היער השחור, ה"שווארצוואלד" האגדי, משתרע על פני מאות קילומטרים רבועים. כאן תעו בזמנו הנזל וגרטל הקטנטנים (עמי ותמי בגרסה העברית), כאן תעיתי גם אני. הסיבה לכך היה ערפל כבד שעטף לפתע את ההרים השווארצוואלדיים באופן כמעט הרמטי. פעם אחת הבחנתי בצללית של אייל שחצה את הכביש בריצה באור הפנסים, ומדי פעם נופפו לי מצידי הדרך בענפיהם הענקיים עצי מחט מסתוריים (אורנים?). כך נסעתי לאורך כל הדרך המפותלת שעלתה וירדה על-רקע נופים קסומים וציוריים ששמעתי עליהם הרבה ושסירבו להתגלות בפני. החלטתי להתייחס לזה כאל מטאפורה של החיים בכללותם, במיוחד בהתחשב בעובדה, שלא הייתי אמור להגיע לאזור הזה כלל וכלל.
למעשה, תכננתי לטוס ישירות לדיסלדורף, כדי להשתתף בסימפוזיון יידיש באוניברסיטת היינריך היינה, אבל הכרטיסים לשם במחיר סביר אזלו, ויום לפני חג הסוכות נאלצתי לטוס לשטוטגרט הנמצאת בקצה האחר של גרמניה. מי שהיה עוקב אחרי משטוטגרט לדיסלדורף, ודאי לא היה תופס את הגיון המסע הזה בלי הסבר נאות. ובכן, בשטוטגרט עצמה הסתפקתי בפסל של שילר בלבד, ומיד בלי היסוס יצאתי לכיוון באדן-באדן, כמובן דרך השווארצוואלד. לא שכחתי כלום בבאדן-באדן, פשוט רציתי לראות את המקום המפורסם, שם הפסיד דוסטוייבסקי את כספו.
לפני כמה שנים התגלה בארה"ב רומן נשכח - "קיץ בבאדן" של סופר יהודי-רוסי בלתי ידוע, לאוניד ציפקין, שבו סיפור ההתמכרות החולנית של דוסטוייבסקי למשחק בקזינו. המספר של "קיץ בבאדן" נוסע ברכבת ממוסקבה ללנינגרד בשנות ה-70 של המאה ה-20 "במקביל" לנסיעתו של דוסטוייבסקי ואשתו מפטרסבורג לבאדן ב-1867. בקיצור, גם אני כאילו נסעתי "במקביל".
"תשאל כל טורקי"
באדן-באדן התגלתה לפתע בעמק, בין קרעי ערפל, במלוא הדרה, עם גגות רעפים שפיציים, ארמונות, מגדלים, מרפסות ופרטי בארוק אחרים. פסעתי לאורך שבילים מרוצפים בין נופשים לא רבים, חלונות ראווה מעודנים וסתם חלונות עטורי פרחים, ולפי חיצי העץ המכוונים לכל מיני אטרקציות שיקומיות הגעתי ל"טרינקהאלֶה" - אולם שתייה עתיק יומין, שבו ודאי גם דוסטוייבסקי התכבד במי מרפא סגוליים, לצד ויקטור הוגו וגדולים אחרים.
בתוך הבניין המונומנטאלי הזה - עם העמודים, הפרסקאות וציורי הרצפה, בקושי איתרתי בין כל התפאורה ברז קטן היוצא מתוך אחד העמודים, שממנו לפי כל הסימנים זרמו להם בעצלתיים המים החיים המהוללים של עיירת המרפא באדן-באדן. המים היו בחינם, אך את הכוסות מכרו בדלפק ממול. זאת הייתה תערוכה שלמה: ספלי חרסינה מעוטרים וגביעי זכוכית ונציאנית, כוסות בירה מחימר עם מכסה מתכתי, כוסיות קריסטל מיניאטוריות ועליהן ציורי רועים ורועות פסטורליים ומה לא. ב"גרמנית" היידישאית שלי ביקשתי כוס פלסטיק לבנה ב-30 סנט וקיבלתי תשובה כמעט באותה שפה מוזרה, שעדיף להוסיף עוד קצת ולרכוש כבר כוסית אמיתית עם ציור למזכרת.
