הציבור רוצה לדעת מדוע הגולן שנחשב לנכס הוא נטל, אם אנו רוצים להשלים את מעגל השלום סביבנו. הציבור חייב לקבל את ההסבר, וחובה על ההנהגה להשתמש בכל הכלים שברשותה כדי להביא את המציאות למראה מגדילה. הדברים חייבים להיאמר בצורה ברורה וחדה בכל הקשור למטרה, ולאו דווקא לאמצעים שהם עניין למשא-ומתן מאוד מורכב ובעייתי. לתכלית זאת יש גם לרתום את עגלת ההיסטוריה העמוסה. מן הראוי לחזור ולהביט היטב לאחור כדי להגיע למסקנה אלה לקחים ניתן להפיק, מן השיעור שהיא נותנת לנו, לעתיד לבוא.
לעתים הקושי נובע מן העובדה שמעצבי מדיניות ודעת קהל מקובעים בתפיסה מדינית, וככה משכנעים בה את הקהל. אחר כך כאשר הם עצמם מנסים להתאים את המדיניות לנסיבות החדשות, הם שבויים בידי אותו קהל אשר הוא עצמו שבוי בקונספציה שאבד עליה הכלח. צריך היה לקרות משהו יוצא דופן כמו האיום מאירן כדי להגיע למסקנה שדמשק היא המחסום האחרון לפני השתלטות אימפריה שיעית פונדמנטליסטית מהקווקזים ועד למפרץ הפרסי. שלא לדבר על "חזון אחרית הימים" בשבילנו. מבחינה זאת צעדו של ראש הממשלה הוא צעד היסטורי נועז.
מדוע מנהיגים נוהגים לעתים קרובות בניגוד להיגיון? מדוע תהליך הניתוח השכלי אינו פועל תכופות? מדוע טרויה נפלה בפח והרשתה ליוונים להכניס לתחומה את סוס העץ כאשר היה ברור שזאת מלכודת? מדוע השרים של ג'ורג' השלישי מלך אנגליה התעקשו על כפיית מדיניות על המושבות האמריקניות, כאשר ניתן היה להידבר עם המתיישבים? מדוע נפוליון, ואחריו היטלר, לא למדו מכישלונו של צ'ארלס ה-3, ותקפו את רוסיה בעומקה? מדוע מונטזומה האגדי מלך האצטקים, שעמד בראש כוח אדיר של 300,000 לוחמים, נכנע לכמה מאות ספרדים, בהנהגתו של הרננדו קורטס, שהתחפשו לאלים? אירוע שידוע כ"נוצ'ה טריסטה" - הלילה העצוב. ולבסוף: מדוע ארה"ב תקפה את ויטנאם בשנות ה-60 של המאה הקודמת?
אלה לא שאלות שלי. הן שאלות ששאלה ההיסטוריונית ברברה טוכמאן בספרה הידוע "מצעד האיוולת- March of Folly. זהו אחד הפנומנים ההיסטוריים בכל מקום ובכל הזמנים שממשלות יוזמות ומבצעות מדיניות בניגוד לאינטרסים האמיתיים של מדינתם שלהם.
אל השאלות הללו אפשר להוסיף. מדוע לאחר שכבשנו את השטחים ואת עזה- לא החזרנו אותם בתנאי שלום, לירדנים ולמצרים. מדוע, אם החלטנו ששטחים אלה הם עמדות מיקוח לשלום, במקום להקים עליהם בסיסים צבאיים, שאפשר לפנותם במהירות, הקמנו התנחלויות, מהם בלב אוכלוסיה ערבית.
מדוע הגולן, שטח סורי, אוכלס על-ידי ישראלים, והתקבל חוק סיפוח, בתחום שאינו כלול "בארץ ישראל השלמה", במקום להקים עליו משלטים צבאיים, אם אכן זה מקום אסטרטגי.
