בשנת 1996 נחקק בישראל חוק המתווכים במקרקעין. החוק נועד להסדיר את דרך ביצוען של עסקות תיווך, במכירה או בהשכרה של נכסי מקרקעין.
אחד הכללים העיקריים שקובע החוק הוא שכדי שמתווך יהיה זכאי לדמי התיווך, חייב להיחתם על-ידי הלקוח והמתווך הסכם בכתב להזמנת שירותי תיווך. בעבר, לפני חקיקת החוק, הזמנת שירותי תיווך הייתה יכולה להתבצע גם בעל-פה, דבר שגרם לא אחת למחלוקות בין המתווך ללקוח כאשר המתווך, אשר טען שהלקוח הזמין וקיבל ממנו שירותי תיווך, דרש מהלקוח את תשלום דמי התיווך והלקוח אשר רכש את או שכר נכס, טען שאין לו מחויבות כלפי המתווך.
החוק קובע כי ההסכם חייב לכלול מספר פרטים מהותיים, אשר בלעדיהם הוא לא יחשב להסכם תקף ומחייב:
1. שמותיהם ותעודות הזהות של המתווך והלקוח.
2. סוג העסקה המבוקשת - שכירות או מכר.
3. תיאור הנכס ביחס אליו ניתנים שירותי התיווך.
4. מחיר משוער של העסקה וגובה דמי התיווך המוסכמים, בין אם מדובר באחוז מסכום העסקה או בסכום קבוע מראש.
לא אחת, גם כאשר יש הסכם חתום, מתעוררות מחלוקות בין הצדדים לגבי חובת התשלום של דמי התיווך וככל שהסכם הזמנת שירותי התיווך מפורט ומוגדר יותר, כך מתמעטות המחלוקות בין הצדדים.
ישנן שתי צורות של התקשרות בין לקוח למתווך:
1. כאשר הלקוח פונה לכמה מתווכים ומבקש מכל אחד מהם לסייע בידיו למצוא את העסקה המבוקשת על ידיו.
2. כאשר הלקוח מוסר את העסקה באופן בלעדי למתווך אחד ואז מוגבל הלקוח, לתקופה המוגדרת בהסכם, ואם אין הגדרה בהסכם אזי לתקופות המוגדרות בחוק, שלא לפנות למתווך אחר ביחס לאותה עסקה.
תנאי נוסף שהמתווך חייב לעמוד בו כדי להיות זכאי לקבל את דמי התיווך הוא שהמתווך יהיה הגורם היעיל להתקשרות של הצדדים בהסכם מחייב.
הוראה חשובה נוספת המצויה בחוק המתווכים היא הוראה האוסרת על מתווך לנסח מסמכים משפטיים בעבור הצדדים וכן לנהל בשמם משא-ומתן הקשור לניסוחם של מסמכים משפטיים. מתווך שעבר על הוראה זו לא יהיה זכאי לקבל את דמי התיווך באותה עסקה.
האמור לעיל הינו בבחינת מידע כללי ואינו בא במקום התייעצות ספציפית עם מומחה מקצועי, ביחס לכל מקרה ומקרה.
