שמחה סיאני היא סופרת, מספרת עממית ונחשבת כ"מוסד מהלֵך" בזכות עצמו. היא נולדה בשכונת "נחלת צבי" שבירושלים - מובלעת קטנה של יהודי תימן הסמוכה ל"מאה שערים" החרדית. "היינו בבחינת טיפת סחוג בדלי של חלב, ומכאן גם שֵם סִפרי החדש", היא אומרת. הוריה עלו מתימן בתחילת שנות העשרים ואמה נהגה לומר לה בילדותה: "זו זכות גדולה לך שנולדת בירושלים אחרי גלות ארוכה של עם ישראל". שמחה נוצרת משפט זה בלבה ומעבירה אותו הלאה בכל הרצאה ובכל שיחה שהיא נושאת. את הקריירה הספרותית שלה החלה לפני עשר שנים. במשך השנים נבטו בתוכה הסיפורים, וכשהגיעה העת, פרצו החוצה באחת!
שמחה פרסמה את ספרה: "רומיה ומרבד הקסמים" לפני עשר שנים, ובעקבותיו בא ספר שני בסידרה זו: "רומיה עולה לארץ ישראל". שנֵי הספרים יצאו לאור בהידור רב, שכן, כל הדפים מעוטרים בציורים צבעוניים-אותנטיים והספרים מופיעים בכריכת כרומו קשה. אף כב' הרב יוסף קאפח זצ"ל (חתן פרס ישראל) נתן לשמחה "כתב הסכמה" עליהם.
הספר הראשון: "רומיה ומרבד הקסמים" זכה להיכלל ב"מצעד הספרים" של משרד החינוך, ונרכש על-ידי בתי-ספר רבים וכן תורגם לרוסית, אנגלית וסרבית. הספר השני בסִדרה זו זכה גם הוא להצלחה בקרב הילדים. שני הספרים מלווים בעיבוד דידקטי לגננות ולמורות, שכתבה ירדנה הדס, הניתן חינם לאנשי חינוך הרוכשים אותם.
שמחה סיאני היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה שני פרסי הצטיינות, הן בתואר הראשון (חינוך) והן בתואר השני (פולקלור יהודי והשוואתי). כמו כן, זכתה בעבר בפרס ספרותי בז'אנר "הסיפור הקצר" של העיתון "מקור ראשון".
כאשת חינוך וכפולקלוריסטית, היא כותבת מאמרים בכתבי-עת שונים בנושא פסיפס קהילות ישראל ופולקלור וכן מוזמנת להרצות בנושא "הסיפור העממי" במוסדות שונים בארץ, באוניברסיטאות ובמוסדות יהודים ברחבי העולם.
כיום היא נוהגת לקיים סיורים מטעם "החברה להגנת הטבע" בשכונת ילדותה "נחלת צבי" ובשכונת "מאה שערים", שם היא מפנקת את המסיירים עמה בסיפורים עסיסיים על ילדותה, בשירה תימנית ולעיתים מכבדת אותם ב"זלבייה" (לביבה תימנית).
שמחה גם עורכת כתב-עת ייחודי בשם: "צרור המור" מאז 1990, היוצא לאור ביוזמתה פעם בשנה, בערב ט"ו באב, הכולל: שירי אהבה, מאמרים, מנהגים... וכל מה שנוגע לאהבה.
בעבר יסדה, עם קבוצת חברות, את "ארגון המזכירות הבכירות בישראל". שמחה עמדה בראשו אחת-עשרה שנים רצופות! בארגון היו חברות מאות מנהלות-לשכה של שרים, שגרירים ומנכ"לים מכל הסקטורים: פרטי, ציבורי וממשלתי. הגוף הגן על זכויותיהן המקצועיות של הבכירות ויזם אירועי תרבות, סיורים ומפגשים עם ראשי המדינה ובכירים ממוסדות שונים בארץ, שנשאו הרצאות בנושאים מגוונים בפני חברות הארגון.
שמחה סיאני היא גם חברת הנהלה במועצה הציונית בישראל ומשמשת יו"ר פורום קהילות ישראל במועצה. מזה שש עשרה שנים היא יוזמת בתפקידה זה את טקס הכתרת "כלת/חתן האור" של המועצה הציונית. מדי שנה נבחרים בחג החנוכה אנשי רוח מכל קהילות ישראל, המצטיינים בכתיבתם ותורמים לחברה מאוֹרַם ועשייתם, ביניהם גם פרופ' דב נוי - חתן פרס ישראל, איתמר יעוז-קסט, פרופ' נורית גוברין ואחרים. במסגרת המועצה הציונית שימשה כציר וסגן ציר בקונגרסים ציונים בשנים: 1997, 2001, 2003 ו-2006.