האם אנו מוסיפים לשבת בגולן מכיוון שהסקי בחרמון מרענן, יין יקבי הגולן - משובח, הדובדבנים מתוקים והבָקָר שגדל בשדות המרעה של הגולן- עסיסי? איש לא יאמר זאת. אנו יושבים על הגולן אך ורק מטעמים אסטרטגיים. אגדה. היא הייתה כזאת כבר במלחמת יום הכיפורים כאשר הטנקים הסוריים הפתיעו וחלקים מן הישובים פונו. אני לא רק קראתי על זה. ראיתי זאת בדיווחים של כתבי הטלוויזיה שלנו, דיווחים שהצנזורה ו"ביטחון שדה" שהיו צמודים לחדרי העריכה, קיצצו ללא רחם.
בכל זאת גם מן השאריות שנותרו רבים שצפו בטלוויזיה הישראלית, במלחמה המטולווזת הראשונה בישראל יכלו לראות את התוצאה מייד לאחר המתקפה. כיום לא צריך טנקים. לסורים יש טילים ורקטות ארוכי טווח - טלולי ושטוחי מסלול. שום יישוב ישראלי בגולן לא יעצור אותם, שום טנקים לא יבלמו אותם. הם מונֲחים מעל לכול אלה, הישר למרכז ישראל. אנחנו, חלילה, לא חסרי אונים בתחומים אלה, אבל, מכיוון שזה סוף שידוע מראש, מדוע שלא לחסוך הרג וחורבן.
ברברה טוכמאן ללא ספק הייתה מוסיפה פרק על האיוולת הזאת. אומנם בן-גוריון הגדול צידד בנסיגה מכל השטחים למעט מן הגולן. הוא הכריז על כך, וחזר ואמר לי זאת בריאיון, שאותו הזכרתי באתר זה. אבל בן-גוריון, כמו תלמידו דיין, היה איש מציאותי. הוא הכריז לאחר כיבוש סיני (1956) על מלכות ישראל השלישית. והמלכות הסתיימה בתוך שבועות. הורדנו את הכתר ונסוגנו מסיני. כאשר קיים כיום שלום עם מצרים אנו לא זקוקים לסיני, אלא כאזור לא צבאי חוצץ, וכזה ניתן להשיג גם בגולן, אם יהיה שלום עם סוריה. כיום אין לי ספק מה הייתה דעתו של ב.ג. שלום עם סוריה זאת התועלת האסטרטגית שאין למעלה ממנה.
האיוולת בעירק
או נביא דוגמה אחרת - את עירק. אני משער שרבים בוושינגטון, בחוגים הרשמים ובמכונים המדיניים הרבים שמצויים בה, אוכלים את הכובעים על המשגה הקולוסאלי-אסטרטגי שבריסוק משטר הבעת העירקי בראשות סדאם חוסיין. הייתי משתף בארוחה הזאת גם ישראלים, מן המסד ועד לטפחות, שגם הם הסתנוורו מן הצעד האמריקני. אם בזירה הגיאופוליטית מצוי "קן צרעות" - עירק היא הדוגמה המובהקת. לא שצריך היה להימנע מלסלק את הרודן האכזר שעל החידקל, אבל באותה מידה אסור היה לנתץ את התשתית שעליה היה בנוי משטר הבעת, בן דודו של המשטר הסורי, אשר מנע את הרמת הראש של השיעים, הכוח הדומיננטי באירן השכנה. החלוקה הדתית מוסלמית בעירק מחולקת לערך :60% שיעים, 30% סונים ו- 10% כורדים. אם נשווה את הרכב למצרים, הרי הרוב המכריע במצרים הוא סוני.
או, משל מן העבר הרחוק יותר. טלו את ויטנאם. האימפריה הצרפתית הגנה על נחלותיה במה שקרוי היה הודו-סין- ויטנאם,לאוס וקמבודיה - והעבירה את סבל הירושה לאמריקנים. אלה הפקידו את המערכה בידי מי שנחשב כמוח האסטרטגי המבריק, רוברט מקנמארה, שר ההגנה של הנשיאים קנדי וג'ונסון, שיותר מכל אדם אחר אחראי לפיאסקו הוויטנאמי. בספרו In retrospect - במבט לאחור - הוא מודה ברוב המשגים.
