לפני מספר ימים הלכתי ל"הבימה". שם ציפתה לי הפתעה גדולה ונעימה. מזמן לא נהניתי כל כך מהצגת תיאטרון! היה שם מכל טוב: המחזה, ההברקות של הבמאי אילן רונן, המצליח למצוא את דרכו שלו באינטרפרטציה רעננה ומקורית של יצירה מוכרת והידוע כל-כך, התפאורה מלאת הבעה וכמובן - השחקנים. בראשם הטריו המבריק: יבגניה דודינה ("המושאלת" מתיאטרון "גשר"), אלכס אנסקיי ורמי הויברגר. אם גם אתם רוצים לראות תיאטרון במיטבו, אני ממליץ: לכו לראות ב"הבימה" את "אנה קרנינה" מאת... הלן אדמסון...
הופתעתם? האם "אנה קרנינה", היצירה מהמפורסמות בספרות העולמית, היא לא מאת טולסטוי? מסתבר שזה תלוי. תלוי באיזה תיאטרון מדובר... אם תשאלו את מנכ"ל הבימה: האם מוצגת אצלכם הצגה חדשה "אנה קרנינה" מאת טולסטוי, הוא לבטח יענה: "כן, ודאי!". ואם ממש להתאמץ, ניתן יהיה למצוא בתוכניה באותיות קטנות: "עיבוד לתיאטרון: הלן אדמסון".
אך, לא כך הדבר בתיאטרון הקאמרי, שם זאת "אופרה אחרת". הולכים להעלות שם הצגה מאת מחבל-רוצח פלשתיני רסאן כנפאני - ולא סתם מחבל, אלא דובר חזית העממית לשחרור פלשתין, יד ימינו של הארכי-מחבל ג'ורג' חבש. אף על-פי כן, לשאילה "מאת מי המחזה?" תשובתו של מנכ"ל הקאמרי תהיה: "של בעז גאון, עיתונאי מעריב". ומדוע להסתיר את כנפאני תחת "המסכה" של בועז גאון? לשם מה, תשאלו, את כל ה"נשף המסכות" הזה? הנה השתלשלות העניינים.
בערוץ ראשון של הטלוויזיה הישראלית חיפשו להעלות רייטינג. לא פלא - כולם "סוגדים" לרייטינג, גם הערוץ הראשון. ישנן בערוץ ראשון גם תוכניות מעניינות וגם - מה לעשות, מעניינות הרבה פחות. ובין אלה שפחות יש גם כאלה שממש משעממות. אחת מהתוכניות האלה הועלתה לא מזמן. עושה רושם שהתוכנית נולדה על-מנת למצוא "סידור עבודה" לעיתונאית ותיקה מ"אנשי שלומנו". חיפשו ומצאו. ומה התוצאה? לטעמי - משעממת. מאוד...
אך, גם לתוכניות משעממות דרוש הרייטינג. איך מעלים אותו? הכי טוב - בעזרת סקנדל. ואם אפשר בדרך גם לעשות פרומו חינם אין כסף לחבר טוב (אשר גם הוא מ"אנשי שלומנו"), מה יכול להיות יותר טוב מזה?
כך נולד האייטם. עיתונאית ותיקה מזמינה את מנכ"ל הקאמרי, ושניהם ביחד מתחילים להשתלח בח"כ אריה אלדד. הרי אייטם סקנדלי מחייב "ילד רע להצלפת זרדים" ולתפקיד שכזה חייבים להביא מישהו מהימין.
באותו ערב אריה אלדד לא היה במיטבו. הוא רק הספיק להביע זעם על כך, שבאתר האינטרנט של הקאמרי נכתב בעניין ההצגה בין השאר שמדובר ב"מתקפה היהודית על חיפה ב-48" ומייד העיתונאית והמנכ"ל לקחו את זכות הדיבור לעצמם והחלו לפרוש לעיני הצופים את משנתם "המדינית".
ראשית, התקיף המנכ"ל את אריה אלדד: "מה יש לך נגד היצירה שכתב בועז גאון, עיתונאי של מעריב?". כפי שאתם רואים - זה תלוי. אם זה ב"הבימה" - היצירה היא מאת טולסטוי (ורק באותיות הקטנות: עיבוד לתיאטרון וכו'...). לעומת זאת, אם זה בקאמרי, אז היצירה היא מאת בועז גאון ואת המחבל כנאפני כדאי להצניע...
