צוק העתים הוא מצב כרוני אצלנו ו'בין המיצרים' היא שוחה שאנו עוברים דרכה ברוב ימות השנה, ובייחוד בימים קשים אלה ממש. איננו יכולים, ואיננו רוצים לברוח. אך יחד עם עמידתנו מול מציאות קשה ואף אכזרית, מציאות שמלווה אותנו 60 שנה, ויכולנו לה. אנו, היגעים והמותשים, יכולים למצוא קצת מנוחה, בארץ ולא בחו"ל, בהומור וסאטירה שאפיינו את העם היהודי, תחומים שלצערי גם הם שקעו בישראל יחד עם הכינרת. בכל זאת מצוי איזה אואזיס שהוא מרענן את הגוף ומשחרר מעט את המועקה בנפש - הטור של דורון רוזנבלום במוסף 'הארץ'. ההומור, הסאטירה, הסיפורת, המאמרים הפובליציסטיים הנוקבים- מזכים את רוזנבלום להכרה לאומית, וזאת יכולה למצוא ביטוי ב"פרס ישראל".
"קנאת סופרים מרבה חכמה" [בבא בתרא כ"א, א']."קנאת עיתונאים מרבה השמצות": הקורא ישעיהו בעקבות מאמר של יואב יצחק באתר שלו על נחום ברנע ויחסו החיובי כלפי ראש הממשלה חרף נסיבות שונות שאותן הוא מביא [Nfc "חתן הכזבים מספסר בדם חללים"- 29.4.2007]. את התגובה הזאת קראתי לא מזמן. משום כך הופתעתי מאד כאשר במענה לברָכות שלי לרגל קבלת הפרס, נחום, עמיתי, השיב ב"תודה על הפרגון...."
ברָכתי את נחום ברנע מעומק הלב שכן לדעתי הוא ראוי לכך, לאו דווקא לרגל אירוע בולט כמו קבלת פרס ישראל, אלא על עבודתו העיתונאית בכל ימות השנה, עבודה סיזיפית כמעט, שנעשית לדעתי בכישרון רב, באומץ לב ראוי ובכתיבה ללא משוא פנים. אני חושב שבכל הנוגע לאדם זה, יואב יצחק - עיתונאי לוחם וחוקר מן הדרגה הראשונה - טועה, אך כו אחד רשאי לא רק להחזיק בדעה אלא גם לתת לה ביטוי. הדגשתי את הפן הזה באחד ממאמריי, חרף העובדה שלא ייתכן שעיתונאי בשר ודם יהיה אובייקטיבי. אני לא רואה עצמי אובייקטיבי. איזון כלשהו צריך למצוא ביטוי במסגרת מערכתית, ולא אישית. על העיתונאי להיות מהֵימן, ישר עם עצמו ועם קוראיו, וההשפעה שיש לו על הציבור חייבת להיות צמודה לאחריות. באלה ניחן, בין היתר, לעניות דעתי, נחום ברנע.
אולם לא עליו אני כותב רשימה זאת וגם לא על יואב יצחק, אלא על קולגה אחר בענף,
דורון רוזנבלום, ולהקשר שבו אני כותב את המאמר, התייחסתי בפתיחה ואתייחס בסיכום. מי שלא מכיר ולא יודע במי מדובר, אני מפנה אותו ל"גוגל". מנוע החיפוש הענק הזה, והממשק הגדול ביותר בארץ וכנראה גם בעולם, מעלה יותר מ-300 ערכים על דורון רוזנבלום. אינני יודע כמה יותר, כי אחרי מספר 300 הפסקתי לספור. כל התייחסות לא מיותרת, אף שכרגיל ב"גוגל" יש חזרות בווריאציות שונות.
