[הערת המערכת: המאמר נכתב לפני ההודעה על סיום שביתת העובדים הסוציאליים]
האם ידעתם שהעובדים הסוציאליים שובתים כבר למעלה מ-80 יום? האם מישהו חוץ מאלה הנזקקים לשרותי הרווחה בכלל שם לב לכך? לפחות בליכוד היה מי ששם לב והשבוע נתן לכך ביטוי במסגרת הצעות האי אמון בממשלה.
"בשעה זו ממש", אמר ח"כ משה כחלון שנימק את ההצעה, "ילדים עוברים התעללות בבתיהם ואין מי שיושיע. עכשיו ממש ישנם תינוקות מוזנחים כבר 81 יום. אני רק יכול לתאר לעצמי איזה נזקים נגרמים ואיפה נמצא השר הממונה? בחו"ל . אז מילא כשהיה שר התיירות, אבל השר הזה הוא סוג של שר מעופף". אחר כך המשיך ח"כ כחלון באריכות את תיאוריו הקשים המתיחסים להשפעות השביתה על חסרי הישע והאומללים שרק העובדים הסוציאליים מתמודדים איתם. באולם המליאה הושלך הס. יו"ר הכנסת דליה איציק הביטה בח"כ כחלון והזעזוע ניכר על פניה. "ברשויות המקומיות יש עכשיו בחירות", אומר ח"כ כחלון בלעג מר, "אז עושים גינון, לא מטפלים באנשים. מעט הכסף שעוד יש, לא מועבר".
על פעילות העובדים הסוציאליים, המשתכרים משכורת עלובה על אף עבודתם החיונית המפרכת והמתישה, ועל אף שמדובר באנשים משכילים שהשקיעו שנים רבות ללימוד המקצוע, אין צורך להכביר מילים. אבל בכל זאת יפות הן מילותיו של ח"כ כחלון שאמר: "כל יום מגיעה להם תעודת הצטיינות. להיות עובד סוציאלי זה לא מקצוע זו שליחות! זו נשמה! מי שלא זורם בעורקיו דם של עובד סוציאלי, לא יהיה עובד סוציאלי".
השביתה פרצה בשל המחסור החריף והמיידי ב-1,000 תקנים של עובדים סוציאליים חדשים כי אלה שנמצאים במערכת מתמוטטים מול הצרכים ההולכים וגואים, וזה אחרי שהיה קיצוץ גדול במערכת הרווחה. אם כל זה לא מספיק הרי שלאחרונה, ככל הנראה, בשל המצוקה בשטח וחוסר היכולת לתת מענה, חשופים העובדים הסוציאליים לתקיפות.
"חיי העובדים הסוציאליים הפכו הפקר", זעק ח"כ כחלון, "והמדינה מביטה מהצד ומסתכלת". בשלב זה הפך הנאום למעין שיחה פרטית בין ח"כ כחלון ליו"ר הכנסת. כחלון הסתובב והפנה את פניו לעבר יו"ר הכנסת: "זה לא עניין של קואליציה או אופוזיציה", אמר לעברה, "אני יודע שהנושא קרוב לליבך ואת יודעת לקדם נושאים תפעילי את כובד משקלך". מיד אחר כך פנה לשרה רוחמה אברהם שהתכוננה לענות לו בשם הממשלה ואמר: "מעבר למה שהכתיבו לך לקרוא כאן מעל הדוכן תפעילו גם אתם את כובד משקלכם אלה הם הפנים שלנו". או אז ובניגוד לנוהל הרגיל, ביקשה יו"ר הכנסת לומר כמה דברים בזכות העובדים הסוציאליים והדגישה: "צריך לשים לב לכך שהם לא משביתים את המערכת בשביל משכורת, הם נלחמים למען הקליינטים שלהם".
באופן די מפתיע, אפילו השרה רוחמה אברהם ישבה מכווצת בשקט, וכשעלתה אפילו החמיאה לכחלון על הרעיון, כאילו לא מדובר בהצעת אי אמון שמטרתה להפיל את הממשלה שבה היא חברה. לתדהמתי, היא אפילו טענה כי "לא הסכמתי להקריא את תשובת השר, זה נושא חשוב והוא זה שצריך להשיב עליו". אבל יש גבול ככל הנראה גם ליכולת הנימוס של השרה אברהם, שסיננה מבין שיניה בארסיות כלפי ח"כ כחלון: "אני מקווה שגם בשבוע הבא תעלה את זה כהצעה לסדר ולא רק השבוע".
האמת? מצד אחד היא צודקת, כי העובדים הסוציאליים זקוקים לכך שיצעקו את זעקתם, בכל ימות השבוע, בכל שעות היממה עד לפתרון. אבל מצד שני, עד שסוף סוף מישהו נזכר בשביתה החרישית ביותר וככל הנראה גם המוצדקת ביותר שהייתה כאן בשנים האחרונות שביתה של כבשים שתקניות וצייתניות העושות מלאכתן נאמנה, והפכו בעצמן לקרבנות אז להשאיר את זה רק לכתפיים שלו? איך אמר ח"כ כחלון? "אלה הפנים שלנו". בושה.
