המקום שבו נפרדת הדת מן המדינה

בישראל, הדת מלווה את האזרח - דתי או חילוני, מרצון או מאונס, מרגע הולדתו ועד לקבורתו. כל זה עולה, בין היתר, ממון, ולעיתים ממון רב - ציבורי ופרטי. רק בסוף אותה דרך, לאחר שהחזן גמר לשיר "אל מלא רחמים" והרב ביקש סליחה ומחילה מן המת, ותוקעים לידם של כלי הקודש את השטרות, הממסד הדתי מעביר את האחריות של נפש הנפטר ל"קדוש ברוך הוא" (גם זאת בעירבון מוגבל שכן מעמדם אצלו די רופף כנאמר "לא המתים יהללו יה ולא כול ירדי דומה - תהילים קט"ו) ואת הטיפול בשרידיו, לשלטונות החילוניים. קיימת אומנם 'המועצה הדתית' אך בפועל היא מהווה גורם סליקה של המועצה המקומית: "בית העלמין שייך למועצה הדתית". ואילו המועצה הדתית מתלוננת על העדר תקציבים, ומפנה את האזרח למועצה המקומית. משמע - בית הקברות הוא שטח אקסטריטוריאלי בכל הקשור לטיפול בו. שטח הפקר והפקרות. בדרך כלל אנשים "מאמינים", בארץ או מחוצה לה, מעדיפים לקבור את המת בירושלים. שכן זאת, מלבד היותה עיר קדושה, מיוחס לה הנס הפוטנציאלי שבבוא המשיח אלה שקבורים בירושלים יהיו הראשונים שיקומו לתחייה. כאשר רעייתי, יהודית, נפטרה לפני חמש וחצי שנים, עשיתי להיפך. הבאנו אותה לקבורה בישוב קדימה אשר בשרון התיכון. בקדימה גרות שתי בנותינו, והיה בכך גם מעשה סמלי. לא הרחק משם, בנווה הדסה אשר ליד קבוץ תל יצחק, הכרתי את רעייתי לעתיד כחניכה שזה מקרוב עלתה לארץ. חלקת הקבר שמשותפת לה וגם לי, בבוא היום, עלתה סכום לגמרי לא מבוטל. בכל הקשור לנדל"ן סתם, אתה משלם לא בעד פיסת הקרקע אלא בעד פוטנציאל הבנייה. כאן לא מדובר בפוטנציאל, אלא אם יגיע היום ויבנו לגובה. בינתיים משלמים רק על מצבה בקומת הקרקע, ומתחת לה - למועצה הדתית. מה שהיא עושה עם הכספים, אני לא יודע. מבקר העיריה ומשרד הפנים אמורים לדעת זאת. כאשר בתי הצעירה, איה, התלוננה במועצה המקומית 'קדימה-צורן' על מצב בית העלמין ("בית עולם", ואנשים בחו"ל קראו זאת "בית-חיים", בלשון סגי נהור) - נאמר לה שהסוגיה שייכת למועצה הדתית. בשעתו, לאחר פניות חוזרות ונשנות למועצה הדתית ולמועצה המקומית קדימה, שלא נענו, שלחתי תלונה למשרד הפנים, שאמור להיות מופקד על הנעשה בשלטון המקומי. בתשובה נאמר לי כי העניין יטופל על-ידי המועצה המקומית. כמובן שלא טופל. הדרך לבית העלמין משמשת גם כלים חקלאיים, ולכן הערתי שאם הנזק לדרך נגרם כתוצאה ממעבר הכלים, יש לתבוע מן הבעלים של השטח לטפל בכביש. גם מבחינה זאת, קדימה היא איזה אנדרוגינוס של עיר וכפר.

