זו כבר שנה שישית שאנחנו עמלים למצוא את האקטואליה בפרשה שנקרא השבת בבית הכנסת. הפרשה היא אותה פרשה וכמו בתורה כולה, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". בכל פעם, אם רק מתאמצים קצת, מוצאים עומק חדש של הבנה בכתוב. זה לא חידוש, ככה זה בכל חלקי התורה. החידוש, עבורי על כל פנים, הוא בעובדה שהנושאים האקטואליים חוזרים על עצמם בתיזמון מדוייק - בהתאם למסר המרכזי של פרשת השבוע, עד שגדול הפיתוי להעתיק איזה מאמר מלפני כמה שנים תוך עריכה קלה, החלפת שמות וכדומה, ולהפיץ אותו כמאמר חדש. לא נעשה זאת; גם מפני שאיננו נוהגים להונות את עצמנו או את הזולת וגם מפני שבלי ספק ניתן להגיע השנה, כמו בכל שנה, לעומק גדול יותר של הבנה בכתוב ובהקשר האקטואלי. נביא רק תזכורת קצרה ממשהו שכתבנו לפני כמה שנים:
תחת הכותרת "גלי השחיתות המאיימים להטביענו" כתבנו כך: בשבועות האחרונים רוגשת התקשורת סביב מה שמכנים 'שחיתות' של גורמי ממסד שונים. ואזרח מן השורה תוהה לעצמו - מה, פתאום הם גילו שיש בארץ שחיתות? עד עכשיו לא ידעו שזה קיים? או אולי ידעו, והיה להם נוח להתעלם? מבקרים את פלוני ותוקפים את אלמוני; מעשה א' אינו תקין והתנהלות ב' מעידה על טעם רע. האמנם זו הבעיה, זו השחיתות? ואיך מגדירים את העדר האיזונים בין המערכות השונות של השלטון, כאשר במקום איזונים יש ביניהן הזנה הדדית המדכאת את האזרח הקטן? לזה לא מתייחסים בכלל. מדוע, האין זה מצע לשחיתות?
וכאשר ראשי ממשלה פועלים הפוך ממה שהתחייבו לו בפני הבוחרים, אין זו שחיתות? או שמא, מזה צריכים להעלים עין, כי זה תואם את התפיסה הפוליטית שלנו? ובכן רבותי המתנדבים לנקות את האורוות, כמו כל עניין ערכי - גם שחיתות אינה ניתנת לחלוקה. ואם רק תואילו לפקוח עיניים ולהתבונן במציאות כפי שהיא - תגלו מה שכל אזרח שאין לו שופר להריע בו בכיכר העיר, למד מזמן - השחיתות אצלנו היא דרך חיים, וזה מתחיל בהנחות היסוד של המדינה הזאת. עד כאן הציטוט ממאמר שנכתב לפרשה זו לפני שלוש שנים.
סקירה קלה של ידיעות חדשותיות מן השבועות האחרונים, תגלה לכאורה שלא הרבה השתנה מאז, אם בכלל. כמו אז - גם כעת ראש הממשלה בחקירות, וכמו אז - גם כעת טוענים נגדו שמהלכי השלום כביכול שהוא יוזם, נועדו להציל את עורו, שהרי גם הוא יודע ששלום לא ייצא מזה. התוצאה של המהלכים שהוא יוזם, אם יצליחו - טוענים מתנגדיו - היא עירעור נוסף של ביטחון האזרחים במדינה שהוא מופקד על הנהגתה ועל ביטחון אזרחיה. ובכל זאת, דבר אחד כן השתנה מאז - הניסיון שנצבר. הניסיון מלמד כי כל הויתורים שעשינו עד עתה - לא רק שלא הוסיפו לביטחון האזרחים והמדינה, הם עוד גרעו ממנו הרבה.
אלא שהלימוד מן הניסיון מותנה בנכונות יסודית, שלא בטוח שהיא מצויה אצל קברניטינו, הנכונות להודות. אפרופו הנכונות להודות, שבוע זה הוא החמישי בספירת העומר - השבוע של ספירת ההוד ומדת ההוד שבנפש; הנכונות להודות על משהו טוב שקרה לי או שקיבלתי, וגם להודות שאינני חסין מפני שגיאות. שיאו של השבוע החמישי חל ביום החמישי שלו - הוד שבהוד, ל"ג בעומר. היום הזה הוא יום ההילולא של ר' שמעון בן יוחאי שהמאפיין המרכזי של אישיותו הוא דבקותו המוחלטת בה' יתברך, מתוך הודאה מתמדת שאין עוד מלבדו. השנה חל יום זה בערב שבת קודש פרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו) שעניינה בגלוי הוא מה יקרה [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וגם מה יקרה במצב הפוך [יד] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה.
