גילוי נאות: מאז מלחמת לבנון השנייה אותה חוויתי על בשרי ובשר משפחתי, החלטתי לא לשתוק יותר. הבינותי היטב שכל ערימות החומר שהצטברו אצלי אינן יכולות להשתוות ולמציאות הביטחונית העגומה שבה הכול דיבורים ריקים מתוכן. נלחמתי על כל מילה כדי שתפורסם, על כל משפט בלתי מקובל אך מבוסס כולו על עובדות. נזרקתי מחלון ונכנסתי דרך הדלת וכשהדלת נטרקה, עליתי על חומות התקשורת כדי להמשיך ולזעוק את זעקתי: קברניטי המדינה מפקירים את ביטחון ישראל בעבור נזיד מנעמי שלטון. הותקפתי קשות, נודיתי "מן העיר", הוחרמתי כי לא שתקתי והפכתי בקרב כמה קברניטים אישיות בלתי רצויה. ולמרות החומות הגבוהות של "ארמון השוטים", נדרתי נדר: לא עוד.
מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שלישראל אין צבא אלא לצה"ל יש מדינה אותה הוא מחזיק בשבי הבינוניות והרדידות. אין חלילה להלין על צה"ל עצמו אלא על הטרגדיה שנוצרה כתוצאה של התנהלות פושעת של קברניטי המדינה במשך יותר מדי עשורים. דוח וינוגרד לא חידש שום דבר שלא ידענו עליו. הכול היה כתוב בדפי ההיסטוריה המוכתמים בדם מאז מלחמת ששת הימים. במדינת ישראל אין כל חשיבה ביטחונית מסודרת, אין תורת ביטחון, אין אסטרטגיה, אין תהליכי קבלת החלטות המבוססים על לימוד העבר וההווה והכנה לעתיד. הכול מצטמצם בחלטורה, בכיבוי שריפות, מקפיצה לסוריה, פליק-פלאק לחיזבאללה, ריצה מטורפת לפלשתינים, וחוזר חלילה. אין זמן לעצירה, אין פסק זמן לחשיבה. ומה עם אירן? נכון שיש צורך לטפל גם באירן, אך מתי יש עוד זמן לעשות זאת מבלי להזניח את כל הבעיות האחרות?
בכירים בזמן מלחמת לבנון השנייה או לפניה, פוליטיקאים ואלופים מעוטרים, תופסים את מקומם באולפנים המוזגים ומותחים ביקורת קטלנית על מה שהיה. ואף לא כתב אחד, מראיין אמיץ, אינו שואל היכן הם היו ועל מי בדיוק הם מלינים? הרי אותם אנשים היו אחראים למצב שנוצר ב-2006. שום אזכור, שום רמז. שמעתי אלוף לשעבר שהתראיין בטלוויזיה וכולו ביקורת איומה על התנהלות מדינת ישראל בנושא רון ארד. לא הבינותי איך אלוף במיל שרק תמול-שלשום היה במדים, אחראי ישירות לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, מסוגל למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל. הרי הוא היה שם, מאז נפל רון ארז בשבי ועד לפני כשנה. מה עשית אלוף אמיץ שלי? החיילים החטופים, אודי, אלדד גלעד נחטפו כשאתה הייתה חבר מטכ"ל. איך קרה שכל ידיעותיך והצעותיך לא יושמו והחיילים הללו נחטפו?
האמת שאין זה משנה. לאלוף זה יש אומנם שם, אך הוא הסמל של הכלל ולא היוצא מן הכלל. ברברת, פטפטת כי, בינינו, כמה כבר זוכרים מה אלה עשו או יותר נכון, לא עשו.
מחירון ממשלת ישראל
כיום יש מנטרה חדשה: תג מחיר לכל חטיפה, כלומר "מחירון ממשלת ישראל" עבור החטופים. זו עוד גוזמה מבית היוצר של הציניקנים, בדיחה גרועה ומקאברית. מרוב בלבול כבר לא יודעים מה להמציא. נדמה זאת למערכת אחרת שגם היא בעין הסערה: מערכת המשפט. נקבע שכל אדם נאשם יקבל אוטומטית עונש, ללא משפט, ללא בדיקת העובדות. הכול לפי תג מחיר. לא נתחשב יותר ברקע, בנסיבות, בצורכי המדינה ובמחויבותה. בתרמילו של כל חייל יימצא תמיד תג המחיר כדי שהאויב ידע מה שוויו, ואם חלילה ייחטף חייל או ייפול בשבי, "נשלם" רק מה שכתוב על התג, כי הרי אנחנו לא שוק שבו מתמקחים על המחיר. תודו שמחזה כה מגוחך אפילו המחזאים המוכשרים ביותר לא היו מצליחים לכתוב.
נסיים במשהו שאולי ימתיק את הגלולה המרה. שר הביטחון צוטט כמי שאמר שהסכם הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה המוכרת כהחלטה 1701 הייתה טעות קשה. לא חשוב שהיא נתנה שהות לישראל להתכונן לקראת הבאות ולשחרר את תושבי הצפון ממלכודת האש שבה היו נתונים. אנו מביטים על מה שחיזבאללה מכין לנו, וטוב שמביטים, אך מה אנו עושים זו השאלה היותר חשובה. האם שר הביטחון בטוח שבנושא זה החלטותיו טובות? ואם ההחלטה 1701 אינה טובה, לבטח ההחלטה על הרגיעה בעזה ודאי מצוינת. בעזה הכול עברו ליצור פיתות ולבנה ומייצרי הקסאמים מובטלים. הרגיעה טובה מאוד כי התושבים יכולים לנשום לאחר שבע שנים נוראיות. על שר הביטחון להביט קודם פנימה ולדאוג שהמערכות המופקדות על הביטחון יהיה מוכנות בשעת הצורך. את הפרשנות יש להשאיר למומחים ולעיתונאים המגויסים שלבטח יעשו את עבודתם נאמנה.
