נהוג במקומותינו ללגלג על האוליגרכים הרוסים אשר צברו את הונם באמצעות השתלטות על הון ממשלתי בעבור רובלים ספורים. אך כמאמר חז"ל "הפוסל, במומו פוסל".
כמו בבריה"מ לשעבר כך גם בישראל התרחש תהליך שבו התפרקה המדינה מחלק גדול מנכסיה וכמו בבריה"מ מי שנהנו מהתפרקות זו היו מספר מצומצם של אנשים שידעו לקשור קשרים עם פקידי הממשל ופוליטיקאים (ואולי אף "לשמן" אותם).
לפני חג הפסח התפרסם מחקר של בנק ישראל בנוגע לריכוזיות המשק. אומנם זהו מחקר החוקר את הידוע לכל אך חשיבותו בגושפנקא המדעית והרשמית שהוא נותן למבקרי המדיניות הפיסקלית של האוצר. המחקר קובע כי כשליש מהשליטה במשק מרוכזת בידי 18 משפחות, זהו שיעור הריכוזיות הגבוה בעולם המערבי (אם ניתן להחשיב את ישראל כמדינה מערבית), דבר שלא יעלה על הדעת.
מייד יקומו מספר 'אבירי השוק החופשי' וישאלו מדוע לא יעלה על הדעת, הרי אם אדם צבר את הונו ביושר למדינה אין זכות לפגוע בו או ברכושו. אכן מילים כדרבנות אך אבירים אלה ישכחו לציין שני דברים חשובים. הראשון הוא שאותו מחקר קובע כי התעשרותן של אותן משפחות נובעת מפעילותה של הממשלה או במילים יותר פשוטות לא כישוריהם של האחים עופר, נוחי דנקנר, יצחק תשובה וחבריהם הפכו אותם לכל כך עשירים אלא יכולתם לקבל הטבות מן הממשלות השונות.
והשאלה הנשאלת היא מדוע לא נכנס מבקר המדינה לעובי הקורה. מדוע שלא יבדוק מדוע מקבלי ההטבות מן הממשלה הם דווקא האנשים הללו? מהם הקריטריונים לבחירתם? מדוע בכלל מישהו צריך לקבל הטבות כאלה? ומה ניתן בתמורה להטבות לשרים ולפקידי הממשלה השונים?
הדבר השני שאבירי השוק החופשי ישכחו לציין הוא כי ריכוזיות זו של המשק עולה לכל אחד מאיתנו בשקלים רבים ומחייבת פעילות רגולטורית של הממשלה, פעילות שהממשלה לא רק שלא מבצעת (לעתים בניגוד לחוק) אלא במקרים רבים נוקטת במדיניות הפוכה לחלוטין.
הפוליטיקאים והפקידות יצרו גולם אשר קם על יוצרו. היום אף החלטה כלכלית או מדינית משמעותית לא תתקבל ללא הסכמה של אותן משפחות אשר שולטות בכל היבט של חיינו. הן אלו אשר לרצונן מעלות ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת באמצעות שליטתן בתקשורת והן אלו שמורידות את אלה שחינם סר בעיניהן.