אולם מי שמעיין, בכוונה או במקרה, בדפי ההיסטוריה ימצא כמה דברים מרתקים בסוגייה הוויטנאמית. בשעתו קראתי ספר על מנהיג של ויטנאם הצפונית, הקומוניסטית, הו צי מין, שהנחיל לאמריקנים את התבוסה מידי כוחותיו שלו והוייטקונג. הו צ'י מין, שלמד בצרפת היה ביסודו ויטנאמי לאומי. הוא רצה להשתחרר מן הכיבוש הצרפתי. מכיוון שהמערב לא עזר לו לפרוק את עולה של האימפריה הצרפתית, הוא קיבל את העזרה הסובייטית יחד עם האידיאולוגיה שלה. ואז אמריקה לחמה "נגד הקומוניזם המתפשט באסיה". אלה דרכיה העקלקלות של ההיסטוריה. כיום ויטנאם היא מדינה מאוחדת, נמנית עם ה"נמרים" הכלכליים של דרום מזרח אסיה ומקיימת קשורים הדוקים עם אמריקה, עם משקיעיה ומשחרת את פני תיירייה. זאת ניתן היה להשיג ללא מיליוני הרוגים, הרס מוחלט של מדינה וצלקות עמוקות וטראומה של העם האמריקני שלא במהרה ייעלמו.
כמי שהדיסציפלינה האקדמית שלו היא, בין היתר, מדעי מדינה מעניין לציין שמה שלמדו בעלות הברית במלחמת עולם הראשונה, באורח שלילי, ובשנייה - באורח חיובי, הם לא יישמו בעירק. בגרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, מייד לאחר הניצחון, ללא שהות, הוקמה התשתית המדינית של גרמניה החדשה, ורבים מאנשי המנגנון ששירת את הנאצים (כל עוד לא היו נאצים פעילים במשטר היטלר) שולבו במנגנון החדש, וגרמניה כולה שולבה - תחילה בתוכנית מרשל ואחר כך במערך המדיני האירופי. ככה נהגו המנצחים גם ביפן. ארה"ב, למרבה הפליאה, לא הכינה כל תוכנית אסטרטגית ומנהלית דומה בעירק. אולי מכיוון שהיא קיבלה את ההחלטה לבדה, בלא להיוועץ באירופה אשר לא כל כך אהבה את הגישה הקאובואית של וושינגטון. ארה"ב נתנה הרבה לאירופה בראש וראשונה את שחרורה בשתי מלחמות עולם. אירופה יכלה להחזיר לה. נוכחנו, במלחמה העקובה מדם ביוגוסלביה, מה שיתוף פעולה של המערב יכול להניב.
מבחינה זאת, אין זה משנה מה הייתה העילה - ה-casus belliלמלחמה- חשש להתגרעינות עירקית או לשימוש בנשק כימי או ביולוגי. שכן, אני לא מדבר על עצם היציאה למלחמה, בתבונה יתרה או פחותה, אלא על מהלכה וסופה. אינני מתייחס גם אל המחיר שלה עד כה בהרוגים ופצועים. עד למרס 2008 נהרגו במלחמה זאת יותר מ-4,000 חיילים אמריקניים וקרוב ל-10,000 נפצעו בינוני או קשה. מספר ההרוגים העירקיים נע בין חצי מיליון לבין יותר ממיליון, לא כולל פצועים, לא כולל מגפות, חולי, הרס כבד של רכוש, ומאות אלפי פליטים. אפילו אם מספר החללים האמריקניים, גורם בעל עוצמה בעמדת הציבור האמריקני כלפי המלחמה, היה מועט, התנהלות העניינים הייתה שגויה מבחינה גיאו אסטרטגית.
