בספר פאר לישרים, מסופר: "שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט העמיק באבחנתו, אם הבן יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור לחנכו, שלא העניק לו את האהבה הדרושה שתוליך אותו בדרך הישר.
ר' יצחק זאבי בנו של בעל אורים גדולים, סיפר על רבנו העדן הקדוש, ר' עמרם דיוואן, שפעם ראה יהודי ובנו עושים פרקמטיא בשוק החיטים של חברון ובעודו עומד, החל האב נוזף בבנו ומצעק עליו ברשות הרבים, על שנתן לאיש אחד חיטה מרובה יותר מכפי ששילם, ונעמד רבנו העדן הקדוש בין האב ובנו וחצץ ביניהם. שאל רבנו לאב למה, הצטדק האב - רבי, והלה כתוב וְדֶרֶךְ חַיִּים, תּוֹכְחוֹת מוּסָר והשיב לו: כַּעַס לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל. ענה לו והרי כתוב: לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר, דַּעַת וּמְזִמָּה. ענהו רבנו, והרי כתוב - לתת -לפי, שחכמה ודעת אינן עוברות מרשות לרשות אלא מתוך חפץ לב ונתינה גמורה, ואם אינו נותן בלב שלם נתינתו אינה מתקבלת, ככתוב, לֵב נָבוֹן, יִקְנֶה-דָּעַת, לב נבון כתיב ולא איש נבון, ללמדך שהדעת עוברת בין הלבבות. עד כאן לשונו.
סיפורי מוסר אלו מהווים מעין הרחבה פסיכולוגית לתובנות עומק פדגוגיות שפזורות בספרות היהודית לדורותיה. שני בעלי המופת תולים את הצלחת החינוך בטיב הקשר הרגשי הנוצר בין החניך למחנכו, לדידם הלימוד הוא חוויה המתרחשת בין הלבבות ולא פרוצדורה אינטלקטואלית.
נראה, שאנחנו מתקשים להפוך את בית הספר הממלכתי הישראלי, למקום שבו הלב נפתח לקנות ולהקנות דעת. בסיפא של מאמרה "Hands Off Clitoridectomy" העוסק בנוהג כריתת הדגדגן, הנושא את כותרת המשנה "מה שְׁאַט הנֶפֶשׁ שלנו מלמד עלינו". What our revulsion reveals about ourselves כותבת יעל תמיר "חילופין רב תרבותיים מעוררים ספקות חריפים, לא רק משום שהם מציינים את אי- ההשוואתיות של תרבויות, או חוסר היכולת לקיים שיח חוצה תרבות, אלא משום שאותם חששות מעמתים אותנו עם הפגמים והמגבלות שלנו. דרכם אנו מסוגלים לזהות את שורשי הדעות הקדומות והעוולות שאנו מעוללים לאחר ולראות את התוצאות ההרסניות היכולות לנבוע מהם [..] כאשר אנו מתבוננים מקרוב בנוהגים אלה, ההבדלים מתחילים להתעמעם. הגיע הזמן להתבונן בחילופין הרב -תרבותיים, במבט חד יותר של חסרונותינו וסטיותינו, ולראות בדיון הרב תרבותי, פחות אמצעי כדרך להבין אותם ולתקן את דרכיהם, אלא כדרך להבין ולשפר את תרבותנו."
הגד זה נכון, באותה מידה, לגבי הפתרונות שאנו מציעים לבעיות שהחיים מזמנים לנו. כפי שהפתרונות המוצעים על ידינו משקפים את היצירתיות האינטלקטואלית, את משאבי ההון ואת נקודות העוצמה שלנו - הפתרונות בה בעת, מעמתים אותנו עם הפגמים והמגבלות שלנו. מדינה שבה נרצח ראש ממשלה, שבה כבר נרצח סוהר, שבה כבר נרצח שופט, שבה כבר נרצח עורך דין, שבה רופאים ומורים מותקפים כעניין שבשגרה, לא יכולה עוד להיתמם. מערכת החינוך הישראלית אינה פועלת בחלל ריק.
הגענו למצב העגום ביותר שניתן להעלות על הדעת, האחווה הטבעית הבסיסית בין הפרטים המרכיבים את החברה הישראלית אינה קיימת עוד. האח העשיר מתעמר באחיו העני. הרפובליקה הישראלית קרסה. אנחנו מתעקשים לקרוא לה מדינת ישראל, השם שניתן לה בעת לידתה בטקס הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב הישן. לאמתו של דבר, אנחנו לא חיים עוד במדינת ישראל. זו כבר מדינה אחרת. זו אותה חומרה אבל זו כבר לא אותה תוכנה.
חומרת הבעיה מתמצית בעובדה שאפילו אנשים מצוינים, כמו יולי תמיר, בן אדם שניחן בחכמה, בדעת וגם במידות טובות, אציין למען הגילוי הנאות, שלמדנו יחד ושימשנו יחד באותה תקופה כאסיסטנטים בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. השיפוט שלי לגביה נסמך על הכרות אישית, ולא רק על דימויה התקשורתי. מעלותיה האינטלקטואליות, האנושיות והמוסריות היו גלויות כבר אז בהיותינו בשנות העשרים לחיינו. וזה מה שמייאש בכל הסיפור, גם כאשר מגיע אדם מעולה לתפקיד שר החינוך, יש תזוזות, אבל, דבר לא ממש זז. כי הקופה מצויה בידיים אחרות.
מה שמייאש עוד יותר הוא שמי שמחזיק בקופה, עסוק וגדוש עבודה עד כדי כך כנראה, שאין לו רגע פנוי לקרוא שורה אחת על הבעש"ט. ולא את היושרה להודות, שספרות ממין זה, אינה חלק מאופק הקריאה וההתעדכנות המקצועית השוטפת שלו. תוכנית "אופק חדש" זוכה לתשבחות וגם לביקורת, מבחנה אינו טמון במידת יישומה, אלא בשאלה האם התלמיד יבוא לכתה פנוי רגשית מהבעיות שחווים הוריו בשדות הקרב של הכלכלה וחיי העבודה. הורה מובטל או מנוצל שמרוויח מעט מאוד כבוד אנושי במקום עבודתו, לא צריך לומר מילה, כי תחושות אי הנחת, הזעם והמרירות עוברות דרך המבט. המפנה צריך להיות כולל וגורף, דומה שמי שזקוק לאופק חדש זו ההוויה הישראלית בכללותה.
בשכונה הירושלמית שבה אני גר, אני פוגש פועלי בניין סינים ורומנים, מטפלים ומטפלות פיליפינים, אפריקנים לארצותיהם, ישראלים מארבע כנפות תבל, ערבים ישראלים, ערבים תושבי הגדה המערבית וערבים ירדנים שבאים לבקר קרובים ונשארים לחיות עמנו כאן. כשכל יושבי תבל אלה נפגשים בתחנת האוטובוס בדרך חברון, הניכור האנושי שעוטף את מבטם מספר את הטרגדיה על רגל אחת, את הטרגדיה של ארץ העבדים שבנינו כאן בשנים האחרונות. עוד כמה שנים נוכל לשרוד במזרח התיכון ללא סולידאריות אנושית? נראה לי שזו השאלה.