הנחתי ליד מיטתי את "זעקי ארץ מושחתת" של אריה אבנרי במחשבה שמן הסתם לא אשלים את קריאתו: לכאורה, מה כבר יוכל לחדש למי שהיה צרכן תקשורת אובססיבי ב-20 השנים האחרונות. מהר מאוד עברתי לקריאת הספר בשעות היום מפני שבשני הלילות בהם קראתיו טרם-שינה לא הצלחתי להירדם.
הספר מתווה את מפת השחיתות של השלטון בישראל על כל רשויותיו וזרועותיהן, כשאף אחת לא נראית טוב מרעותה. ראשי ממשלה מוכרים לאילי נפט וגז אינטרסים לאומיים תמורת שוחד, נשיאים לוקחים שוחד או, למצער, שולחים ידם אל הקופה הציבורית, מפכ"ל "מטפל" בחקירה ובתמורה ממונה, על דעת ראש ממשלה, לשגריר.
גם פרקליטות ותביעה הנגועות עד השורש בניגוד עניינים מכשירות כל שרץ וגם שופטים המתנהלים על-פי אינטרסים אישיים ו/או גוררים אחריהם קופות שרצים "מככבים" במפה הזו, שלא לדבר על פקידי ממשל וחברי כנסת, העסוקים לסירוגין בלפחד, בלגנוב ובלבלות בחו"ל, והכל על חשבוננו. כולם מופיעים בשמותיהם - האיש הלך "על כל הקופה" וחשף את עצמו לאינספור תביעות לשון-הרע, מפני שלמיטב הבנתי דעתו היא שממילא כלתה כבר הרעה: שמו של הפרק הראשון הוא "מדינה רקובה מן היסוד", ומשפט הסיום של הפרק הזה הוא "כל ישראל כבר לא חברים. כל אחד לגורלו. אבדה התקווה, נשחקה האמונה, החידלון בפתח".
"זעקי ארץ מושחתת" נקרא כניסיון להסביר מהו ים באמצעות תאור כוסות מים הנשאבות מתוכו. ניסיון כזה הוא בדרך כלל פתאטי, אבל לא הפעם, כשכל אחת מהכוסות היא כוס תרעלה שדיה להמית. זה ללא ספק התיעוד המקיף ביותר של השחיתות הציבורית שנעשה עד היום בארץ, והעובדה שהוא איננו בהכרח ממצה רק מגדילה את האימה מפני מה שעדיין איננו יודעים ואולי לעולם לא נדע.
אין כאן יצירה סיפרותית גדולה ואין גם יומרה כזו. זו זעקת-שבר, כנראה אחרונה, מתוך תהומות יאוש: יאושו של מי שמנסה במשך למעלה משני עשורים לגרום לנו להציל את עתידנו, הרואה בעיניים קמות כיצד אנו לא רק מסרבים להקשיב לו אלא גם מתייחסים אליו כפי שהתייחסו אנשי ירושלים אל ירמיהו הנביא: "משוגע איש הרוח".
הזעקה ניכרת לא רק בתכני הספר אלא גם באופן חלוקתו לפרקים ובעריכתו: נראה כאילו לא הספיק הכותב (שמאחוריו 5 ספרים ערוכים כדבעי) ללטשם מפני שאצה לו הדרך, גם על חשבון הגהות הצורנית, לזעוק "געוואלד" כל עוד הוא יכול. ומי יודע? אולי נקבל הסבר לדחיפות הזו באוטוביוגרפיה שיכתוב, ואולי ההסבר יהיה איומים המופנים כלפייו בעצם הימים האלה. כך או כך, זעקת השבר הזו יורדת חדרי בטן דווקא כשהיא יוצאת בטון מינורי מתחת ידו של האיש הקשה והמופנם הזה ודווקא מפני שאין בה דרישה מהקורא לעשות מעשה כלשהו.
אבנרי הגון מספיק כדי להודות שבמקרה אחד עשה "הנחה" לראש ממשלה בגלל אהדה פוליטית ושבמקרה אחר עשה "הנחה" לנשיא מטעמים של סימפטיה אישית, אך למרות ההודאות נסדקת בעיניי במשהו תדמיתו כחושף שחיתות חסר-פניות: לא יכולתי להימנע מהתחושה שההודאות נעשו רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שיוכל, גם בספר, להמשיך לגונן על תדמיתם של מי שהיו יקיריו. התחושה הזו נסמכת על משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים:
1) כשנודע לאבנרי שאופירה נבון הבריחה ארצה פריטים חייבים במכס הוא עימת את הנשיא נבון עם המידע ונענה לבקשת נבון לא לפרסם את ה"סקופ" ורק מפני שסבר שנבון "נקי" בדרך כלל. לימים מכר נבון את דירתו הפרטית כדי שיוכל לקבל דירה על חשבוננו, ובכל זאת לא פרסם אז אבנרי את המידע בעניין ההברחה של אופירה, וגם היום הוא איננו מסביר מדוע שתק אז.
2) שרון, ברק, נתניהו, אולמרט ואפילו שמיר מוצגים כמושחתים, מי בפירוש ומי במשתמע. התינוק היחידי שנשבה הוא רבין: הוא הודח לדבר עברה (קשרי הון-שלטון) ע"י הרשע שבס (263-268) ואלמלא השפעתה הרעה של לאה אין סיכוי שהיה הופך לנהנתן בכוחות עצמו (עמ. 261). את ה"הנחות" הללו אבנרי מונע, למשל, מנתניהו בפרשת "בראון-חברון": גם שם אפשר היה לטעון (וביתר סבירות, מפני שהיה מדובר באירוע חד-פעמי) שנתניהו הולך שולל ע"י צחי הנגבי, בעוד שהתנהגותו של שבס אופיינה באירועים רבים ולאורך זמן.