הפוליטיקה כמו הגיאולוגיה לא זקוקה למגדל קידוח כדי להביא מפולת. לעתים, די במעידה של מטפס הרים כדי לגרום למפולת שלגים אדירה. או בתזוזה קלה מאוד של לוחות טקטוניים כדי להביא לרעידת אדמה שקוברת תחתיה עשרות אלפים. שתי היריות שנורו על-ידי תלמיד-גימנסיה סרבי ב-28 ביוני 1914 בסרייבו בירת בוסנייה הביאו לא רק למותם של פרדיננד, יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית ורעייתו, אלא גם למלחמת עולם(הראשונה) שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובעקיפין גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם כעבור חצי יובל שנים (במלחמת העולם השנייה). אפשר ואילו זה היה תלמיד הונגרי ולא סרבי, המלחמה לא הייתה פורצת מייד.ואפשר שניתן היה למנוע אותה.
מיהו חכם ומה הוא אומר
בעצם מה שברברה טוכמאן מנסה לומר לנו על רגל אחד הוא אמירת חז"ל: "איזה הוא חכם הרואה את הנולד". אי אפשר לומר שכמה ממנהיגנו לוקים בחוסר תבונה. יצחק רבין, אהוד ברק, וביבי נתניהו (אף שהוא, כדרכו, מקריב את התבונה על מזבח הפופוליזם החולף) ועכשיו, אהוד אולמרט, הכירו ומכירים בנכס האסטרטגי- העל שבחתימת חוזה שלום עם סוריה. הבעיה היא לא רק לומר שצריך שלום של אמיצים, אלא גם להיות אמיצים דיים (כמו בן-גוריון, בגין וסאדאת) כדי להתייצב לאורך ולרוחב האמונה הזאת ולשכנע את הציבור בצדקת הצעד הנועז הזה, גם, כבמקרה של הגולן, אם הוא מהווה תפנית ממדיניות קודמת. זאת לאחר ששנים רבות שנו מנהיגינו שהגולן חשוב אסטרטגית לישראל. הוא העיניים והאוזניים של המדינה. וכדי לעגן זאת באיזו כתובה הרי ברוב פחז ואיוולת, נוסח ברברה טוכמאן, בית הנבחרים שלנו סיפח את הגלUKן, אדמה לא שלנו.
אתה נדהם לנוכח הדיסאינפורמציה שחלחלה עמוק בתודעה ובתת התודעה הציבורית, שלפי דיווחים בעיתונות יש שמוכנים לוותר על חלקים במזרח ירושלים אבל לא על הגולן. מתיישבי הגולן הם שטיפחו, בעזרתה הפעילה של הממשלה, את הגישה הקנאית הזאת אל הגולן. ההבדל בין יהודה ושומרון והגולן הוא בכך שלגבי הראשונים הקנאות במידה רבה מקורה בדת ואילו בגולן, היא חילונית למהדרין. פרה אדומה לכל עם ישראל. אלמלא זה היה קשור בגורלה של המדינה הייתי אומר: אכלו את החמין שבישלתם במשך שנים. או כפי שאני מצטט לעתים קרובות את סבתי: "נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער". הגולן על כל מה שיש בו, ויש בו ברכה רבה, אינו שווה את עתידה של ישראל כאשר היא מוקפת מדינות ידידותיות. מצרים- בדרום, ירדן במזרח, סוריה ולבנון - בצפון, והים הידידותי מאוד- במערב. זהו חזון אחרית הימים בשעה זאת.זהו צעד היסטורי נועז מצד ראש הממשלה אהוד אולמרט שזוכה בגיבוי מלא מצד שר הביטחון וממערכת הביטחון.
