התיאולוגים מגדירים תופעה חברתית זו באמרה הידועה: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", ומייחסים אותה לחוק האלוהי, שלדעתם אין לבוא אליו בטרוניה באשר הוא מעבר להשגת השכל האנושי. לכן הצדיק הסובל מקבל עליו את הדין ללא תרעומת מתוך אמונה בצדקתו של האל. אולם כשתופעה זו נובעת מן החוק האזרחי, שום הסבר אינו ראוי לשכך את התרעומת, ולא נותר למקופח על-ידי החוק, אלא לחרוק שיניים.
המקרה שיפורט כאן אינו עניין של צדיק ורשע, אלא של שומר חוק ושל פורע חוק. מסיבות השמורות עמי אשתמש כאן בשמות בדויים-ראובן כשומר חוק ושמעון כפורע חוק. ראובן היה, אליבא דהכול, תלמיד ממושמע הן ביסודי והן בתיכון. ולבד ממילוי חובותיו בלימודים, הוא הקדיש את זמנו הפנוי גם לפעילות חברתית: צופים, משחק דרמה, נגינה וכד'.
עם סיום התיכון בבגרות ריאלית הוא התגייס לצה"ל כמו כל בני גילו. גם במסגרת זו כחייל ממושמע ובעל יוזמה. הוא סיים את שירותו בדרגת סרן. לאחר שחרורו עבד כמאבטח בקניון המקומי כשמטרתו לחסוך כסף להוצאות הלימודים באוניברסיטה.
כאן, לדאבונו, התרגשה עליו פורענות בדמות שני פורעי חוק שהחנו את רכבם במקום שסומן כאסור לחנייה. בתוקף תפקידו כמאבטח הוא פנה אליהם וביקש מהם להזיז את רכבם למגרש החנייה שבו היו מקומות פנויים, אך הללו כמנהגם של פורעי חוק סרבו להיענות לבקשתו. על-מנת לצאת ידי חובה כלפי הגנה על החוק הוא חסם בפניהם את שער הכניסה לקניון, אך הללו כבעלי זרוע דחפוהו ופרצו בכוח לקניון. הוא הניח, לתומו, שבכך נסתיימה התקרית.
אלא שהם זממו תוכנית אחרת: "לא ייתכן שהמניאק הזה יעז להתעסק אתם" (ציטוט מתוך פסק הדין), לכן הם עקבו אחריו. וכאשר מצא לו פינה שקטה כדי לטלפן ולשאול לשלום אמו שסבלה ממחלה ממארת, הם ראו בכך שעת כושר לבצע את זממם. הם התנפלו עליו והחלו להפליא בו את נחת זרועם.
שרוע על הרצפה הוא שלף את אקדחו שהיה צמוד לירכו, מחשש שמא יחטפו לו אותו. אלא שתוך בעיטות בבטנו נפלט כדור שפגע בקרסולו של שמעון. תוך דקות ספורות הגיעה המשטרה למקום, כבלה את ידיו של ראובן והובילה אותו לחדר מעצר, כשנחקר ושוחרר הוא הלך לגור אצל אחיו הבכור, כדי להעלים את פניו הנפוחות מעיני אמו החולה. שמעון הובל לבית חולים לטיפול ושוחרר למחרת, ואילו חברו שהשתתף בחינגת האגרופים הלך לדרכו, בלי שאיש יעכבו לחקירה.
ראובן עמד אחר כך למשפט, ובעצת עורך דינו, שמומן בחלקו על-ידי אחיו ואחותו, ומפאת הלחץ-מחלת אמו, והחשש שמא יחמיץ את לימודיו האקדמיים, נאלץ להודות ברשלנות, אף שאיש לא ראה כיצד נפלט הכדור. הוא נידון לחודש שירות ציבורי ותשלום של שבעת אלפים ש"ח כפיצוי לנפגע.
הייסורים רק החלו
ברם, הדרמה לא הגיעה לקיצה, אלא היא רק התחילה במלוא מוראה. שמעון, שהכול החל באשמתו כפורע חוק הגיש תביעה אזרחית, כשהוא מספר על סיוטים, ועל ירידה בכושר גופני - הכול כיד הדמיון הטובה עליו, וכמובן בהדרכת עורכי דינו, שאף הם עומדים לצאת נשכרים מזה. ובאשר לבדיקות הרפואיות, הרי גם הרפואה המתקדמת בימינו אינה כה יעילה כשמדובר בטיפוסים האמונים על מלאכת ההתחזות, וההשתמטות מגיוס לצה"ל תעיד על כך.