קדימה-צורן - ישן וחדש הישוב קדימה נוסד ביום 5 ביולי 1933 כמושבה חקלאית, ביוזמתו של יהושע חנקין שהיה מראשי חברת הכשרת היישוב. מקור השם קדימה: לאחר רכישת האדמה פרץ יהושע חנקין בהתלהבות למשרדו ואמר לנוכחים: "צעדנו צעד קדימה". ראשוני המתיישבים הגיעו לקדימה ממושבות הברון, ממושבי השרון הצפוני וממושבות ותיקות אחרות וכן עולים שהגיעו מארצות מזרח אירופה ומגרמניה, אשר רכשו אדמות והתארגנו כישוב חקלאי. עם קום המדינה הגיעו לקדימה עולים ממדינות ערב, ארצות אסיה ואפריקה. בשנת 1950 הוכרזה קדימה "המושבה" כמועצה מקומית. שטח השיפוט של קדימה משתרע על פני כ-11,000 דונם. מתוכם כ-3,000 דונם שטחי בנייה וכ-1,500 דונם חורשות, יער ונופש והשאר שטחים חקלאיים לגידולי ירקות, תות-שדה, פרחים ומטעים. קדימה ממוקמת בשרון הירוק, על כביש תל אביב חיפה (כביש מס' 4) 30 ק"מ צפונית לת"א, 75 ק"מ דרומית לחיפה, 10 ק"מ מדרום מזרח לנתניה. היישוב צורן השכן, הוקם בשנת 1992 ואוכלס לראשונה בשנת 1994 והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1997. בשנת 2003 אוחדה המועצה המקומית צורן עם המועצה המקומית קדימה, ושמה שונה ל"קדימה-צורן". בדצמבר 2006 היו בקדימה-צורן 16,600 תושבים. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2006, המועצה המקומית מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי גבוה-בינוני (7 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ו (2005/2006) היה כ -62%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2005 היה 8,964 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,324 ש"ח. [ע"פ ויקיפדיה]. מן המובא לעיל וגם מן האתר של המועצה המקומית, מסתבר כי המקום הוא צירוף מצוין של ישן וחדש, ולא מוציאים את הישן, שכולל ערכים, מסורת, חן, צנעה - מפני החדש. המקום מצטיין באיכות חיים גבוהה. בצד הבתים הישנים, שהולכים ומתמעטים יש בנייה גדולה מאוד של בתים חדשים, רבים מהם וילות לתפארת. יש גינות ויש יער של הקרן הקיימת. בקיצור - משהו לשאוף אליו. בטבורה של העיר מצויות, אחת מול השנייה, המועצה המקומית והמועצה הדתית. משל מדובר היה בשתי רשויות במשטר דמוקרטי.

מועצה דתית - משחיטה כשרה ועד לקבורה כשרה מועצה דתית, למי שאינו בקי בהיסטוריה שלנו, היא רשות ממלכתית, אשר תפקידה לספק את שירותי הדת לתושבים היהודים ברשות המקומית. יסודה הוא ב"ועד הקהילה" בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. בתחילת דרכה היא היוותה את ועדת ההנהלה של מועצת השחיטה שישבה במקומות שונים בארץ, בעיקר בערים הגדולות. תפקידיה היו כשמה, לטפל בכל העניינים המינהליים הקשורים בשחיטה הכשרה. אך כבר עם הקמתה התרחב שדה הפעולה שלה לענייני שבת וערובין, מקוואות, שיעורי תורה ורבים משאר השירותים שהמועצה הדתית מספקת, או אמורה לספק, כיום. עם קום המדינה ניתן תוקף חוקי לתפקידיה המורחבים של מועצת השחיטה, ושמה הוסב למועצה דתית. פעילות המועצה הדתית חולשת על פני תחומים רבים בחיי הקהילה ומשגיחה על הישראלי מיום לידתו ועד פטירתו. המועצה הדתית מספקת שירותי דת כגון: ברית מילה, בר מצוה, נישואין, כשרות, טהרת המשפחה, שירותי קבורה, שבת ועירובין, פעילות תרבות תורנית, קשר הדוק עם בתי הכנסת ועוד. זה המנדט הכתוב שלה. וככה היא אמורה לפעול גם בישוב קדימה-צורן. מכיוון שקדימה הוא עדיין ישוב