אמנם לא קראתי ולו תוכן אחד מן הרשימות וההגיגים שלו מתוך גוגל, אבל קראתי את אותן רשימות שמופיעות במדור הקבוע שלו במוסף 'הארץ' ומאמריו האחרים בעיתון זה ובעיתונים אחרים בשעתם. ככל שהעיתונות הישראלית והסאטירה, יָבשו מהומור, ככה הקורא משווע שבעתיים לפיליטונים, להומור השנון ולפנינים הלשוניות שלו שנים רבות. הוא מנתח את הלב הפתוח של החברה הישראלית לא בסכין אלא בקרני לייזר. אין דימום. אבל בראש וראשונה הוא המראה המלוטשת המשובחת ביותר, והאמינה ביותר, של פני החברה בארץ.
דורון למד בבית הספר היסודי והתיכון ליאו בק בחיפה. שירת בצה"ל, בין היתר בחיל האוויר, ככתב צבאי. לאחר שחרורו התחיל ללמוד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. במקביל החל לעבוד כעיתונאי, פובליציסט, פיליטוניסט ובעל טור.
בשנת 1969 הוא היה חבר מערכת עיתון 'דבר' (מעניין איזה מאגר מקצועי טוב עיתון זה היווה ובין היתר הפיק את 'דבר אחר' ההומוריסטי-סטירי הנפלא, ה"מונטי פייטון" בכתובים של ישראל - צ.ג.). רוזנבלום היה מבקר הטלוויזיה של העיתון, כתב טורים סטיריים והומוריסטיים וכן כתבות שטח במגזין השבועי "דבר השבוע". ב-1973 זכה בפרס שווימר לעיתונות. באותה שנה הצטרף לעיתון 'הארץ' כחבר המערכת, כתב שטח ובעל טור. כתב רשימות פובליציסטיות ומאמרים במוסף העיתון וטור אישי-ספרותי-הומוריסטי תחת הכותרת: 'מה יש'.
ב-1982 הצטרף למייסדי 'כותרת ראשית' בעריכת נחום ברנע, כתב במגזינים כמו 'פוליטיקה' ו'העין השביעית', הגיש תוכניות ברדיו והוא חתן פרס סוקולוב לשנת 1998. [המידע לקוח מאתר Nfc]. אני יכול להוסיף כי במסגרת סדרה שהפקתי בטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה-70 בשם 'תעודת זהות', חמדתי לאיזה קטע מקורי פרי עטו של דורון רוזנבלום, אז אדם צעיר, לצד מערכון לא חדש של חנוך לוין. מסיבות שונות הדבר לא התממש.
המלטשה של דורון
מי שיטרח לעבור על הנושאים שבהם עסק, רק באלה שמופיעים ב"גוגל", גם לאחר מיון ובחירה, זה עסק ארוך מאוד. מאידך, אם תקראו רק אחת או שתים מיצירותיו, והן יצירות ברובן הגדול, דומה הדבר כאילו שמראים לך איזו אבן חן מלוטשת כדוגמה למיומנותו של צורף משובח. אתה צריך לראות כמות של דגמים מתוך הקולקציה כדי להתרשם מן המגוון הגדול של הדמיון והיצירה. משום כך ההמלצה שלי היא פשוט להיכנס לאתר של המהדורה המודפסת של הארץ - למוסף 'הארץ', למדור טורים, ולקרוא מדי שבוע את הטור של דורון רוזנבלום. על אחריותי: enjoy or your money back. הטור הזה הוא, כפי שהגדרתי, מראה, אבל גם אולטראסאונד ו-MRI - מערכת לדימוי תהודה מחשבית של רקמת הגוף- כלומר הבפנוכו של החברה הישראלית - כליות ולב וכול רמ"ח ושס"א. מבחוץ, זאת מראה מעוותת, להטוטית, כמו באולמות שעשוע לילדים או במוזיאונים. הראי אומנם מתעתע אך הדמות שלנו, של החברה, היא הדמות האמיתית, כפי שזאת משתקפת בפיליטונים של דורון רוזנבלום.
