעלילת-שווא שבעטיה יושלך חף-מפשע לכלא. סניגור שאינו פתי, לא יקבל את תשובות העדים כפשוטן ויבין כי לפעמים העד הנשמע אמין הוא שקרן בן-בליעל. חקירה נגדית מקצועית וטובה עשויה לחשוף אמת שונה לחלוטין מזו שהתקשורת הצליחה להשריש במוחות הציבור, ברדיפתה הקלוקלת אחר ה"רייטינג" והסנסציה.
השקרים הלבנים
הסניגור, שעו"ד פלדמן הציגו כמדשדש בביצה של שקרים, אינו משקר יותר מששיקר השופט באותו בוקר, כאשר שאל את פקיד העזר במסדרון "מה שלומך?". ברוב המקרים, השואל שאלה כזו מתעניין בשלג שבדרום סין יותר מאשר בשלומו של אותו פקיד-עזר, אך זהו חלק מ"השקרים הלבנים", שחיינו משופעים בהם ואשר תפקידם הוא להוות את שמן הסיכה ביחסי אנוש.
הוא הדין בהחלפת הדברים באולם המשפטים. גם כאשר הסניגור מבין, ואפילו יודע היטב, כי לקוחו משקר - הלקוח ועדיו, כמו גם עדי התביעה, הם המשקרים ולא הסניגור. המשפט יתנהל ממילא, עם סניגור או בלעדיו, אך התוצאה בהיעדר סניגור עלולה להיות עיוות-דין חמור מאין כמוהו, שיביא לכליאתו או אף להוצאתו להורג של חף מפשע, שבתמימותו, בטפשותו, בבורותו, במצוקתו הכלכלית או בעודף הביטחון העצמי שממנו הוא סובל, כשל בניסיון העקר להגן על עצמו.
אכן, צדק עו"ד פלדמן בתארו את הסניגור כמי שאינו רוצה לפעמים לדעת יותר מדי. אם הנאשם יודה באוזניו כי רצח את הקורבן, אך ידרוש לכפור באשמה ולנסות להשיג זיכוי, יתכן שהסניגור יסרב לייצגו בראותו בכך מעשה פסול. כשלעצמי, אינני רואה בכך כל פסול, שכן כבר אמרנו כי זכותו של הנאשם לאתגר את התביעה ולדרוש שתוצאת המשפט לא תיבנה על הודאתו באשמה, אלא על הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר. כך קובע החוק, וכך זכאי הנאשם לנהוג.
לדעתי, אין פסול בהסכמת סניגור לייצג כל נאשם ובפני כל אישום. היו שגינו בשעתם את עו"ד שפטל, שהסכים לייצג את הנבל דמיאניוק. ואולם, לא היה בכך כל פסול. אילו דרש הנאשם להכחיש את השואה, או לטעון שלא היה מעולם מחנה המוות טרבלינקה, היה על כל סניגור הגון, לבטח בהיותו יהודי, לסרב לייצג עמדה כזו, המהווה שקר היסטורי. ואולם, דמיאניוק לא הכחיש את השואה, או שהיה באותו מחנה ארור רוצח המונים שכינויו "איבן האיום", וטענתו היתה "לא אני הוא האיש". משהצטמצמה ההגנה לשאלת הזיהוי, לא היה שום דבר מגונה בהסכמת הסניגור להגן עליו.
הנימוק היחיד שבעטיו חייב פרקליט פלילי לסרב להגן על נאשם בפלילים - נתעלם מנימוקי שכר טירחה, עומס עבודה או חילוקי דיעות בדבר דרך ההגנה - הוא סתירה מצפונית רצינית. למשל, אין לדרוש מעו"ד לייצג מחבל המנאץ את המדינה, כופר בזכות קיומה או דורש להשמיע טענות פוליטיות האוהדות את האויב. כל המגנים עורך-דין פלוני, בשל הסכמתו לייצג נאשם המואשם במעשים פליליים קשים ומחרידים, פועלים בכך למעשה נגד טובת המדינה ונגד שלטון החוק. זיהוי הפרקליט עם לקוחו הנאשם, גם לאחר שהלה הורשע ופרקליטו טוען בשמו להקלה בעונש, מעיד על בורות, על חסר בחינוך ועל התנכרות לכללי היסוד של המשטר הדמוקרטי, שומר החוק. הוא הדין בהצגת עורכי הדין כ"שכירי שקר" גרידא.
כיום, החברה זקוקה לשירותם של עורכי הדין - כמובן, כל עוד מספרם אינו מהווה שיטפון... - לא פחות משהיא זקוקה לשירותם של רופאים, מורים ואחרים. מוסדות השלטון, בתי המשפט, המשק וכל העוסקים בכלכלה, וגם האזרחים עצמם, לא יוכלו לפעול ללא סיועם של משפטנים מיומנים. בפאראפראזה על אמרת חז"ל - הווה מתפלל למען קיומם של עורכי הדין, שאלמלא הם איש את רעהו חיים בלעו.