3) העובדה שרבין לא שילם מס על כספי החשבון שחשף דן מרגלית איננה "שחיתות" אלא "נקודה למחשבה" (עמ. 262), וגם "... איש לא שאל שאלה פשוטה: מאין הכסף שנצבר בחשבון הדולרים של משפחת רבין?" אלא שאבנרי, ששתק אז כמו כולם, בוחר גם היום לשתוק ולא להסביר מדוע הצטרף גם הוא למנזר השתקנים.
4. אליבא דאבנרי, כשנודע לרבין על חטאי שבס בתחום קשרי הון-שלטון, שביניהם היה גם שלאף, התנכר לו וגרם להתפטרותו. דא עקא שאבנרי עצמו מזכיר את העובדה שלפני שיצא אל הכיכר אכל רבין צהריים עם שלאף. מכאן עוד "נקודה למחשבה": האם שבס לא הכיר את שלאף באמצעות רבין, והאם רבין לא הכיר אותו באמצעות יוסי גנוסר או אפילו באמצעות ערפאת?
5) אבנרי עוסק בהרחבה בתרומתו הייחודית של שלאף להשחתת הסקטור הציבורי, ובכ"ז איננו מזכיר שרבין היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שפגש אותו. יתר על כן: בניגוד אלי, אבנרי חף מכל סקרנות בעניין טיב העניינים שבין רבין לשלאף ושותק בעניין זה שתיקה רועמת.
6) רבין הציע לאבנרי לפרסם מידע לפיו פרס, כראש ממשלה, הבטיח חסינות לצינור נפט בין עירק לירדן, שהייתה מאפשרת למחבלים להקים מחנות בסמיכות לו וליהנות מחסינותו. עוד מסר רבין לאבנרי שפרס הבטיח את החסינות תמורת שוחד מברוס רפופורט למפלגת העבודה. לדברי אבנרי, הוא נמנע מלפרסם את ה"סקופ" המרעיש הזה כדי לגונן על רבין מפני מסע הכפשות נגדי של פרס, וכל כך מפני שהעריך שגם ללא הפרסום ינצח רבין את פרס. התנהלותו זו של אבנרי מקנה לו חברות כבוד ב"פורום החווה" של רבין, מה שמעמיד לפחות את התקפות המצח שלו על פרס באור בעייתי ביותר.
7) בבוקר שבו היה אמור "חוק מיסוי ני"ע בבורסה" לעבור בקריאה שלישית בכנסת המריא רבין למוסקבה כשבמטוסו פמליה של אנשי עסקים מהמובילים במשק, ומהמטוס הורה לשוחט למשוך את החוק. זה הועבר כ-9 שנים מאוחר יותר ע"י הליכוד, דחייה שגרמה לקופת המדינה נזק של מיליארדים. למרות שזה אולי אירוע ההון-שלטון הברוטאלי ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל אין לו זכר בספר.
כמשקל נגד ל"הנחות "לשועי שמאל ראוי לציין לטובה את יושרתו של אבנרי בנוגע לנתניהו, הזוכה ליחס מאוזן וענייני. הוא אומנם מזכיר את כל הפרשות בהן היה ועודנו מעורב, וטוב שכך, אבל מתוך הכן אתה למד את הלאו: הן נכלולים, אבל למעט אחת (שלא נחקרה וספק אם תיחקר) הן אינן נגועות לא בחטא המהותי שסביבו נסב הספר, שהוא קשרי הון-שלטון, וגם לא בשחיתות אישית בכלל.
במקום אחר הוא מבקר אותו על ממלכתיות-יתר ככל שמדובר בשחיתותה של כנופיית אולמרט. כמי שחש באיום ממשי ומיידי מצד הכנופייה הזו אני סבור שהביקורת הזו מידתית וראויה ולו רק מפני שלדעתי אולמרט מסוכן ליהודים יותר מאחמדיניג'ד.
למרות הביקורת המסוימת שיש לי על אמינות הכותב זה הספר החשוב ביותר שקראתי מימיי - עד היום טרם קראתי ספר שהזהיר אותי אישית מפני איום קיומי. ככל שקראתי בו יותר התחוורו לי ארבע אמיתות שהיכו בי כרעם: האחת-שסכנה מוחשית ביותר, מיידית ביותר וקשה ביותר להתמודדות מאיימת על חיי בנותיי במלוא משמעותו הפשוטה של המושג איום. השנייה-שכמה שלא נקרא ונקשיב לתקשורת לא נוכל לעמוד על מלוא היקפה של השחיתות הציבורית ועל השלכותיה על חיי היומיום שלנו. השלישית- שהסיבה לאמת הראשונה היא השנייה, דהיינו: שהשחיתות הציבורית הפכה לסרטן המזין את עצמו בקצב הולך ומתגבר, כך שכבר מזמן אף אחד מאתנו, האזרחים, איננו מסוגל לתפוס את מלוא היקפה. הרביעית - שבהעדר יכולת להעריך נכונה את עומק השחיתות והיקפה אנחנו, האזרחים, איננו מסוגלים לראות את חומרת הסכנה המרחפת עלינו ולהסיק ממנה את אותן המסקנות האישיות החיוניות להישרדותנו.
את החלל הזה בתודעתנו יכול למלא רק ספר מעין זה. לעניות דעתי שינוי תודעה כזה על פני ציבורים רחבים מאוד הוא תנאי הכרחי לכך שנצליח לעצור על סף התהום. אני מתרשם שאבנרי פסימי בעניין זה, ושפרסם את הספר רק בבחינת "נמאסתם עלי-אל תגידו שלא אמרתי לכם", ללא תקווה ממשית שגם נקרא, גם נפנים וגם-ובעיקר-נעשה מעשה. ישפוט הקורא.