הערך המוסף הוא צחוק בריא, גם אם מעצמך אתה בעצם צוחק, אבל זה מנער את האברים ומזרים את הנוזל האדום. אני למשל מגיע לעתים לצחוק של דמעות, שהן לא נובעות מדמוע שמקורו מרפיון העפעפיים התחתונים, בשפת הרפואה- senile ectropion (בשפה המדוברת "אלטע זאכן"). דורון רוזנבלום הוא אמן של תוכן וצורה גזורים ותפורים למשעי. בדמיוני אני רואה הטור של רוזנבלום מתורגם לערבית ונאסראללה, כמו בסיפורי הפיל הלבן - מת מצחוק - בפועל.
המילים של דורון רוזנבלום לא רק נקראות. הן מדברות, התיאורים שלו הם פלסטיים. אתה יכול למשש אותן, אתה יכול להריח אותן. אם זה סוס, אתה שומע את רטט הנחיריים שלו, רואה את הבל הפה, שלא לדבר על הcavalier, הפרש, שרוכב עליו ולא מצליח להכניס את רגליו לארכובות. או לחילופין, לראות את ח"כ חיימוניץ מן "הפרשים" התקיפים למען כניסה לעזה בכל הכוח, מנוגח קלות להתעורר מן התרדמת הפרלמנטארית. מעירים אותו כדי שיעלה לדוכן, למכור את "הכניסה לעזה" שלו, לאחר חלום מבועת שבו הוא גויס לכוחות הלוחמים שאמורים אוטוטו להיכנס ב-ול-עזה, כאשר מכנסיו וכל גופו רטובים. המעיין התרמי המבעבע של דורון רוזנבלום עד כה לא הראה כל סימני ייבוש, והוא שואב.
אלה לא רק מילים. בספרי 'מוביולה - מסע בזמן ובמרחב' הכתרתי את יוסי שריד כמי ש"מפיח חיים בעצמותיה (של השפה העברית), מפשיט ומלביש אותה, לש וממזמז אותה, בא אליה ויוצא ממנה, מפסל ומלטש והופך אותה ליצור חי, נושם ובועט...". רוזנבלום הוא אלוף המיצוב, אם אפשר להשתמש במונח לקוח מעולם העיצוב והמיצג. הוא מאפשר לקורא להשתמש במלוא יכולת הדמיון שלו. יש ויטראז'ים עשירים, פרסקות, גואש, שמן, מערכת אודיו-ויזואלית, מיצג שלם של מולטי מדיה. צריך רק קצת דמיון, ודורון רוזנבלום מביא לך את המכשור, את התמונה התלת ממדית. בעצם הוא מביא לך את כול האקשן. זה כאן, זאת המציאות, זה הפרט בתמונה הגדולה שאנו לא שמים לב אליו, ורוזנבלום מפרק את התמונה הגדולה לאלמנטים שמרכיבים אותה. יש צילום מרחוק, יש תקריב, יש זוויות שונות.
חשיבותו של הומור בהיסטוריה היהודית
הומור בעם היהודי הוא הרבה יותר מאשר בידור. הוא היה חלק מצורך קיומי. הוא היווה "עיר מקלט" מתלאות היום יום. סיפורי שלום עליכם, מנדלה, בשביס-זינגר, משה נדיר, ג'יגאן ושומכר - להזכיר רק כמה מן הגדולים, נולדו על-רקע חיים אפורים שצריך היה לצבוע אותם בעט סופר. דמויות כמו הרשל'ה מאוסטרופולי וקהילות כמו חלם, הם משל. מי שמעוניין להכיר יותר את התחום הוא יכול להציץ לאתר e-mago של אלי אשד ויקבל מושג רחב יותר בנושא או ב-
www.martze.co.il . ההומור, במיוחד היהודי, היה גורם מסייע במערכת ההגנה במצבים קשים. היהודים היו נתונים מאז ומעולם במצבים כאלה. אם צריך דוגמה לצורך האובססיבי כמעט של הומור, נמצא אותו בהומור שנוצר בגיהינום של השואה. עבודת הדוקטורט של ד"ר חיה אוסטרובר 'אלמלא ההומור היינו מתאבדים' (ראה אור בהוצאת "יד ושם") הוא אינדיקטור מעין כמוהו. בעולם של ימינו נזכיר את וודי אלן, ג'רי סיינפלד, דני קיי, מל ברוקס, האחים מרקס - כחלק ממרקם של הומור יהודי כצורך קרדיאלי. זאת אפילו באמריקה הגדולה והחופשית. ליהודים היו, ועדיין יש, בעיות משלהם. ההומור הוא זרבובית של סיר הלחץ.