את פעילותה ההתנדבותית הרבה במשך שנים היא מסבירה כך: "בכל מעשה שאני עושה, אני פועלת להנצחת זכרם של הוריי חנה ויוסף סיאני. אני מקווה בעתיד, ליזום קרן כספית שתיתן פרס על שמם", אומרת שמחה. "הוריי העניקו לי את השֵם: שמחה, ולא בִּכְדִי. לדעתי, יש לי תפקיד בעולם הזה: להביא שמחה לבריות וזה מה שאני משתדלת לעשות. כדור רביעי במשפחה של מספרי סיפורים, אני מספרת לקטנים ולגדולים וממשיכה מסורת ומורשת שהפקידו בידי הוריי היקרים".
גם הספר החדש שיצא לאור בימים אלה: "טיפת סחוג בדלי של חלב", מוקדש להוריה. הספר שקדם לו, בסדרה זו של תיעוד ילדותה בירושלים של שנות החמישים, הוא: "שושנות לנצח", שזכה לשבחים בעיתונות ובו נכללו שלושה סיפורים קצרים, שהבולט בהם היה "שושנות לנצח", שהעניק לספר את שמו.
שערֵי הספרים בסִדרה זו, "נחלת צבי נחלת ילדות", מעוטרים ברקמות תימניות מרשימות. בספר החדש כלולים ארבעה סיפורים: "גרגר של אפונה", "פשפשים", "אבא נוסע לאמריקה" ו"נייר תועלת". הסיפור "אבא נוסע לאמריקה" זכה לפני חמש שנים ב"פרס הסיפור הקצר" של העיתון "מקור ראשון".
שאלנו את שמחה סיאני לרגל צאת הספר:
שאלה: מה מניע אותך לספר את סיפורֵי ילדותך בדבקות רבה כל כך?
תשובה: יש לי תחושה שאני משמרת משהו תמים שהלך לאיבוד ולא ישוב עוד. הימים של ירושלים בשנות ילדותי היו כה פשוטים ויפים. גם אם חיינו אז בתנאים של צנע, יחסי האנוש היו ערכיים ונאמנים יותר, כי כולם הרגישו מחויבות איש לרעהו ולמדינה. היום יש לי תחושה שהעולם נעשה גס וחסר ערכים בסיסיים ואנשים נעשו אגוצנטרייים ולא אכפתיים לסובב אותם. כל אחד עסוק במימוש העצמי שלו ורק עושה לביתו.
אני זוכרת שאמי, חנה ז"ל, אמרה לי לא פעם: "שמחה'לה, תתחילי אַת לתקן את שמקלקלים סביבך. לדוגמא: מלכלכים את השכונה, תנקי את סביבתך ותשמשי דוגמה אישית, ואל תאמרי: 'השכונה מלוכלכת, אז גם אני אלכלך, מה זה כבר משנה והרי הכול מלוכלך מסביב'". דבריה נחרטו בלבי. היום, שאני רואה את הנעשה סביבי במדינת ישראל שלנו, אני אומרת לעצמי: "שמחה'לה, קומי ותספרי, בכל מקום שרק אפשר, את סיפורֵי העבר של העם הזה. את החמימות שהייתה בין אדם לחברו, את העניות בחומר, שהייתה מנת חלקנו, והעושר שהציף את רוחנו, את האהבה לארץ ישראל, שלא קיבלנוה על מגש של כסף אלא בכוח היחד... וכך תפקחי את עיניי האנשים, ואולי תגרמי למישהו להתעורר ולחשוב, שבלעדי אותה אהבה לארץ ולבריות, לא נוכל לחיות בארצנו בהנאה ובביטחון.
שאלה: מה את חשה שהורייך העניקו לך?
תשובה: מאבי, יוסף חיים סיאני ז"ל, ירשתי את הכישרון לספר ולכתוב וכן את הכישרונות המיסטיים שלו. הוא לימדני בילדותי, בין השאר, קליגרפיה ואת "אמנות קריאת הפנים". בכל פעם שאני כותבת ברכות וכרזות בכתב קליגרפי ובכתב קורסיבי של סופרי סת"ם, אני חשה שרוחו של אבי מלווה אותי. באין לו בן ממשיך אני, הבכורה, מנציחה את זכרו באמצעות כתב ידי הדומה כל כך לכתב ידו.