מהיכן נובעת הנכונות ללכת בחוקות ה' ולשמור מצוותיו, לפעמים עד כדי מסירות נפש בפועל - כמו רשב"י וחבריו למשל? ומהיכן אנחנו אמורים לקבל את הכוחות ללכת בדרך זו, למרות שלפעמים זה קשה מאד בעולם המודרני והכפרני לכאורה? החכמים בעיני עצמם ישיבו מה שישיבו, אבל האמת היא ששורש הנכונות הזאת הוא במדת ההוד; מודים שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, והודאה זו מעניקה כוחות להתגבר על כל המכשולים; אם בדרך של מלחמת תנופה עד לניצחון כמו שהיה אצל דוד המלך, ואם בדרך של פרישה ומציאת מסתור כהמלצת הנביא (ישעיהו כ"ו): [כ] לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע, עַד-יַעֲבָר זָעַם. וכמו שעשה רשב"י כאשר הסתתר במערה. לכאורה, לנו אין כל כך היכן להסתתר, אבל זה רק לכאורה, כדלהלן:
חוקים שונים לאנשים שווים
המתח הזה שבין השלטון והעם - זה לא משהו חדש, וכבר כמה פעמים זכיתי לתגובות המאזכרות עובדה זו וטוענות שאני סתם תוקף את שלטון החוק אצלנו. טענו שגם כאשר היה שלטון דתי זה לא היה יותר טוב, ולא פעם אפילו ניצלו את ההזדמנות להזכיר חטאים של הדתיים מבין הפוליטיקאים אצלנו. כנראה חושבים שאם אני מזוהה כדתי, בטח אני מגבה את הפוליטיקה של הדתיים. מתקשים להבין שמזווית הראיה של התורה, שזו הזווית דרכה אני מנסה להתבונן, פוליטיקה של דתיים עלולה להיות גרועה בהרבה מזו של מי שאינם מגדירים עצמם ככאלה, ואצלנו היא אכן גרועה יותר. שורש הרע, כפי שהסברנו בעבר לא אחת, הוא בעובדה שממציאים חוקים חדשים, וזה בהכרח הפוך מחוקי התורה.
אלא שאין ענייננו להשמיץ מיגזר זה או אחר. פוליטיקה היא פוליטיקה ואצלנו היא שלילית בלי קשר לאמונות הפרטיות של העוסקים בה. אומרים שככה זה בכל המדינות, שפוליטיקה ושחיתות הולכים ביחד. יכול להיות, אבל מדינות אחרות אינן מתיימרות להיות יהודיות וזה כל ההבדל. להם אין את ההתניות שיש לנו כיהודים, התנאים שמציבה בפנינו התורה בכלל ופרשת השבוע בפרט: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. כאשר התוצאה הצפויה של קיום התנאי היא [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
וגם השלום, זה שכולנו מייחלים לו והפוליטיקאים מתחרים ביניהם מי ישיג תדמית יותר זוהרת של רודף שלום, גם הוא נגזר מקיום התנאי: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. כאמור, זה מותנה בכך שנלך בחוקות ה'. ברגע שמתעקשים להמציא חוקים משל עצמנו, הרי אפילו אם מקפידים על שמירת מצוות - שום דבר מזה לא יכול להתקיים. הגשם לא יורד בזמן או בכלל. השלום עם האויבים מתרחק ככל שרודפים אחריו וגם הלכידות הפנימית לא משהו. ליתר דיוק, הגענו כבר למצב בו רואים יותר התפוררות פנימית מאשר לכידות. ועדיין לא מתפכחים. טוב, איך יתפכחו אם אין שום נכונות להודות? הרי כל אחד מהפוליטיקאים בטוח שהוא הוא ואין בלתו, וגם אם טעה - הוא לא טעה, זה רק הנסיבות שהשתנו.
והאזרח הקטן אובד עצות מול גלי השחיתות המאיימים להטביע את כולנו, ולכאורה אין שום דבר שאפשר לעשות. אבל זה רק לכאורה, כי את הפתרון מציע לנו הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע (סוף פרק ט"ז ומחצית פרק ט"ו): [יט] ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי--בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. לכאורה, בהתאם לדברינו עד כאן, הנביא מציע פתרון כולל, מערכתי, שנשוב אל ה' שהוא מקור כוחנו וחיותנו, והוא שמצילנו ויצילנו מכל צרה. אבל מדובר בנביא החורבן כידוע, והוא מודע במלוא החריפות לעובדה שהמנהיגות פשטה את הרגל מכל הבחינות. על כן, מה שהוא מציע זו הצלה לאזרח הקטן, לזה שהוא חף מכל השפעה על, ומכל קשר עם, המנהיגות המושחתת והאבדנית, ורק מכורח הנסיבות הוא קרבן לגחמותיה.
הנביא מציע לנו להתפכח; אם לא בכוחות עצמנו, אזי מתוך התבוננות בגויים המתפכחים מאשליותיהם ומנסים לשוב אל הדרך הנכונה. והוא מזהיר אותנו: [ה] כֹּה אָמַר ה', אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-ה', יָסוּר לִבּוֹ. חותמים עם אנשים הסכמים, כביכול בניסיון להשיג שלום, כאשר בביטחון - סומכים על צה"ל. גם זה וגם זה פסולים ומפניהם מזהיר אותנו הנביא. כי רק בכוחו של עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו (איוב כ"ה) לקיים את הבטחתו המותנית: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, כמצוטט לעיל. וגם, רק בכוחו לקיים את הבטחתו: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, ואין שום תוחלת בניסיון להשיג ביטחון בדרכים אחרות.
ואכן, הפרק האחרון בפרשה שהוא גם האחרון בספר ויקרא, דן במצוות המוטלות על הפרט ביחס לעצמו ולרכושו, כאשר המגמה היא להקדיש עצמו לה'. זה מתחיל (...) אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר--בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַה'. אדם מקדיש לה' את ערכו ובכך מתחייב להביא לבית המקדש סכום נכבד, ביטוי להתמסרותו לה'. כנ"ל הוא יכול לעשות עם הבהמות, עם הבית או עם השדה. מהכל הוא יכול להקדיש לה' - לא כחובה, אלא כצעד של התקרבות ביוזמה עצמית. בכך הוא כמו מנתק עצמו, לפחות במימד התודעתי, מהאוירה הכללית של אין על מי לסמוך. יש על מי לסמוך, על הקב"ה, שבלי ספק ימשיך לשמור עלינו ויציל אותנו מהשטויות של מנהיגינו. רק צריכים לבטוח בו ולבטא זאת במעשים כנ"ל, ואז נזכה להיענות התפילה של הנביא בסוף ההפטרה: [יד] רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.