מעורב, עירוני-חקלאי, בית העלמין נמצא בעצם בטבורו של היישוב. אתה רק נכנס לדרך שמוליכה לבית העלמין, כחמישים מטר מן הרחוב הראשי, והרחוב הופך לדרך מרוסקת, איזה yol בכורדיסטאן הטורקית, מלאת מהמורות, שבקיץ מתמלאות בחול ואילו בחורף הופכות לבולעני מים מסוכנים שיכולים להציף את הרכב או לשבור את השלדה שלו. בית העלמין עצמו עטור בחורש שצומח בשפע בחלק זה של השרון, וטבעי היה שבית קברות ישתבץ בנוף הזה. אבל זה לא כך. בית העלמין עצמו מוזנח, אפילו מלוכלך, השירותים מזוהמים, האביזרים שבורים, חדר הטהרה הוא צריף עלוב, השבילים בין המצבות - חתול בקושי יעבור דרכם. אין איזו "שדרה מרכזית" ושבילי רוחב הולמים לעבור בהם. יש לי הרגשה שלבם של אנשי המועצה הדתית, נחמץ על השבילים הצרים. אילו היו רחבים יותר אפשר היה לרצף בהם עוד מצבות. הכול כאילו בערמה אחת גדולה. כל ס"מ מנוצל. משלמים בעבורו. אם במקרה נערכת אזכרה, אין לאנשים מקום לעמוד, אפילו לא בנתיבים הצרים ואז הם יושבים על המצבות. ברז השקיה מצוי במקום אחד, מהברז השני נטלו את הידית כדי שלא להשתמש במים. קדימה - לעצמה וכדוגמה העליבות והחרפה זועקות. כאשר אתה מבקר בבית עלמין כמו קדימה, עם כל האפשרויות להיות אתר מנוחות ראוי, אפשרויות שלא מוצו בצורה שערורייתית, אתה מבין מדוע אנשים מבקשים להיקבר בקיבוץ עינת. זה לא רק מכיוון שהם חילוניים, זה בעיקר משום שבבית העלמין שם מקפידים על כבוד למת וכבוד למשפחה ולסביבה גם כן. גם אם זה עולה ממון. ככלות הכול על מה הולכים האלפים ועשרות אלפים בעבור מצבה? שהיא תצמח? בעבור הקבורה משלם הביטוח הלאומי. אז בשביל מה הכספים אם לא בשביל טיפוח? ומכל מקום ישוב שמצוי בעשירייה השביעית ברמת החיים בארץ, יכול וחייב ליתן את הדעת גם לחלקת זאת של דרי עולם, עם מועצה דתית או בלעדיה, שלא לדבר על משלמי המסים של אותם קרובים שכבר אין להם זכות הצבעה. לעתים אתה שואל את עצמך מדוע אלה שאמורים לעמוד בחזית שומרי המסורות והדת, הם המזניחים הגדולים של סמליה. קחו מקומות תפילה והשוו את ההדר הפנימי של הכנסייה לזה של בית הכנסת. למעט כמה בתי כנסת מפוארים, כמו :"היכל התפילה" ברח' דוהן בבודפשט, "היכל עמנואל" בשדרה החמישית בניו-יורק, או בית הכנסת הספרדי בסאבאנה שבמדינת ג'ורג'יה בארה"ב (מן הסתם יש עוד כמה, אבל את אלה אני מכיר), בתי הכנסת היהודיים בדרך כלל לא מעוררים השראה, ודאי שלא אסתטית. וזה אמור שבעתיים לגבי בתי עלמין. בית עלמין נוצרי, גם אם הוא עממי מאוד, ויש רבים כאלה, הוא ירוק, ומטופח. בעיקר על-ידי הרשות המקומית, אך גם על-ידי התושבים. בית עלמין יהודי הוא אפור. בירושלים אתה רואה יער של אבנים. ובול זאת לאורך השבילים הראשיים ישנם שיחים ירוקים. בקדימה הירוקה בית הקברות נראה כמו איזו ערימה גדולה של אבנים. בה, בניגוד לתל אביב, לא צריך להביא אנשים לקבורה בירקונים. יש מספיק מקום להקים בית עלמין נוסף ולטפח וליפות קצת את הישן. במעמד כיום, שטח בית העלמין הוא שטח הפקר, במלוא מובן המילה והמשמעות - הפקרות. ושוב אני חוזר על האמירה עתיקת היומין ואשר נכונה לכל עת. לא העכבר הוא הגנב, אלא החור. והחור הוא במקרה זה כמו במקרים אחרים - שתיקתם של האזרחים. גם למוסדות שמתנהלים כראוי צריך מדי פעם להזכיר מדוע הם קיימים. על אחת כמה וכמה לאלה שלא מתנהלים כראוי. אולי לקראת הבחירות המוניציפאליות אלה יעשו משהו. אם לא למען כבוד המת אז למען הפוליטיקאי החי.