במרווח הזעיר שעל המפה, בין צרפת לגרמניה, ממוקמת אחת המדינות הזעירות ביותר בעולם: שטחה גדול במעט מרבע הנגב ומספר תושביה קטן ממספר תושביה של תל אביב. את המדינה הזעירה הזאת ניתן לחצות בשעה אחת בלבד, שכן מהקצה האחד שלה לקצה השני נמדדים 82 ק"מ בלבד.
לפחות מן הבחינה הזאת לא צריכה ישראל לסבול מתסביך של נחיתות, שהרי דוכסות לוקסמבורג קטנה בהרבה ממנה. אבל על קטנותה מחפים יופייה עוצר הנשימה, כמו גם איכות-חייה. לא בכדי, שמה הוא מילה נרדפת לאיכות-חיים גבוהה ביותר, עד כדי כך שמדינות רבות, הגדולות ממנה בהרבה, מקנאות בשגשוגה הכלכלי ושואפות להשתוות אליו.
מטבע הדברים, לוקסמבורג איננה מדינה זולה לתיור. עבור המותרות המצויים בה נאלץ התייר לשלם בכסף מלא. אבל, בתמורה, מובטחת לו הנאה מושלמת משפע של נופים מוריקים ומרהיבים, עם נהרות מתפתלים, וכפרים קטנים וציוריים, מאלה שרוב התיירים זוכים לראות רק בספרי האגדות.
אזור הארדנים, שבצפון המדינה, הוא גן-עדן לחובבי טבע. רובו מכוסה יערות עבותים, שביניהם ניצבות, פה ושם, טירות מימי הביניים, כמו אש-טור-סור ובורשייד. את היערות חוצים מסלולים מקסימים לסקי ולטיולים רגליים. יופי אגדי יש גם לעמק המילר הסמוך, שלא בכדי מכונה "שווייץ הקטנה של לוקסמבורג".
זהו אזור מיוער ומתוייר, המשופע במסלולי-הליכה, בשבילי אופניים ובדרכי טיפוס להרים, כשמתחת רוחשים תהומות סלעיים ומפלי-מים.
גם הדרום התברך ביופי מופלא משלו. יש בו אדמות חקלאיות מעובדות, כרמים ויקבים למכביר, ברמה בינלאומית. שמו של היין הלוקסמבורגי יצא לפניו מזה שנים רבות, בזכותו של עמק המוזל, עשיר הכרמים והנחשב לאחד הציוריים ביותר באירופה. טעימת יינות היא מוקד המשיכה העיקרי בעמק הזה, במיוחד לאוהבי היינות הלבנים-פירותיים. לא בכדי מכונה נהר המוזל היפהפה, שבין לוקסמבורג לגרמניה, "נהר היין", וניתן להפליג בו בספינת-תיורים מאפריל ועד ספטמבר. באזור הזה גם משתרע ה"גוטלנד" ("האדמה הטובה"), המשופע באדמות מעובדות ובכרמים.
עיר הפסטיבלים
עיר הבירה של הדוכסות, ויל-דה- לוקסמבור, ממוקמת בראש צוק, המתנשא מעל העמקים פטרוס ואלזט. במרומיו נותרו שרידי מצודה, שהוקמה לפני אלף שנים, ובהם מבוך צפוף של חדרים ומעברים לחים שנחצבו בסלע. במקור היו כאן 23 ק"מ של מסדרונות תת-קרקעיים, ששימשו להגנה ושנחצבו בעומק של עד 40 מטר מתחת לפני השטח. 17 ק"מ מתוך המכלול הזה פתוחים למבקרים.
מתחת לצוק מתפתלת לה טיילת יפהפיה, המכונה "המרפסת של אירופה". נשקפת ממנה תצפית מהממת על העמקים שלמטה ועל העיר התחתית והציורית, עם רחובותיה מרוצפי האבן. משם נשקף גם ארמון הדוכס הגדול של לוקסמבורג והביקור בו הותיר בי זיכרונות-נעורים, כאשר ליוויתי, לפני 55 שנה, על סוס ועגלה, קרוב-משפחה, ששימש כאופה חצר הדוכסות וסיפק לה, מדי יום, לחם.
עיר הבירה, ויל-דה-לוקסמבור, צומת-דרכים מרכז-אירופי, מרוחקת 294 ק"מ מפריז, 190 ק"מ מבריסל ו-176 ק"מ בלבד מפרנקפורט. בעיר הבירה יש מוזיאונים וגלריות, שבהם מוצגות יצירותיהם של האמנים המקומיים, כמו הצייר האקספרסיוניסט, יוזף קוטר, הנחשב לחלוץ האמנות המודרנית בלוקסמבורג. רוב האתרים המעניינים בעיר ממוקמים בשוליו הדרומיים של הרובע העתיק שלה ונמצאים בו גם גנים שלווים ונקודות-תצפית. המדרחוב העירוני, שוקק החיים, משתרע על שתי כיכרות גדולות.
אבל ויל-דה-לוקסמבור היא, קודם כל, עיר של פסטיבלים, כמו הקרנבל, המתקיים שישה שבועות לפני הפסחא; חג המדורות, הנחוג שבוע אחרי הקרנבל; והחג הלאומי, ב-23 ביוני, שבו מתקיימות חגיגות, המזכירות את אלה של ראש השנה האזרחית בשאר מדינות אירופה. בויל-דה-לוקסמבור חוגגים אותו בהתלהבות יתרה.
שני פסטיבלים נוספים שווים גם הם ביקור: אוקטב, שאינו אלא חגיגה קתולית, המתקיימת בין שלהי אפריל לראשית מאי ובשיאה תהלוכה, שבראשה מתניידת המשפחה המלכותית; ושווברפואר - יריד-שעשועים המתקיים לקראת שלהי טאוגוסט ונמשך שבועיים תמימים ושבמהלכו מטיילות ברחובות כבשים מקושטות. בדיוק לפני 55 שנה, כשפקדתי לראשונה את לוקסמבורג בימי ילדותי, זכיתי ביריד הזה בשעון-קוקיה, המתקתק עדיין בביתי כמו שעון שווייצרי.
השפה הלוקסמבורגית הרשמית היא "לצבורגש" - תערובת של צרפתית וגרמנית, שהן גם השפות המדוברות בפי כל בדוכסות. גם המטבח המקומי מושפע מבליל קולינארי של שתי המדינות, ועיקרו תבשילי-קדרה של בשרים בתנור, דגים וכופתאות-כבד בכרוב חמוץ.