וכמו שמשלי קרילוב, לה-פונטיין, או אבי אבות המשלים, 'משלי' שלנו, הם לעתים עניין אקטואלי מאוד וכך גם ההומור היהודי. קחו למשל "חלם" ומנהגיה. מתוכו אני אוהב לדלות את הסיפור על השלג הכבד שירד בלילה בעיירה, סיפור שמן הסתם ידוע לרבים, אך הוא ראוי לאזכור רק בגלל האקטואליות שלו:
"בדרך כלל עם שחר יצא הכרוז הקהילתי להעיר את המתפללים שיקומו ויבואו לתפילת שחרית. בוקר אחד כאשר יצא הכרוז מפתח ביתו, נגלה לפניו מרבד סמיך של שלג שכמוהו לא ראה מימיו. עלה הכרוז על הגג וצעק לחברי וועד הקהילה שיעלו גם הם ויראו את השטיח הלבן המופלא הזה, שאין הוא מהין לקלקל אותו במגפיו. החליפו חברי הוועד מעל לגגות, קושיות ואבעיות, והגיעו למסקנה שארבעה אנשים ישאו את הכרוז על שולחן וככה הוא יקרא את הקהל לעבודת הבורא."
אז מה זה מזכיר לכם? האוצר? משרד התחבורה? משק המים? אנרגיה חלופית? או אפילו את "העיר הרפואית" של 'הדסה' בעין כרם. בכל גוף ממשלתי ישנו החלם שלו אבל איך אמרה סבתי "טאטע די לאכסט .אוי איז צי דיין גלאכטער" (אוי לצחוק שלך - אבא) איפה תמצאו ביטוי כמו ה"איחולים" הללו. "זולסט וואקסן וי איין ציבעלע, מיט דיין קופ אין די ערד אין דייני פיס ארוף" (שתגדל כמו בצל, עם הראש באדמה והרגליים למעלה) או "זולסט ברענען וי קין אין מזול דיך לעשן מיט בנזין" (שתבער כמו שעווה ויכבו אותך בלהבה - תרגום חופשי שלי). זה איננו עוד.
הכרה ציבורית
גם אלמלא התרוששנו מן ההומור המשובח של שנים עברו, שהיו איזה שריד תת מודע של ההומור היידישאי הנפלא, דורון רוזנבלום ראוי לפרס לאומי. עובדת היותו כמעט בודד בשטח ודאי מבליטה את הישגיו. ואגב, רוזנבלום הוא לא רק סאטיריקן מעולה אלא גם מספר נפלא, פובליציסט טוב, אשר כותב בצורה חדה וקריאה מאוד את אשר הוא חושב, גם אם באופנה העיתונאית העכשווית זה לא במסגרת "תקינות פוליטית". בייחוד אמורים הדברים כאשר עיתון 'הארץ' רואה לנכון להגיב על איזה אירוע בעמוד א' ולהביא עמדה של עיתונאי בכיר במערכת. מכאן שראוי שאת ההכרה הזאת על ייחודיות כתיבתו הוא יקבל ממי שמייצגים את הציבור.
כוונתי היא שראוי דורון רוזנבלום להיות מועמד ל"פרס ישראל", על תרומתו לסאטירה ולהומור טובים בארץ בשנת 2008.