ומכלל הן אתה מבין - לאו. סוריה, מנודה ככול שתהיה, חברה ב"ציר הרשע" ככל שיכריזו עליה, נמצאת בצומת גיאופוליטי מן החשובים לנו ולעולם. היא גובלת במזרח בירדן (ובשעתו אף איימה עליה וישראל הזיזה כוחות) וגם עירק, ואיננו יודעים מה יהיה בעירק. די באיזו הפיכה שיעית קטנה, כדי שלאירן תהיה דריסת רגל ממשית בעירק. ממערב מצויה לבנון גם כן שטח קריטי מאוד. סוריה עוינת היא פריצת המחסום האחרון להשתלטות שיעית פונדמנטליסטית על המזרח התיכון, ואפשר גם על צפון אפריקה.זה אומנם נראה כרגע far fetched אבל, כאמור, מפלות שלגים, או בוץ ומים, אינן באות לפי המתוכנן.
לכך יש להוסיף. מי שלא שם לב לכך, ממשל בוש אינו חוסך במילים כדי להשמיץ את המשטר בדמשק, אבל בפועל הוא נזהר מאוד מלערער את השלטון. גם לסורים יש קופת שרצים משלה, גם לה מישמַש של אוכלוסיה, ובכלל זה, מוסלמים קנאים, אשר בהזדמנות הראשונה עלולים להתחשבן עם אסד הבן על מה שעולל לה חפז אסד האב, העלאווי, בשנת 1980, במהומות בחמת בצפון סוריה. תמיד מומלץ לזכור את האמירה fools rush in where angels fear to thread - כסילים מסתערים במקום שמלאכים חוששים מריחוף.
בכך איני מבקש כהוא זה להתעלם מן המכשולים הרבים שפזורים בדרך לשלום עם סוריה. בל אני מחזק את האמירה של ההנהגה המדינית והביטחונית שלנו שצריך לדבר. בדיבורים יתבררו הרבה דברים, כולל המשוואה שבין יחסה של סוריה עם אירן ועם הגיס שלה בלבנון, החיזבאללה, והיחסים איתנו. אחד הפובליציסטים המבריקים בעולם טום פרידמן, מן הניו-יורק טיימס, peacenik ידוע, ומכיר מצוין את השטח על כל מרכביו, גם הוא (בריאיון לדה מרקר- 23.5.2008) אינו בטוח מה יהיה המצב עם סוריה, מכיוון שהוא מכיר היטב את מורכבות המציאות- כאן ושם. בעוד לנו הבעיות הן פנימיות, בהנחה שוושינגטון תתעשת, לסורים יש בעיות בעיקר עם אירן. יהיה זה אווילי מצדם לשמוט קלף כול כך טוב שהם החזיקו, כאשר המשחק רק התחיל.
כל הדברים הללו חייבים להסביר, להסביר עצמנו לדעת ולעשות זאת בשיח ציבורי נוקב ולא במשאל עם שיכול לבוא לאחר מכן. אנחנו הרי המצאנו את המונח "הסברה". אין בשום מקום אחר מונח כזה שתרגומו המדויק הוא explanation. בלקסיקון העולמי יש מונחים ניטראליים כמו "מידע" או פחות תמימים כמו "תעמולה". במקרה זה, המונח הישראלי הוא הקולע. שכן, אתה מסביר כאשר הסוגייה אינה מובנת. או כאשר אתה שינית דעתך ומה הסיבה לשינוי. או כאשר הנסיבות השתנו ובאיזה מובן. ולבסוף מדוע זה טוב למדינת ישראל. ברוב מערכות ההסברה, למעט לקראת מלחמת ששת הימים, ישראל נכשלה ע"פ כל הפרמטרים - גם בחוץ וגם בפנים. אינני מבקש לבטל לא בשישים ולא בשלושים טיעונים שמועלים בכתב או בע"פ נגד נסיגה בגולן. אני מבקש להעלות את הנימוקים שלי לנסיגה. לנו יש בעיות פנים והסורים צריכים לגלות סבלנות וסובלנות לתהליך שעלינו לעבור.
המעניין הוא שדווקא ישראל הקטנה, המדינה היהודית הבודדה באזור הערבי, בידה המפתח לשנוי דרמטי גיאו אסטרטגי במזרח התיכון כולו, ולא רק משום שמייחסים לה יכולת גרעינית. כן, שוב אנחנו. אבל בראש וראשונה למען עצמנו ועתידנו.