מדוע? אולי מנכ"ל הקאמרי לא מעריך מספיק את כנפאני כסופר? אולי הוא חושב שכנאפני לא סופר, אלא טרוריסט? לא ולא! מייד הבהיר המנכ"ל שמבחינתו כנפאני הוא סופר דגול! אינני יודע, האם מבחינתו של המנכ"ל הוא בר השוואה לטולסטוי, אך נודע לי ולצופים, למי כן משווה המנכ"ל במלוא הרצינות את המחבל-"הסופר". אני מצטט: "משרד החינוך והתרבות מציג את יצירותיו של רסאן כנפאני בחומר לימוד חובה... יחד עם חומר של ביאליק, אלתרמן ושלונסקי"(!). ואם לא די בנאמר, מוסיף המנכ"ל ומלמד את הצופים ואת אריה אלדד: "מחזה זה עושה שירות אדיר לציבור הישראלי".
זאת ועוד, מייד נתפס אריה אלדד "על חם" בכך שהוא לא קרא את המחזה - לא כמו העיתונאית הוותיקה, אשר מספרת לצופים בגאווה: "אני קראתי!". ומסבירה לאלה שעוד לא קראו שמדובר על זוג ערבים מחיפה "שלא רק את הבית לקחו להם היהודים אלא גם את בנם התינוק...". האם העלילה נשמעת לכם מוכרת? הפעם, לקראת ערב פסח, היהודים פשעו "רק" בלקיחת התינוק. לא ברציחתו ולא בשימוש בדמו לצורך הכנת מצות. הפעם, בערוץ ראשון, הצליחו היהודים לצאת יחסית בזול...
כמעט כמו טולסטוי
מדוע, אם כך, בחרו בקאמרי לשים בקדמת הבמה את בועז גאון ולא את כנפאני-הטרוריסט? הרי לשיטתו של המנכ"ל, המחבל הוא סופר גדול - כמעט כמו טולסטוי? התשובה נתגלתה על קצה הלשון אצל מנכ"ל הקאמרי: "אני לא מייצג ארגון פוליטי" מנסה הוא לשכנע את הצופים. אך, באמירה זאת הוא מסגיר את כוונותיו והכול נהיה ברור כשמש: לא כנפאני הוא החשוב כאן, אלא המסר הפוליטי שבהצגה. הקאמרי רוצה באינדוקטרינציה של "האמת" הפלשתינית לתוך התודעה של הציבור הישראלי. ולמען מטרה "קדושה" זאת כל האמצעים כשרים!
טובה הדמגוגיה על חופש הביטוי ועל כך שקודם צריכים לראות את ההצגה, ורק אז נהיה זכאים להביע דעה. גם בועז גאון בקדמת הבמה יכול לשרת את האינטרס העליון של הקאמרי. ולאריה אלדד ו"למיעוט הימני" חשוך תרבות מרשה המנכ"ל באדיבות נפשו: "זכותכם לא ללכת להצגה הזאת".
די! הגיע זמן להסביר במה הדברים אמורים - למנכ"ל הקאמרי, לעיתונאית הותיקה של הערוץ הראשון ולשאר האפולוגטים של הכישרון הספרותי של כנפאני.
יוזף גבלס, ככל הידוע, לא הרג אישית אף אחד. הוא היה "רק דובר" של "חזית עממית" לשחרור גרמניה מיהודים. אגב, הקולגות שלו טענו במשפטי נירנברג: "לא הרגנו אישית אף אדם". כידוע טענותיהם אלה לא התקבלו. מספרים שבהיותו נער, כתב יוזף גבלס שירים רומנטיים לא רעים. האם ייתכן שלמען חופש הביטוי וחופש האומנות נרצה להכיר את הנפש העדינה והפיוטית של העם הגרמני דרך "ערב שירי גבלס" בהיכל התרבות בתל אביב?
לא מעניין כהוא זה, על מה ולמה המחזה והנובלה של ה"גבלס" הפלשתיני. אפילו אם היה כותב מחזה על זוג נאהבים מוורונה או על הנסיך מדנמרק, גם אז אסור היה להעלות את "יצירותיו" על הבמה. וזאת מטעם פשוט: חילול זכר הנופלים, קורבנות של פעולות איבה מבית היוצר של ה"חזית העממית" בתקופה שכנפאני היה חבר ודובר הארגון.