אפרים קישון, הסאטיריקן הגדול של שנות החמישים והששים, זכה אומנם בפרס ישראל על "תרומתו לחברה" (בשנת 2002, זמן לא רב לפני מותו). שייקה אופיר הגדול זכה בפרסים אך לא ב"פרס ישראל"; אילו חי מן הסתם היה זוכה. מי שזכה בשנת 1976 בפרס על הומור וסטירה היה מוטי קירשנבאום, המפיק והבמאי של הסדרה הסאטירית המעולה 'ניקוי ראש' בטלוויזיה הישראלית, זאת למרות שהקואליציה בראשות יצחק רבין ראתה בתוכנית עוד איזה דחפור לסילוקה של העבודה מן השלטון. זמנים אחרים, מנהיגים אחרים. היו בעידן שלנו סאטיריקנים כמו נסים אלוני, שייקה אופיר, דן בן_אמוץ, חנוך לוין שהזכרתי, והם כבר לא איתנו. גם דודו גבע שייך לחבורה הזאת וגם יוסי בנאי. עמוס קינן, גם לפני שבריאותו התרופפה, הפסיק כמעט לגמרי לכתוב סאטירה ואילו יאיר גרבוז עסוק עכשיו בהקמת 'תנועת אור' - שמגמתה חושך לגרש. יסלחו לי אלה שפסחתי עליהם, מטעם זה או אחר.
דורון רוזנבלום, המארק טוויין שלנו, נותר בבדידותו המזהרת בשנת 2008. אני מזכיר את מרק טוויין לא רק משום שהשבוע איתרו את 'בית ווירטנברג' ברובע המוסלמי בירושלים, שבו שהה הסופר בביקורו בארץ ישראל ב-1860, אלא ששֵם ספרו כתוצאה מביקור זה הוא 'מסע תענוגות לארץ ישראל' שבו הוא מפשיט את הארץ הקדושה מן המיתוסים של הצליינים. אם כי גיליתי שגם מראות כמו נהי יהודים ליד הכותל היה דבר מרהיב לצליינית כמו מרגרט תומס, באותה תקופה לערך ("אין ירושלים יכולה להשאיר בלבנו תמונה מרהיבה יותר מאלה היהודים המקוננים ברחמים על הגורל שהמיטו על עצמם" [מסעי נוצרים לארץ ישראל - מ.איש שלום - עם עובד].
גם דורון רוזנבלום מערטל דמויות ומצבים. הייתי ממליץ עליו לקבלת פרס ישראל מבלי לפרסם זאת, אלמלא חששתי מאיזו עינא בישא. כבר המלצתי על מועמד בתחום אחר ואף הצלחתי לגייס אישים שיתמכו במועמד, ולא צלחנו את הרוביקון. מכיוון שתמיד קיימת אפשרות שאחד מן החבורה הוא שיקלקל, בעיקר מי שלא יודע לשחות טוב, כמוני, אני לא רוצה לחזור על התרגיל. משום כך אני מזמין אנשים אחרים לעשות זאת. ראוי הוא, דורון רוזנבלום להכרה הזאת.
הערת שוליים חשובה. עם כל הכבוד והיקר לחתני פרס ישראל, ההרכב של ועדת הפרס תלוי בשרת או בשר החינוך. בתקופת 'ניקוי ראש' היה שר החינוך אהרון ידלין מן העבודה. אילו כיהנו באותה תקופה אחד משרי החינוך הבאים: זבולון המר, יצחק לוי או לימור לבנת, ספק רב אם 'ניקוי ראש' היה זוכה בפרס. בהקשר זה ניתן להוסיף שאין להניח כי חתן הפרס, מוטי קירשנבאום, היה מגיע לדרגת מנכ"ל רשות השידור, אלמלא שרת החינוך, שולמית אלוני. עכשיו זאת שעת חסד לליברלים. יולי תמיר היא שרת החינוך.
אז אנא עמיתים במדיה - הבה נפרגן לו. מגיע לו. אני משוכנע שבעקבות קבלת הפרס נזכה לאיזה קטע על מי שחלם חלום בלהות על קבלת פרס ישראל וכאשר מישהו מנסה להעיר אותו ולבשר לו שהוא קיבל את הפרס, הוא דוחף את האיש דחיפות עזות, וחושב שזה המשכו של החלום, ובועט בעיטות רוזנבלומיות. מכאן אני משאיר את ההמשך לדורון רוזנבלום.