ראובן קיווה שהמעביד ישא באחריות, אך תקוותו נתבדתה. המעביד התנער מאחריות בטענה שהאקדח אינו של החברה, וממילא אינו מבוטח. באין מוצא נאלץ ראובן לוותר על היציאה לחו"ל, כפי שתכנן. וכל חסכונותיו משירות קבע, שבחלקם נועדו לשם כך, ובחלקם למימון הלימודים באוניברסיטה הספיקו בקושי למימון עו"ד. לא הייתה לו ברירה, אפוא, אלא לגולל את הפרשה העגומה בפני הוריו, על-מנת שישלימו את החסר. בו ביום שאמו שמעה את הסיפור היא לקתה בשטף דם שהיה כרוך באשפוז בבי"ח. מכאן ואילך הדרדר מצבה עד שנפחה את נשמתה.
המשפט נמשך כעשר שנים, וחרף מצוקתו הנפשית והכלכלית, כשהחרדה מפסק הדין הטרידה את מנוחתו, והיגון על מות אמו, הוא הצליח לסיים את לימודיו האקדמיים בתעודת מהנדס, ובו בזמן הוסיף למלא את חובותיו למדינה בשירות מילואים כמפקד פלוגה בדרגת רב סרן.
לפני כחודש ניתן פסק הדין המחייב את ראובן ואת מעבידו בתשלום פיצויים לשמעון התובע, כשהסכום שבו חויב ראובן לבדו מגיע לכ-מאה וחמישים אלף ש"ח. זאת, כמובן, מהלומה עזה לראובן כאב לשניים, כאשר הוא המפרנס היחיד למשפחה בת ארבע נפשות, במיוחד כשהוא משולל כל רכוש. הוא משלם 800 דולר כשכר דירה. מתמיהה העובדה, שהשופט מתייחס בפקפוק הן לעדותו של התובע, והן לעדות אמו שעורערה על-ידי עדותה של גברת אחרת, מאידך הוא מתייחס לעדותו של ראובן כלעדות מהימנה, ואף על-פי כן הוא פסק מה שפסק.
גורלו של ראובן כנתבע לשלם פיצויים נקבע, לא על-ידי עובדות, אלא על-ידי שלושה גורמים:
א). הוא נחקר בשעה שהיה שרוי בסערת נפש כשהוא מפוחד תחת מוראו של החוקר המשטרתי. באווירה שהקלה על החוקר לסחוט ממנו דברים שפעלו לרעתו.
ב). ראובן שכל כוונתו למלא את חובתו כמאבטח המגן על החוק, נכבל באזיקים ונחקר כעובר על החוק, ואילו שני פורעי החוק, שתקפו אותו, והיכוהו במקלות ואגרופים, לא נחקרו כלל, ואף לא הוגש נגדם שום כתב אישום.
ג). עורך דינו הפלילי לא הבהיר לו, כמתבקש מעו"ד הגון, שהודאה ברשלנות כרוכה בתביעה אזרחית.
ד). תומתו ויושרו של ראובן היו לו לרועץ. שהרי יכול היה להכחיש שהכדור נפלט מתוך רשלנותו. עובדה היא, שבמשפט האזרחי העדים הודו שלא ראו כיצד נפלט הכדור.
בכל הגורמים האלה מסתמנת תמימות וחוסר ניסיון שמנעו מראובן להתמודד בדרך מתוחכמת עם החוק. אולם, כל מי שהרגישות לצדק עדיין פועמת בקרבו, יחוש מן הפרשה הזאת, שהקרבן האמיתי הוא ראובן, כי לא זו בלבד שרובצות עליו חובות מהלוואות שלווה לשם תשלום שכר עורך דין במשך כל המשפט, אלא גם חויב לשלם פיצויים בסכום גבוה מאוד, שכאמור, הוא מעבר ליכולתו. אין הוא מתכוון לצאת נגד המערכת, משום שהדבר הוא מעבר ליכולתו הנפשית, ובמיוחד משום שאין זה תואם את אופיו כאזרח הגון התורם לחברה, וכאב המתכוון לגדל ילדים לתפארת.
לעומתו, התובע-תלמיד שוליים בב"ס, מסוג אותם תלמידים פורקי עול, זכה בסכום כסף הגון, פטור משירות צבאי, יצא נשכר מן התקרית.
לא נותר לו, אפוא, לראובן, אלא לייחל לחסדי שמים, שאינם קשובים תמיד לקריאת מצוקה, או לייעוץ משפטי מתוך נדיבות לב, או לכל סיוע אחר שיחלצוהו מן המצוקה.