לא בחופש הביטוי דוגלים בתיאטרון הקאמרי, אלא בחופש התעמולה האנטי-ישראלית והפרו-פלשתינית. בהצגה הזאת טמון מסר של עידוד הטרור וזכות השיבה, שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל. מאותו המקום באות גם המילים "ההתקפה היהודית על חיפה", אשר, דרך אגב, מיהר המנכ"ל למחוק מאתר האינטרנט של התיאטרון. מייד אחרי הופעתו בטלוויזיה הוא הבין שהמילים האלה מסגירות את הכוונות האמיתיות מאחורי ההצגה.
מנכ"ל התיאטרון ותומכיו מהערוץ ראשון מנסים להציג לנו את כנפאני כאינטלקטואל ולא כמחבל. לצורך כך משתמשים הם באותה דמגוגיה ידועה, אשר שימשה דורות של שקרנים משמאל ומשמשת אותם גם היום. כאשר הם מנסים למכור לציבור את ה"לוקש" על "פיצול אישיותו" כביכול של כנפאני ל"משורר" ול"מחבל", יש לזה אותו הטעם כמו לשקר על פיצול "אישיותו" של החמאס ל"זרוע המדינית" ו"זרוע הצבאית".
אך למי שעדיין יש בלבו ספק, הדרך הטובה ביותר לגלות, מי באמת היה כנפאני, היא פנייה למקורות הפלשתינים. הנה מה שנכתב באנציקלופדיה הפלשתינית (המהדורה האנגלית):
"יחד עם ג'ורג' חבש (מנהיג החזית העממית - ד.ר.), אשר עמו הוא היה ביחסים קרובים, כנפאני חווה שינוי אידאולוגי - מפאן-ערביזם ללאומנות פלשתינית מהפכנית. בתור דובר חזית העממית ומחבר ה"מצא אוגוסט" שלה ב-1969, הוא הפגין בעקביות את מחויבותו למאבק הפלשתיני... זמן קצר לאחר מותו, התפרסם המחקר ההיסטורי שלו 'מהפכה פלשתינית 1936-39' אשר בה בוחן כנפאני את המרד המפורסם".
מדובר כאן באינתיפאדה הראשונה (1936-39), אשר מומנה על-ידי הנאצים ונוהלה ע"י אמין אל חוסייני שכיהן באותה תקופה כמופתי הירושלמי. מספר פגישות תדרוך נערכו באותם שנים בארץ ישראל ומחוצה לה בין הצמרת הנאצית לאל-חוסייני והוא היה מעורב בהקמת מפלגות נאציות בכל ארצות המזה"ת. האינתיפאדה של אל-חוסייני והפטרונים הנאצים שלה שימשה עבור כנפאני מקור השראה - ולא רק במובן הספרותי, אלא גם במובן האידיאולוגי והפרקטי.
על כך ניתן ללמוד ממקור פלשתיני נוסף: "בשבוע האחרון של אוקטובר 1977 הוציאו שלטונות הכיבוש מחוץ לחוק הצגה תיאטרלית על-פי היצירה של כנפאני 'אדם בשמש', אשר אמורה הייתה להתקיים בנצרת בביצוע להקה מקומית... בזכות אמונתו של כנפאני בעתיד אשר יביא לשחרור פלשתין, מהוות יצירותיו מקור לההתנגדות הפלשתינית ושלילת הדו-קיום. באחת הנובלות שלו 'השיבה לחיפה' הוא כתב: "הפשע הגדול ביותר הוא לחשוב שחולשה וטעויות של אחרים יאפשרו למישהו לחיות על חשבונם"... במאמר "ההתנגדות ובעיותיה" (1970) מעביר חבר כנפאני ביקורת נוקבת ואחרית ביותר בדבר הדינאמיקה של ההתנגדות ומצביע על הליקויים העיקריים אשר מונעים את הניצחון הפלשתיני. כמהפכן, מגיע חבר כנפאני לניתוח קריטי בחשיבות המבהיר את הבסיס התיאורטי והפרקטי של תנועת ההתנגדות... הוא יותר ויותר ירד לעומקם של המשימות הפוליטיות והארגוניות של החזית העממית...".
לא קשה לנחש, מה היו אותן משימות הפרקטיות והארגוניות אשר לעומקן ירד כנפאני!