שאלתי את המוכרת, באיזו שפה היא מדברת. זאת הייתה "פּלאט", שפת הגרמנים האתניים שהתגוררו להם במשך מאות שנים ברוסיה ולקראת סוף המאה שחלפה חזרו למולדת ההיסטורית. בגלל העבר הגרמני הימיביניימי המשותף וההשפעה הסלאבית הממושכת מזכירה שפה זו את היידיש שלנו. המוכרת שמחה לגלות בי "לאנדסמאן" לשעבר, ותוך דקות ספורות כבר נודע לי הרבה על חייה בעיר ברנאוּל שבמערב סיביר ועל תולדות משפחת גֶבֶל שהיגרה מסקסוניה לאזור הוולגה בתקופת פטר הגדול. באופן דיבורה ובהתנהגותה היה משהו שהזכיר לי את היהודים הסובייטיים הטיפוסיים, עם חצאי חיוכים ביישניים כאלה והמבט שמסגיר את זרותם, אך רושם זה התפוגג במהרה. "הנכד שלי כבר גרמני אמיתי, הוא מדבר גרמנית בלי מבטא והבית מלא חברים גרמנים", אמרה קלארה גבל בגאווה וכמובן בלי שום כוונת זדון. כאן נזכרתי שעלי ללכת, מה גם שהמים מהברז שלגמתי בינתיים היו מרים ולא טעימים. לא פלא שדוסטוייבסקי העדיף לבלות בקזינו, "השפילהאלה", שנמצא במרחק מאה מטר מהטרינקהאלה.
הקזינו היה כמו כל קזינו אחר - עם שומר סף משופם, אורות מסנוורים, שולחנות ירוקים ופסל זהב של האל דיוניסוס, שאהב לשתות ולהשתעשע. הצצתי פנימה ולמדתי, שמלבד דוסטוייבסקי, שכתב בעקבות הביקורים כאן את "הקוביוסטוס" שלו, התגאה הקזינו בגלריית תמונות של מפורסמים שביקרו כאן בתקופות שונות ותרמו מכספם למוסד המכובד הזה.
נפרדתי מבאדן-באדן המטופחת והמצועצעת, וכמעט איחרתי את כניסת השבת בגלל התיקונים בכביש בדרך לפרנקפורט. הכבישים בגרמניה מעולים, כי כל הזמן משפצים ומרחיבים אותם. אפילו לא איכפת להם מהשבת. כשנכנסתי לעיר, השמש כבר העריבה מאחורי המֶסֶה-טורם, מגדל הירידים המפורסם של פרנקפורט. ידידי שגר כאן מזה זמן-מה, הסביר לי פעם בצורה המבודחת האופיינית לו, איך למצוא אותו בעיר הלא-קטנה הזו: "תשאל כל טורקי מזדמן איפה זה זכסנהאוזן והוא יידע לכוון אותך" (אז נחרדתי משמע המילה "זכסנהאוזן", אך מיד לקחתי את עצמי בידיים: הרי ידעת לאן אתה נוסע).
בדיוק ברכב הראשון שחלף על פני ישב טיפוס ים-תיכוני לא מגולח ופניתי אליו כעצת הידיד. האיש חייך וענה לי בנכונות מנומסת: סע כל הזמן ישר, אל תסטה ימין ושמאל - ותגיע. כעבור זמן קצר החניתי את המכונית ליד ביתו של הידיד שכבר חיכה למטה לבוש בחליפה ועניבה. רצתי לדירתו עם המזוודה, הוצאתי חולצה לבנה ושוב ירדתי. הוא מדד אותי במבט לא מרוצה והתעניין, איפה העניבה. אין עניבה, אמרתי. בחייך, ענה לי, אתה בגרמניה, איפה הקולטורה? היה עוד קצת זמן לפני השבת והוא ביקש לקחת כמה גרושים בשביל הרכבת התחתית לשנינו - הסתבר שהוא כבר אימץ את הכלל "ברומי התנהג כרומאי", כלומר אצלו היה זה יום שני של הסוכות.
ירושלמי שלא מדבר יידיש?
