על מפת הקולינריה העולמית שמור למטבח הסיני מקום של כבוד והוא גם עתיר הצלחה. המסעדות הסיניות של ניו-יורק, לונדון, פריז ווינה, למשל, זוכות לפופולריות רבה גם בקרב מי שאינם בני המזרח הרחוק. בארץ, לעומת זאת, הן מתיימרות לשאת את התואר "מסעדות סיניות", בעוד שהן, למעשה, תאילנדיות לכל דבר.
אחת מהן, הוותיקה שבכולן, היא "הסינית האדומה" (דיזנגוף 326 בתל אביב), בת 30 השנה, שלמרות שמה, היא מציגה את עצמה כמסעדה בעלת מטבח מעורב - סיני-תאילנדי. צוות המסעדה הוא תאילנדי מוסמך ובראשו השף פוק מון צ'ון, שהיה אחד השפים הראשיים ב"סי פוד מרקט" בבנגקוק. ומאחר שהאצילות מחייבת, הרי שהנסיך התאילנדי, טונסארי סוואטי, שנחשב בארצו מומחה לאומי לגסטרונומיה, נוהג לסעוד, בביקוריו בארץ, רק ב"סינית האדומה". במסעדה הזו, שבה סעדנו כבר פעמים אחדות, פגשנו, בין שאר הידוענים, גם את ידידנו, קונסול הכבוד של תאילנד בישראל, עדי סטרוד, בעצמו יליד הארץ, אבל "שרוף" מאין כמוהו על המאכלים האסיאתיים.
סוד כמוס במשך ששת ימי החול של השבוע מוגשות ב"סינית האדומה" ארוחות עסקיות בשני תפריטים: בשרי, במחיר של 60 שקל לארוחה, בת שלוש מנות, וב-69 שקל לארוחה כזו על טהרת הדגה.
אנחנו, שאינם אמונים על מאכלי הים, הולכים, מטבע הדברים, על התפריט הבשרי. השף אומנם הציע לנו את, מה שהוא מכנה, "להיטיו" - עוף בלימון, דג בחלב קוקוס פיקנטי ובקר בחצילים, אך אנו בחרנו בתחליפים. כמנה ראשונה הזמנו מרק תירס פיקנטי, עדין, סמיך וראוי לכל שבח, ששחו בו בצקיות טעימות. בת הזוג הלכה על מרק הואן-טון הקלאסי, שטעמו הועם, לדבריה, לעומת פעמים קודמות, ולא הזכיר את הטעם הערב של פעם. כמנה עיקרית הלכנו שנינו על בשר הברווז, עם אטריות סיניות, והטעם היה לעילא ולעילא. כמנה אחרונה קיבלנו גלידת ליצ'י, שהחליפה את לפתן פרי הליצ'י עצמו, שהוגש לנו בפעמים קודמות. מה יש לומר - בימים החמים המתרגשים עלינו - זהו, בהחלט, תחליף מרענן.
וכמו במסעדה מסורתית של המזרח הרחוק לגמנו גם אנחנו, במהלך הארוחה, מן התה הסיני המריר, בקנקן רב-ממדים, המתבקש כמשקה האותנטי לארוחה שכזו. החשבון לשניים הסתכם ב-145 שקל (בתוספת תשר של 20 שקל), וכדי להמתיק את הגלולה, הוא לווה - איך לא - ב"פורצ'ן קוקיס" (עוגיות המזל) המסורתיות והאהובות כל כך במזרח הרחוק. את הסוד הכמוס, על גבי הקלף שהיה טמון בהן, אנו שומרים לעצמנו.