בתקופה האחרונה עוברת הבוהמה הישראלית טלטלה חדשה, זעזוע אולי קטן בסולם אורי זוהר המיתולוגי, אבל בהחלט מדובר ברעידת אדמה בעוצמה מורגשת. שדרן הרדיו הפופולרי אלי ישראלי, שקולו מוכר היטב למיליוני ישראלים, החליט להניח כיפה על ראשו, ולגשש את דרכו חזרה אל בית אבא. השדרן ישראלי, הוא מונומנט די משמעותי בבוהמה הישראלית, המעורב ומעורבב עם עיתונאים, שחקנים ושאר מובילי תרבות. חציית הקווים שלו עדיין איננה טוטאלית, אך מי שמבין ומכיר תהליכים אלו יודע, כי קצרה הדרך אל קיום המצוות קלה כבחמורה, בעיקר כאשר מר ישראלי החליט ללמוד תורה.
נתן זהבי הוא עיתונאי חד לשון, אשר מעת לעת חוטא בדיבורי נבלה ונאצה כלפי ערכי היהדות, והוא לא פחות ולא יותר חבר אישי של ישראלי. השניים מלווים איש את רעהו רבות בשנים, ומרבית ההווי הישראלי נרקם לו בין הכיסאות והשולחן בבית הקפה שהם יושבים שם מדי שבוע, עם חבריהם למקצוע. לזהבי לא קל להפנים שישראלי אוטוטו משנה כתובת, ובמידה רבה בועט בכל היקר והקדוש לבוהמה. אלא מה, בשלב הביניים הזה, שבו ישראלי עדיין לא חזק מספיק, הוא מעטר פדחתו בכובע מצחייה, ונוטל ידיים בביישנות, מטפל בו זהבי בידיים עדינות יחסית.
כותב זהבי: "הזכרתי לאלי כמה שמות שהיו איתנו בשנות השישים ואנחנו איתם. היינו פחות או יותר באותם בתי ספר, באותן תנועות נוער. הייתה לנו חשיבה דומה ואורח-חיים דומה. השחקן אורי זוהר, הזמר פופיק ארנון, הצייר יורם לוקוב, האמן איקא ישראלי ועוד. כולנו בערך באותו גיל. גם הם עשו מעבר חד לדת, "האם מיצינו את החיים החילוניים הבוהמיינים עד כדי כך שכמה מאיתנו הלכו לצד השני וכעת אתה מצטרף"? שאלתי, אלי מהסס בתשובה...
"לא חשבתי על זה. יכול להיות שכן... פתאום אני שואל את עצמי מה התכל'ס? את מי אני מבלף? את הבנות שלי? את ההורים? את החברים? ... יש לי שלוש בנות ושלושה נכדים. היה חשוב לי מאוד שמיכאל הנכד הבכור שלי יראה את סבא מתפלל (!!! ק.ל.), כמו שאני ראיתי את סבתא חיה שלי מתפללת. זה ממש חשוב לי ואני מרגיש את זה. אני הולך כמעט בכל יום בבוקר לשמוע שיעורים ומשוחח ראש בראש עם הרב שלי. אצל אנשים טובים אני לומד... הם באים מתוך אהבה. יש להם אהבה לכל יהודי באשר הוא. הם אומרים: אתה יהודי אתה אחי".
נתן זהבי הרחוק, הציני, מתאר די בארוכה את השיחה שלו עם ישראלי השדרן המחליף תדר, וקשה לו מאוד לסכם את החוויה. והנה הפלא ופלא זהבי מתעלה על עצמו ומסיים את מאמרו במילים הבאות: "אם הייתי צריך להמר איך ייראה ומה יעשה אלי ישראלי בעוד חמש שנים, הייתי מתחמק מההימור. מה שבטוח, שהוא חזק בתהליך של שינוי גדול בחייו. הוא עושה זאת יפה, בענווה, בלי רעש וצלצולים, וגם אם בסופו של תהליך יחליט ישראלי לעזוב את שולחננו האהוב ביום חמישי, אני נשבע שאעשה לו את כל הכבוד הראוי, כי אני מאמין לו ולעובדה שהוא בן אדם מאמין. באמת מאמין". כך זהבי.
ואני חושב לעצמי מדוע זהבי ממרומי גילו, שחווה כבר נטישה לא אחת ולא שתיים של הטובים מידידיו לעבר הבית היהודי, אינו עושה את חשבון נפשו – אולי גם אני טועה, אולי אני מבזבז את זמני בהבלי העולם, עוד כתבה פחות כתבה, עוד ארוחה פחות ארוחה. מדוע הוא לא משקיע קצת זמן בליבון הסוגייה שהיא עורק החיים ממש – תורה אמת או לא.
בהחלט כואב הלב, שאנשים מלומדים בעלי ניסיון, רואים במו עיניהם תהפוכות רוחניות, מכבדים זאת, מעריכים זאת אבל לא מתעוררים. פשוט לא מתעוררים.
