טיבם של חיבורים היסטוריים הבנויים לתלפיות, שהם מועילים ונדרשים למחקרים אחרים ולתובנות שונות ממה שכותביהם סברו וכיוונו. בעצם, נכון הדבר לגבי חיבורים בכל סוגה, אשר יוצריהם עמלו וגילפו אותם בעבודת פרך שקדנית, והצליחו להעמיד בהם טענה ושיטה על פרטיה ולדקדוקיה. כך הוא מאמרו העשיר והמרתק של ד"ר מאיר הילדסהיימר מאוניברסיטת בר-אילן, בשם: 'מי מריבה: פרשיות מים במושבות העלייה הראשונה בגליל', שראה אור לאחרונה בכתב-העת 'קתדרה' 126 של יד יצחק בן-צבי בירושלים.
שאלת המים הייתה משוכת הקוצים העיקרית בראשית דרכן במפעל ההתיישבות של המושבות העבריות הראשונות בארץ-ישראל ברבע האחרון של המאה ה-19. מושבות אלו, אשר בישרו למעשה את הריבונות העברית הממשמשת ובאה בארץ-ישראל, ידעו קשיים ותלאות רבות בשנותיהן הראשונות, שקשה לתאר את צליחתם ללא נדיבותו של "אבי הישוב" הברון אדמונד דה רוטשילד. "השאלה החמורה היא שאלת המים. אם אלה אינם - מה אפשר יהיה לעשות?" (עמ' 39), כתב הברון אל נאמנו שמואל הירש בפברואר 1883, כשנה לאחר שהתדפקו על דלתו נציגי המושבות והוא נחלץ ונרתם לעזרתן. וכך, אספקת מים סדירה ממקורות קיימים: מעיינות ובארות, שכלולם ופיתוחם על-ידי הקמת סכרים, תעלות ומאגרים, וחיבורם למכונות המופעלות בכוח החשמל, וכן, חפירתן ובנייתן של בארות חדשות ועל-פי ידע חדיש בגיאולוגיה, לשימוש הישובים החדשים, עמדה בראש מעייניהם של מתנחלי המושבות העבריות הראשונות בארץ.
החלוץ חיים חיסין איש תנועת ביל"ו, ולימים רופאה של השכונה 'אחוזת בית' שנהפכה לעיר תל אביב, רשם ביומנו (שתורגם מרוסית לעברית ונערך על-ידי שולמית לסקוב) תיאור מלבב של חפירת באר ומציאת מים במושבה ראשון-לציון שנוסדה ב-1882. חיסין, שהיה בין החופרים והמוצאים באפריל 1883, כתב: "בין כל השמחות ועגמות-הנפש שנפלו בחלקה של המושבה מיום שנוסדה, ריחפה מעליה תמיד עננה מאיימת כחרב דמוקלס; כבר הבאר הייתה עמוקה 30 מטר, ועדיין לא נמצאו מים. שאלת-המים הגורלית, שבה היה תלוי כל קיומה של המושבה, לא נתנה מנוח לאיש. יומם ולילה רדפה אותנו המחשבה המטרידה: האמנם ניאלץ להתפזר? האמנם יעלו מחדש קמשונים בשדות שעתה עובדו, ורק עתה ניעורו לחיים? בתים חדשים אלה שהחיים מפעמים בהם, האם יהפכו לחורבות עגומות ורק יזכירו לעובר-אורח את המחזה הנוגה שהתחולל כאן? ... הבאר כבר בלעה סכומי-כסף גדולים, כי לא רק חופרים אותה אלא בה בעת אף בונים את קירותיה הקמורים. ... ככל שמעמיקים יותר נעשית העבודה איטית יותר. ... והייתי יורד בעזרת חבל שהיה מושחל בגלגילה. ... אחרי שכבר קדחנו 13 מטרים, החל המקדח שלנו לחדור בקלות ... בראשי הבריק ניחוש. - רבותי - צעקתי אל שני חברי - אלה מים! ... חברי אף הם האמינו פתאום והשמיעו בתורם: מים! מים! תחי ראשון-לציון! צעקות השתוללות מילאו את האוויר. מים! מים! -שאגו מעל הבאר. - מים! - נענה ההד מן ההרים. במהירות הבזק הציפה הבשורה המשמחת את המושבה. הכול באו במרוצה מן השדות. גם תינוק לא נשאר בבית. הכול, מזקן ועד נער, נהרו לבאר, למקור-חיים זה. באוויר עמד שאון יריות מחריש אוזניים, קולות "הורה! מים!" מטורפות. קפצו, רקדו, הודו לאלוהים, התחבקו, בכו כילדים" (עמ' 97- 99).
נושא מאמרו של הילדסהיימר, שנהירותו ובהירותו אינה מסתירה את סבך הפרטים והמעשים שהוכרח לטפל בהם כחוקר, הוא בעיית המים של המושבות העבריות על השתלשלויותיה והשלכותיה ביובלן הראשון, משלהי המאה ה-19 עד העשור השלישי של המאה ה-20; וכל כך, כמקרה פרטי של בעיית המים והמצאתם, שהייתה ועודנה אתגר חיוני וראשוני במעלה של התנועה הציונית כשליחתה של האומה בארץ-ישראל. אך מזוית ראיה אחרת, חושפות פרשיות המים כמה עניינים על היחסים שנרקמו ונפרעו חליפות בין הנציגים האקראיים של שני לאומים; בין דוברי עברית, ולו כשפת קודש עתיקה - קהילות היהודים אשר כוננו חדש במרחב הארצישראלי, לבין דוברי ערבית - קהילות הערבים אשר המשיכו ישן, אך גם כוננו חדש גמור, במידה רבה בעטיין של אותן קהילות יהודים עצמן.