תוך כדי דיון על תוקף כפל החגים במקרה שלו, הגענו לבית הכנסת. מאבטח חמוש באקדח ואוזניות ווקמן בירך אותנו בעברית רהוטה במבטא רוסי ופתח בפנינו דלת כניסה לחצר. בית הכנסת שכן בבניין מרווח. אולם התפילה בעל התקרה הגבוהה שמחיצת עץ נמוכה הפרידה בין עזרת הגברים והנשים שלו, היה מרשים. בחלל המכובד הזה קצת הלכו לאיבוד תריסר המתפללים, כולם בחליפות ועניבות. מיד התחוור לי: להיות פה לא מעונב זה באמת די מביש. בעל תפילה צעיר כבר סלסל בהתמדה "ולא תתורו". הביצוע היה בכלל לא רע ושיבחתי אותו בשקט. ידידי הסתכל עלי בחשדנות והגיב: "הונגרי. לא מבין מילה ממה שהוא שר". "לא התכוונתי למילים", אמרתי. מאוחר יותר הבנתי שהערתו היא הד למאבק מעמדות כלשהו.
בסוכה גדולה בחצר בית הכנסת, אליה הוזמנו כולם ל"קידוש", התקבצו סביב לשולחן אנשים מבוגרים, חלקם מבוגרים מאוד. "הרוב הונגרים", לחש לי לאוזן הידיד. "הם מחזיקים כאן את הקהילה". מלבד ההונגרים היו עוד רוסים, רומנים ורבי אחד קטן מישראל. רק יהודים גרמנים לא היו כאן, אם לא לקחת בחשבון את ידידי שמאוד התגאה במוצאו היקי על-רקע עמי הארצות הללו. "הנה הרוסים שלך", הוא הפנה את ראשו לעבר שלושה זקנים ממול. אלה היו כאן בתחתית הסולם והתנהגו בהתאם: הם כל הזמן הסתכלו לכיוון הרצפה באוכלם חתיכות הרינג על כיסמים. בינתיים נכנסה לסוכתנו איזו "פראוּ" אחת וגרמה למחיאות כפיים סוערות. הסתבר, שהיא זאת ששילמה בנדיבותה על הכיבוד. כולם חייכו אליה וגם אני חייכתי, עד שהבחנתי בכמה מבוגרים מאחורי גבי שלא מצאו מקום לשבת ליד השולחן. קפצתי ויצאתי החוצה.
ליד הסוכה היה מגרש משחקים קטן ובו מספר מתקנים צנועים וארגז חול. בארגז נברו שניים-שלושה ילדים בהשגחת הרבי - בחור צעיר עם זקנקן דליל וקפוטה שחורה. בעברית צברית הוא שאל, מה אני עושה פה. הסברתי לו בערך והחזרתי לו את אותה השאלה. הוא גיחך ואמר, שזה כמה שנים שהוא כאן, ושהעבודה הזו היא בלי עין הרע נס מן השמיים. אחרת עד היום היה חי בדוחק כאברך. "איך קרה הנס?", התעניינתי. "אתה לא תאמין! הלכתי לי ברחוב ופתאום ניגש אלי אדם בחליפה מהודרת ושאל בשיא הרצינות, האם אני מדבר יידיש. התפלאתי ועניתי לו כבר ביידיש: ווּס דען? הרי אני ירושלמי. האיש שמח וסיפר לי, שהקהילה בפרנקפורט שלחה אותו לחפש בארץ רב. אפילו לא ממש רב, אלא מין ראש קהל שיודע להתפלל ולהשגיח על כשרות. ולמה יידיש? כי ככה יותר קל ללמוד גרמנית".
תוך דקות ספורות, ליד אותו ארגז החול, התוודעתי לסודות חיי הקהילה היהודית בפרנקפורט (המונה חמישה או שישה אלף איש, כולל היורדים): מוסדות הקהילה ופרנסיה, שממומנים על-ידי הממשלה; הדיור הסוציאלי ליהודים נזקקים, שמפרנס עסקנים מסוימים; היחסים הלא פשוטים עם הרב הראשי של העיר וחלוקת הג'ובים המכניסים. ברוך השם, יש היום מספיק עבודה ליהודי ירא שמיים בגרמניה - תפילות בשבתות וחגים, טקסי בר-מצווה, ענייני כשרות בבתי אבות ובבתי ספר...