מאמי, חנה ז"ל (לבית שרעבי), למדתי את חכמת החיים, חכמת ההישרדות. היא לימדה אותי נימוסים ודרך ארץ ביחסי אנוש, וכן אהבה מהי. שכן, אהבתה העמוקה אליי נתנה לי ביטחון, גם אחרי מותה הטראגי, בימים קשים אותם עברתי בחיי.
בכתבי את הסיפורים אודותיה, חשתי בכל שורה ושורה געגועים עזים אל אמא. לאחר שיצא הספר הראשון בסדרה: "שושנות לנצח", עליתי לקברה והנחתי אותו על קברה כמתנת אהבה. רציתי שיהיה לה רגע של נחת.
שאלה: מה תגובות הקוראים לסיפורים אלה?
תשובה: מתברר שיש "חיילים" רבים בצבא הנוסטלגיה. יש היום געגועים רבים, בקרב הדור שלי, לירושלים היפה של שנות החמישים. כל אביזר שהשתמשו בו אז, מעורר פרץ של התרגשות: סיפון, פיילה, פרימוס, פתיליה, סבונים משמן זית וכיוצא באלה. הקוראים מספרים לי, שהסיפורים מעוררים בהם זיכרונות מעברם, והם נהנים מאוד מן הסיפורים וממוסר ההשכל שיש בם.
בקרב הדור הצעיר, ישנה סקרנות אין סופית ותמיהה (ולעיתים אף חוסר אימון) מהסיפורים. תלמידים לא מאמינים שחיינו בתנאים כאלה, בלי מים זורמים, בלי חשמל, בלי שירותים הצמודים לכל דירה וכיו"ב... ואז אני אומרת, שעליהם להעריך את מצבנו היום, את ההתקדמות העצומה שהתקדמנו בתקופה כה קצרה, ולא לקחת זאת כדבר המובן מאליו.
שאלה: האם הסדרה צפויה לספר נוסף?
תשובה: לסדרה: "נחלת צבי נחלת ילדות" צפוי ספר נוסף (ואולי יותר...). אהבתי את הרעיון של סידרת ספרים החוברים לשֵם אחד, בדומה לסדרה: "היכל הכלים השבורים" של דויד שחר. בדומה לשחר, גם הסדרה שלי מתרחשת בירושלים, אך הסדרה שלי היא אותנטית ובאה להציב יד לעבר, לירושלים של פעם. וכמו שאומרים הירושלמים: "גם פעם, זה לא מה שהיה פעם"...
שאלה: מדוע לא קיבצת את כל סיפורֵי ילדותך בספר אחד, אלא חילקת אותם לספרים קטנים בפורמט יקר? האם זה מכוון?
תשובה: הייתה לי כוונה מיוחדת בהוצאה זו. ביקשתי שהספר יהיה קטן, אישי, שאתה יכול לשאתו בתיקך ולקרוא בו כשאתה מחכה למטוס, לאוטובוס, בתור כלשהו... ושכל סיפור וסיפור ייזכר על-ידי הקוראים. והרי, סיפוריי הם אישיים שיש בהם דמעה וחיוך. אילו הייתי מקבצת את כל סיפוריי בספר גדול אחד, היו קוראים סיפור, שניים ולא היו זוכרים אותם. גם קשה לשאת ספר גדול בתיק. זו גם הסיבה שעיצבתי את הספרים בצורה כה אטרקטיבית ואנשים רבים קונים אותם כמתנות.
שאלה: ומה תוכניותייך האחרות חוץ מסידרה זו?
תשובה: אני מתכוונת לכתוב ספרים נוספים לילדים. יש לי בקנה קובץ סיפורים" "קצרצרים על נשים", שעדיין לא נשלם. הספר הבא שאני עומדת להפיק בקרוב, (בהוצאה הפרטית שלי "ש"יח ירושלֵם"), הוא ספר של סיפורי-עם בחרוזים. איני רוצה להרחיב את הדיבור עליו, עד שלא אשלים את המלאכה. הוא יופיע בצורה מרשימה עם ציורים יפהפיים בשחור-לבן.
שאלה: איך בחרת את שֵם ההוצאה שלך "שִׂי"ח ירושלֵם"?
תשובה: שִׂי"ח הוא ראשי תיבות: שמחה, יוסף וחנה. שמי (שאבדל לחיים ארוכים וטובים) ושֵם הוריי. ירושלֵם מופיע ללא י', כי לפי המדרש, ירושלים נכתבת ללא י' עד שיבוא המשיח. אמר לי אבי זצ"ל, שהוא מקווה שעוד בחיי אזכה לראות את המשיח. אם אכן יקרה הדבר, אוסיף את הי' לשֵם ההוצאה.