העניין הראשון. בואם של היהודים המתיישבים והקמתן של המושבות העבריות טלטלה, וליתר דיוק הזניקה את רמת החיים וערך הקרקעות באזור כולו. הנהנים המיידים מכך היו 'האפנדים' בעליהן, שהיו בדרך כלל יושבי ערים. ערב רכישת הקרקעות, קבעו הימצאותם או אי-הימצאותם של מקורות מים אם תצאנה כלל לפועל. לאחר הקמתן של המושבות, העלתה מציאת מים את מחיר הקרקעות הסמוכות; כך למשל, "הברון אדמונד דה רוטשילד ביקש במרס 1884 כי אם בקידוח באר ארטזית (שמימיה מתפרצים מעובי האדמה) בראשון-לציון יתגלה סימן למציאת מים, תופסק הכרייה כדי שיהא סיפק בידו לרכוש את הקרקעות שבסביבה" (עמ' 41). הילדסהיימר אינו מפרט מדוע ולמה מחיר הקרקעות צפוי היה לעלות, ומחמת אלו מבקשים או ביקושים; גם אינו קורא בשמם של בעליהן הממולחים: האם יהודים או ערבים, שאוזנם כרויה להעלות מחירים לאחר כרייה מוצלחת; גם אינו זקוק להרצאת דבריו להסבר וסקירה על האצת גידולו בעין ובמציאות של הישוב הערבי בארץ; הן מפאת אפשרות ההעסקה אצל היהודים במושבות ובשל כוחו של ההון יהודי, שתרמה מצידה לשיפור תנאי החיים והגידול הטבעי של תושבי הכפרים הערבים, ועודדה למעשה הגירת מבקשי עבודה דוברי ערבית אל הארץ מארצות המזרח-התיכון כולו.
העניין השני. פיתוח משק המים באמצעים ובכלים חדשים במושבות היהודים, גרם בפועל למאבק ואלימות גופנית ומשפטית ארוכת שנים בין ערבים ליהודים. כך למשל, במושבה ראש-פינה שהוקמה ב-1882. לאחר שבנו המתיישבים בריכה ושוקת חדשות למעיינות שבשטחם, מצאו לנכון בני השבט המוסלמי הבדווי ערב-א-זנגריה, אשר התגורר בסביבות המושבה וחסר מקורות מים משלו מימים ימימה, לתבוע להלכה ולמעשה את השימוש במים. התנגדותם של אנשי ראש-פינה לא הועילה; רועי העדרים של השבט ניסו לכבוש בכוח הזרוע, האלה והאבן את מאגרי המים, וחיבלו במכוון בשטחי המרעה של המושבה. לאחר קטטות המוניות חוזרות ונשנות, בין אנשי השבט ושלוחיו לבין איכרי המושבה וצעיריה, פנו שני הצדדים אל ערכאות השלטון הבריטי.
העניין השלישי. נראה, כי פיתוח משק המים הפך בעיני הערבים השכנים לאחד מסמניו וסמליו של הישוב היהודי החדש. כמה מהם לא היססו לפגוע בו, גם אם ניזוקו מכך בעצמם, ובכך הפכו לגורם מעכב את פיתוחו, גם אם משני בחשיבותו. כך למשל, במושבה משמר-הירדן שהוקמה ב-1890. הובלת המים מן הנהר "הייתה כרוכה במאמץ רב" פגעים, נזקים ועיכובים היו כרוכים בה. לאחר חפירות שונות במושבה לשם כריית באר שלא הביאו לתוצאה המקווה, נתקבלה החלטה להביא "מכונת שאיבה אשר תעלה אליה את המים" (עמ' 60). מימוש ההחלטה נתעכב שנים רבות, מפאת עלותו הגבוהה של מכשיר כזה אך גם בגלל הסתייגותם של "האיכרים מבניית 'מוטור' להעלאת מי הירדן למושבה דרך צינורות, מחשש שהערבים יגנבו אותו או יחבלו בו", כלשונו של הילדסהיימר. רק "באוגוסט 1923 הותקנה טורבינה אשר הונעה בכוח נפילת מי הירדן במדרון התלול". אך, "כעבור חמש שנים, ביוני 1928, פוצצו ערבים את הטורבינה וכן זיהמו את מי הירדן. וכדי למנוע חבלה חוזרת נבנתה כעבור חודשים מספר משאבה תת-מימית" (עמ' 63).
הילדסהיימר מסכם את מאמרו בין השאר, באמירה הפוכה מפרשנותה של כותבת שורות אלה. הוא כותב ש"סכסוכי המים לא היו בעיקרו של דבר תוצאה של מפגש בין בני לאומים שונים, אלא היו מאבק על יכולת הישרדות כלכלית או על פיתוחה של המושבה לרמה כלכלית נאותה" (עמ' 66). אך, כאמור בראשית רשימה זו, טיבם של חיבורים היסטוריים הבנויים לתלפיות, שהם מועילים ונדרשים למחקרים אחרים ולתובנות שונות, ממה שכותביהם סברו וכיוונו.