בדרך חזרה עברנו על גשר גדול מעל הנהר מיין. בשני עברי הנהר נצנצו אורות העיר מגורדי שחקים וממגדלי זכוכית רבים, שנבנו אחרי 1945 במקום ההריסות. מהעיר הישנה כמעט לא נשאר דבר, רק מבנים ספורים. כמה מהם ראיתי למחרת, ביניהם בניין המועצה המשולש מהמאה ה-15, ששוחזר לא מזמן בדייקנות גרמנית אבן אחר אבן, כדי לשמש תזכורת לתפארת פרנקפורט של פעם. הגרמנים העכשוויים אוהבים את הימים הטובים של פעם - כמובן, לא את ימי 1933-1945 - אלא את העבר הרחוק יותר. כך הוסבר לי בטיול של שבת אחר-הצהריים.
להמחשת הדברים התיישבנו על מעקה מזרקה קלאסית והבטנו ארוכות בבניין האופרה המרהיב, אחר כך עברנו על פני הבית שבו נולד גתה ולידו התיאטרון העממי, שעדיין מעלה הצגות בניב הפרנקפורטי המיוחד. ביקרנו גם ברחוב היהודי העתיק, שהתגלה באתר בנייה והפך מוזיאון יהודי די עשיר. על קיר המוזיאון תלויה תוכנית הרחוב,שהיה מאוכלס במאה ה-18 בבתים צרים להפליא, רחבים מעט יותר מדלת הכניסה. לבתים לא היו מספרים, אבל על כל דלת היה סימן היכר משלה - עץ ירוק (מכאן שם המשפחה גרינבאום), שלט אדום (רוטשילד - כן, אותם הרוטשילדים המהוללים) או דרקון (טרכטנברג). שמות כאלה ורבים אחרים ניתן היה למצוא בשפע גם מעבר לפינה, על אלפי לוחיות מתכת לזכר קורבנות השואה, שהודבקו לאורך חומת בית קברות יהודי עתיק. בהמשך חצינו את המיין מעל גשר אחר, שעליו סימני מדידה של מפלס המים בעת הצפות היסטוריות. בצד השני של הגשר רעש שוק פשפשים גדול. בשולי השוק הבחנתי בדוכנים שבהם מוכרים פריטי מדים וסמלים נאציים למיניהם.
"מניין אגליטארי"
במוצאי השבת נסענו לפרבר של פרנקפורט - עיירת הנופש באד-הומבורג, שם מתאסף חוג אוהבי ישראל, יהודים ולא יהודים, שמכנים את עצמם "מניין אגליטארי" (דהיינו שוויוני). זה נשמע מעניין, מה גם שהעיירה הזו הייתה מקום מגוריו האחרון של ש"י עגנון בגרמניה, לפני חזרתו ארצה ב-1924. בלוקים סימטריים של בתי מלון קטנים וסתם בתי מגורים. שקט ושלווה. עלינו לדירת מארחינו. במסדרון הצר סובבתי את הראש אחורה ונתקלתי באותו האיש מעץ בגודל של חצי מטר לפחות, שפרס את ידיו כמו נשר מעל דלת הכניסה והעניק לי חיוך מהורהר. נשים וגברים, חברי "המניין האגליטארי" היו מאוד נחמדים - אנשי אקדמיה, מוסיקאים ומשכילים. אחד מהם, עובד במחלקת התרבות של עיריית באד-הומבורג, יזם לפני יותר מעשרים שנה את הקמת האנדרטה לעגנון בלב פארק ציבורי ענק. ביקשתי מידידי לצאת לאוויר הצח ולחפש את האנדרטה.
תעינו כחצי שעה בחושך בין שיחי הפארק, עד שמצאנו את האנדרטה. לצד דיוקנו של הסופר, אותו דיוקן שעל השטר של 50 שקל, חרוטה על האנדרטה קינתו של עגנון המנציחה את השריפה הגורלית של בית מגוריו, שעמד כאן בדיוק ממול. נראה שמוטב להביא בשלמותו את הטקסט הזה, בו מתגלה עגנון בתפארתו האגוצנטרית משהו:
"בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים לאבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלי געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם, והאמנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה. ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיין והנעימו בקולם המתוק את שירי. כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של שישים גליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה בצרור החיים שמו נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקמצתי מלחם..."
קראתי את המילים האלה וראיתי לפני יהודי גליצאי קטן ופרובינציאלי שלמד לזהות סימנים מהשמיים והפך לסופר ענק. אולי המהפך הזה התחיל דווקא כאן, כשעמד מתוסכל, הביט בשרידי הבית השרוף ואז הבין היכן מקומו בעולם הזה...
