"שלא תהיה אי הבנה: אולמרט אשם במצבו, רק הוא. הוא המיט חרפה על תפקידו, חרפה רטרואקטיבית. הסיכוי שלו לשרוד בתפקיד ראש הממשלה קלוש עד אפסי". מילים חדות אלו הבאות מפי חתן פרס ישראל נחום ברנע, אחרון נאמניו של אולמרט, מסמלות סיומה של תקופה.
איילה חסון, שרק לפני כמה ימים עוד סיחררה עבור אולמרט את הגולן, בוש ובעיותיו הנפשיות של אורי מסר, כבר התייצבה באותו להט מאחורי הטוענת לכתר ליבני.
יוסי ורטר כבר לא יעביר לנו רשמים ומפות מתוך הלשכה. מזה שבוע הוא לא רצוי שם. את שיחותיו של שמעון שיפר בעניין הגולן עדיין מקבלים.
אמנון אברמוביץ החל להופיע באולפן גם בימים מביכים לאולמרט, והקדים לומר שיהיה כתב אישום. בן כספית ניסה לרקוד בכל החתונות, תחילה במשפחת דנקנר-מרגלית-אולמרט, אחר כך עם עורכי מעריב החדשים במחתרת. ועתה, לא ברור.
אטילה שומפלבי כבר מזמן לוחם חופש, כמו נחמה דואק, מזל מועלם ומוטי גילת, אך הקדים אותם דן מרגלית, החוזר בתשובה כמוהו לא נראה מאז אורי זוהר.
לטומי לפיד נאחל באמת הרבה בריאות ולבנו עירנות. רזי ברקאי דווקא התעורר, אך רק לאחר ששמע את קולו הערב של טלנסקי.
הדיווח לא יהיה שלם מבלי להזכיר את יואל מרקוס, השולף אחת לחצי שנה את מאמרו 'רוה"מ - התפטר' ואז שב להללו. הפסקנו לעקוב אחר מחזור העונות.
אין כל חדש במידע המונח לפנינו, אותו לא יכולנו לשער מיד כשהופנו הזרקורים לדייר בכ"ט בנובמבר. דפוס הפעולה של אולמרט ואנשיו על פני שנים כבר נחקר ע"י המשטרה ונסקר עוד לפני הבחירות. אם בתיאור הפרשות שפורסמו, מהן יצא בשן ועין, ואם בשפע התחקירים שנכתבו לאורך השנים. למרבה החרפה גם לאחר פרשת הירשזון, לא נעשה הקישור המתבקש. הזרם המרכזי בעיצובה של דעת הקהל הישראלית חיכה בסבלנות עד להגעת ההודעה הרשמית. כל הרצים דיווחו על שריפה בעיירה אך המילייה חיכה למכתב הרשום.
