הנשיא בוש אמר בנאומו בכנסת: "כאשר טייסים יפנים הטיסו את מטוסיהם במשימות התאבדות לתוך ספינות מלחמה אמריקניות, היה נראה בלתי אפשרי מצב שבו שישה עשורים מאוחר יותר תהיה יפן דמוקרטיה, אי של יציבות באסיה ואחת מבנות בריתה הקרובות ביותר של אמריקה". מה הביא למצב זה שבו יפן היא בת-ברית של ארה"ב, דמוקרטיה ועוגן של יציבות? האם האמריקנים קיימו שיחות שלום עם היפנים לאחר פרל-הארבור? האם האמריקנים הסכימו לאיזשהו הסכם שלא כלל בתוכו כניעה ללא תנאי?
בפרשת בחוקותיי נאמר "אם בחוקותיי תלכו" וההבטחה היא "ונתתי שלום בארץ". בפסוק לאחר מכן נכתב "ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב". לכאורה יש כאן סתירה בין ההבטחה לשלום ובין ההבטחה שבני ישראל ירדפו את אויביהם. הסתירה לכאורה, נובעת מכך שחונכנו לחשוב ששלום מושג "סביב שולחן המשא-ומתן", כפי שמפמפמים פוליטיקאים נדושים ועיתונאים מטעם. אולם, אם ניקח את הדוגמא האמריקנית נגלה שהשלום מושג באמצעות שתי פצצות אטום בחזית הפסיפית ופלישה לתוך ברלין בחזית הגרמנית. לא מתווכים נורווגים, לא ויתורים על חלקי מולדת ואפילו לא מוכנות להידבר עם התוקפן טרם נכנע. שלום מושג באמצעות הכנעת האויב, הפלת המשטר הרודני והבנה של המשטר החדש שיש מחיר לתוקפנות.
ניתן לדוגמאות לעיל להוסיף את חבל אלכסנדרטה שבין סוריה לטורקיה, שסוריה תבעה לעצמה, אך נסוגה מכך בשל עמדתה הבלתי מתפשרת של טורקיה. טורקיה, אגב, לא היססה לאיים במלחמה ואף הציבה 10,000 חיילים על הגבול כאשר סוריה נתנה מחסה לאוצ'לאן, מנהיג המחתרת הכורדית, וזו נענתה לדרישתה. ישראל צריכה לשאוף לשלום נוסח טורקיה, שלום שמכובד על-ידי איום מתמיד על המשטר הסורי. חשוב לזכור שמשטרים דיקטטורים נוטים להישאר במצב מלחמה מתמיד וזאת כדי להסיט את זעם ההמונים כלפי ה"שעיר לעזאזל", במקום כלפי המשטר המדכא.
מה ישראל תקבל מסוריה במידה ויושג הסכם? מילים. האם לישראל תהיה דרך לקבל בחזרה את מה שהיא נותנת אם תגלה שסוריה רימתה? כמובן שלא. האם סוריה תתנתק מאירן? סוריה מספיק גרועה גם בלי אירן וממילא אין לה שום עניין באמת לנתק עמה את הקשרים. האם פיסת הנייר שעליו ייכתב ההסכם שווה יותר מבחינה אסרטגית מאשר הגולן על עליונותו הטופוגרפית, עומקו האסטרטגי ומאגרי המים שבו? ודאי שלא. אם כן, מה דוחף את ישראל לעמוד דום בכל פעם שהסורים, לטובתם האישית, שולחים מסרים שהם "מוכנים" לקחת את הגולן?
גולן להט, דוקטורנט לפילוסופיה מדינית באוניבסיטת תל אביב כתב בנושא זה את הספר "הפיתוי המשיחי". להט, שלא מסתיר את דעותיו השמאליות, מבקר בספר זה את העיוורון של השמאל, שבשם אוטופיה משיחית, לא רציונאלית, כמעט אלילית, חצה כל קו אדום, כולל את הקווים שהוא עצמו הציב. אין לבחון את המדיניות הישראלית הוותרנית בעיניים רציונאליות של עלות מול תועלת, אלא בעיניים פסיכולוגיות ואידיאולוגיות. אומנם בניגוד לתקופת אוסלו העליזה, אין רבים המפנטזים על ניגוב חומוס בדמשק או על מזרח תיכון חדש, אך המניע להסכמי אוסלו לא השתנה. השאיפה להיות "עם ככל העמים", חוסר היכולת להצדיק מוסרית את הציונות והאינדיבידואליזם שסותר את תרומת היחידים לכלל, עדיין גורמים לכך שהמנהיגים מוכנים לוותר על כל נכסיה של ישראל תמורת הבטחה לשקט. לא התברכנו בדורנו באף צ`רצ`יל אלא בצ`מברליינים רבים, "פרגמטים" הם מכונים בתקשורת. ניתן רק לדמיין מה התקשורת בארץ הייתה עושה לצ`רצ`יל לו היה חי היום במדינת ישראל.
לאחר 40 שנה של שליטה ישראלית בגולן, ניתן לומר בפה מלא, כפרפראזה על דבריו של משה דיין: "טוב הגולן בלי שלום עם סוריה מאשר שלום עם סוריה בלי רמת הגולן". ומר אולמרט, לך חפש ספין על חשבון מישהו אחר.