זה עתה חזרתי מטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
השנה נאם בכותל הנשיא, שמעון פרס. כן, היום הוא נשיא. בנאום מרגש במיוחד אמר פרס : ... ערים על משכבכם תדמו עצמכם לשמוע את קול צעדי האב, הבן, הבעל, האח שכה אהבתם, חוזר הביתה...".
גם אצלנו, החברים, זה לא שונה. באוקטובר נציין 35 שנים לנפילתך. חתיכת זמן. לעתים זה נראה כמו אתמול. אני רואה את עצמי נוסע איתך ביום הכיפורים להתחייל על-פי צו ה-8.
אני רואה את החולצה הירוקה המשובצת עם השרוול הארוך שנתתי לך כי מיהרת להתגייס ולא רצית לעבור שוב בבית. אפילו עם אביך התווכחת וכפית עליו לעשות סיבוב מיותר ולהביא אותך למרכז הגיוס שלך לפני.
אני רואה את הפעם האחרונה שנפגשנו. על החול בטסה. המח"ט, טוביה רביב, זיין במוח משהו על ניצחון. שנינו לא הקשבנו, עשינו ספירת מלאי של החברים מהסדיר: מי חי, מי מת, ומי נעלם (הלוואי ונפל בשבי). זה היה בשבת 13 באוקטובר. חיינו לתום הזיבולים של טוביה ורצנו מהר להתקלח בג'ריקנים ואפילו קיבלנו מדים חדשים חסיני אש מארה"ב (אגב: גם תחתונים וגופיות עם סמל הצבא האמריקני). קיטרנו על מצב הטנקים. על מקלעים אמריקנים הנחסמים מכל גרגר אבק. וגרוע מכך, על כך שהם מותקנים על כנות חדשות תוצרת ישראל המתאימות למקלעים אחרים. על התחמושת ההולכת ואוזלת ועל הרצון ללכת הביתה. אני לבתיה - אשתי ובני הקטן בן החצי שנה, סהר, ואתה - לחברה היפיפייה דפנה, ואח"כ חזרה לבולוניה להמשך לימודי הרפואה.
אחר-הצהריים נפרדנו איש איש לטנקו. אתה לפלוגה ב' - בסון, ואני לפלוגה א' - אהבה, קראו לנו בקשר. עברו שבועיים והגיעה הפסקת האש.
עכשיו אני נזכר.
אני רואה את עצמי אי-שם באפריקה יום אחרי הפסקת האש מצליח לדבר עם אחי. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על החברים שלי. "מוישה הלך", הוא אמר בשקט, בטוח כי אני יודע על כך. די קיבלתי שוק.
כן, כמעט 35 שנים עברו שבהם לא ניתקתי את הקשר איתך. מפעם לפעם בראש במחשבות התייעצתי איתך וצחקתי איתך. רק פעמים בשנה זה קצת אחרת אבל גם זה לא לגמרי. ביום הזיכרון ובאזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים. שם, על הקבר בקריית שאול, אתה הכי קרוב למת בשבילי. בעומדי על מצבת האבן הקרה המנוכרת מתחתיה טמנו אותך בטקס צבאי אידיוטי בו נתנו לי (מפקד משמר הכבוד שלך) לפני היציאה מתל השומר טופס מזעזע של "שובר נושאי ארון". האמת שגם שם, בקריית שאול, אני מקיים בראשי דיאלוג עימך. מחליף חוויות ובעיקר מעדכן על חברים מהצבא.
נכון שכמו שפרס נאם הייתי רוצה לראות אותך עוד פעם אחת ולעשות מה שעשינו: לשחק דומינו חמישיות, לקטר על המצב במדינה ביחד, למצוא את הפראייר התורן מבין החברים ולרדת עליו בציניות ראויה לשמה, לקשקש על חיי האהבה, לתחמן את הבוסים בעבודה, וגם, וזה חדש להשוויץ עם חמשת נכדי המדהימים (שלוש נכדות: רומי, לי ים ויהלי, והתאומים בני תשעת החודשים - גל וחוף).
חבל שזה לא ילך. בפגישה גם הייתי מספר לך קצת על המדינה. המדינה שנהרגת עבורה. השבוע אנחנו אומנם מציינים 60 שנה להקמתה וצריך לשמוח ולהתגאות, ויש הרבה על מה. אבל קצת דפקו לנו את מצב הרוח. העיתונות מלאה בפירורי מידע על חשדות כבדים נגד ראש הממשלה. לא מספרים מה, לא מספרים למה. הכול בשו-שו ובדחיפות.
חבל שלא התאפקו יום-יומיים. יום עצמאות עם קצת שמחה נקייה עם שמיים בהירים, עם שמש זורחת, עם ציוץ ציפורים ועם קולות שחוק של ילדים בלי עננים ובלי קדרות היו תורמים לחוסן הלאומי וליכולת העמידה שלנו כאן. לעתים, צורכי העם חשובים מצורכי חקירה, ובוודאי אם מדובר רק בדחייה של ימים בהעכרת מצב הרוח הלאומי.
אבל ככה החיים כאן. לא נותנים לשמוח בשקט. הדתיים יאמרו שזה כדי להזכיר את חורבן הבית. שרק לא יחרב שוב רק בגלל הרצון להזכיר. כי לחשוב שנפלת בחינם זה כבר יותר מדי.