כבוד האדם
ועוד כמה מילים על העיתונאית הותיקה מהערוץ הראשון. לקראת סוף התוכנית שלה היא ניסתה להכפיש את המאמר שכתבתי "
הקאמרי מעלה מחזה של טרוריסט". לצורך כך היא בחרה להתעלות על הטעות שנפלה במאמר, כאשר השמיט העורך בשגגה את צמד המילים "של מפקדת חזית העממית" אשר היו בטקסט המקורי. את "התחקיר" העיתונאי שלה סיימה העיתונאית במילים: לא היה ולא נברא! מחזה נכתב ע"י כנפאני - לא נכון! מבצע חיסול בבירות - לא היה! נהרגו 2 לוחמי סיירת מטכ"ל -לא! ליפקין שחק - לא היה שם! הרושם שהיא ניסתה ליצור אצל הצופים הוא - הכול שקר. נו טוב, אם זה תחקיר עיתונאי, אז דרשני...
ראיינתי את אהרון סבג, סגן צעיר באותם הזמנים, אשר לא רק השתתף בחיסול המפקדה בבירות, אלא גם
זכה בעיטור המופת בגין אומץ לב וכושר לחימה מעולה באותו המבצע. מסתבר שאכן היה המבצע בבירות ואכן חוסלה המפקדה של חזית הדמוקרטית. ראיינתי גם את ליפקין-שחק וגם הוא אישר באוזניי שאכן היה בבירות, פיקד על המבצע וגם קיבל איתור על הפעולה.
ניסיתי לקבל את תגובתו של יו"ר מועצת הנאמנות של הקאמרי, מר רון חולדאי בעניין ההצגה וגם בקשתי ממנו לגלות לציבור את המידע בעניין גובה התמיכה הניתנת לקאמרי מכספי הציבור. שאלתי בנוסף גם, האם עניין ההצגה נדון בישיבת מועצת נאמנות ואם כן - מה הייתה דעתם של חברי המועצה? אף שאלה מהשאלות הללו לא זכתה לתשובה. התגובה, אשר מסרו דובריו של מר חולדאי, מדברת בעד עצמה ומן הראוי יהיה להביא אותה כאן במלואה:
"תל אביב-יפו היא עיר שמאז הקמתה אפיינו אותה סובלנות, פתיחות, פלורליזם, שמירה על כבוד האדם באשר הוא וחופש היצירה. העיריה, כמדיניות, אינה מתערבת בתכנים האמנותיים של מוסדותיה התרבותיים וסומכת על שיקול דעתם של המנהלים העומדים בראשם לקבל את ההחלטות הנכונות".
"כבוד האדם" אמרת, מר חולדאי? נפלו באותו המבצע שני לוחמי סיירת: חגי מעיין מקיבוץ מגן (הסמל היחיד בכוח - כל השאר היו קצינים) וסמ"פ הסיירת אבידע שור מקיבוץ שובל. יהיה זכרם ברוך! על כך סיפר לי בראיון אהרון סבג. הוא הזכיר לי את התאריך המדויק של הקרב בבירות: ליל בין 9 ל-10 לאפריל 1973.
היו זמנים! מנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל ידעו אז היטב - מבלי ל"התבלבל" מהדמגוגיה על "הזרוע הצבאית" ו"המדינית" - איזה "שפה" מבינים המחבלים. גם היום, כעבור 35 שנה, אהרון סבג לא מתבלבל מהדמגוגיה, כך הוא בחר את האמת הפנימית שלו בעניין ההצגה:
"למרות חופש הביטוי ולמרות העורכים האוניברסאליים, אנו לא צריכים לתת במה לאויב. אנו אנשים נאורים וחשוב שנציג בתיאטרון את הנורמות המוסריות, אבל - שלנו! הבמה של הקאמרי היא במה חשובה למדי והאויב ודעותיו לא צריכים לזכות מאיתנו להופעה על במה זאת בפני ציבור רחב".
עד כמה ריקבון השקר כירסם את יסודות המדינה! ב-1977 הוחלט להוציא את המחזה מאת כנאפני מחוץ לחוק ונאסר להציגו בנצרת. והיום הפרמיירה מתקיימת בתל אביב לצלילי התרועות של "אבירי חופש היצירה" מהערוץ הראשון ומעיריית תל אביב-יפו!