סוף-סוף הגיע היום שכל-כך חיכו לו. האולימפיאדה נפתחה ומיליארדי בני אדם צפו בטלוויזיה בטקס הפתיחה שלה. מאז חלפו כבר כמה ימים, ואפשר לקרוא ולשמוע מה אומרים פרשנינו על מה שהתרחש ב"קן הציפור" הבייג'יני: "עצום", "עוצר נשימה", "מפגן עוצמה", "אדיר", וכיוצא בזה. ואני מסכים עם כל מילה.
כולם מציינים את כמות המשתתפים העצומה, הדיוק ועבודת ההכנה הארוכה והמדוקדקת. אך משום מה, תוכנו של הטקס נעלם מעיני רוב הפרשנים. הגדיל לעשות ירון דקל, שהשווה את ההצגה שנערכה באיצטדיון לצעדות הנאצים - לא פחות ולא יותר! כי הרי גם שם השתתפו אלפים רבים. הוא כנראה שכח, שבנירנברג של שנות השלושים צעדו הנאצים לקול מוזיקה של ואגנר, מצוידים באלות, צעקו "זיג הייל", "יהודים החוצה" וכדומה, וזאת כדי להפגין את הכוחניות ואת העליונות של גרמניה ושל הגזע הארי. הסינים, להבדיל, אפילו לא הציגו את אמנות הלחימה המופלאה שלהם!
מופע הפתיחה היה כולו תרבות, תרבות ועוד פעם תרבות, וכן - גם אהבת הארץ הענקית הזאת. אומנם הכול היה מדויק כמו שעון שוויצרי, אבל מה שכבש את ליבי היה היופי, העדינות והטעם היוצא מן הכלל, ששלטו לפחות בחלק האמנותי של הטקס. קשה לשכוח את הריקוד הנפלא, שבו ציירו הרקדנים בתנועה את נופי סין. דווקא זיקוקי הדינור הרשימו אותי פחות, שכן מראה כזה ראינו לא פעם בחיינו.
היה מאוד משעשע כשאורי לוי, מרוב דאגה לטקס פתיחת האולימפיאדה הבאה בלונדון בעוד ארבע שנים, הציע בבדיחות הדעת להחיות את "החיפושיות", כדי להתחרות עם הסינים. ואני חשבתי שכל הכבוד לסינים, שהזמינו את שרה ברייטמן, זמרת הסופרן הבריטית, ואת הפסנתרן המצוין לאנג לאנג. כותבי התסריט, מביימיו ומבצעיו שרו שיר הלל לא למשטר הטוטליטרי, לא לכוח, אלא לנופי ארצם ולתרבותה. כל הכבוד להם!
אין כמו שמחה לאיד
ומה על הדיכוי הסיני בטיבט או על אי שמירת זכויות האדם בסין? ובכן, אני מתעב דיקטטורות וסולד מהן לא פחות מפרשנינו המלומדים המחדירים בכל נושא פוליטיקה בגרוש. אלא שלהערכתי, לסין, להבדיל מן הדיקטטורות הסובבות אותנו, שעמן דווקא חיים כוכבי המדיה שלנו בשלום, יש סיכוי סביר להגיע במוקדם או במאוחר למשטר אנושי יותר ולהיכנס באחד מן הימים למשפחת העמים החופשיים. הרי היפנים והדרום-קוריאנים עשו זאת.
טוב, כמעט שכחנו מהספורט, והרי אולימפיאדה זה ספורט, שהוא כידוע טוב לבריאות, מקרב בין עמים ומביא כבוד למנצחים. וכי מי לא הרגיש נפלא אחרי שטבל בים סוף או אפילו בבריכה? וכמה נעים, אחרי משחק כדורגל עם החבר'ה בשכונה, ללגום יחד בירה. אבל מה הקשר בין כל זה לספורט מקצועני? כל רופא סביר יאמר שכדי להגיע לתוצאות גבוהות, הורסים ספורטאים את בריאותם בעומסים עצומים. וסטרואידים כבר אמרנו? כשילד לומד להתאגרף כדי להגן על עצמו, על יקיריו או פשוט כדי להיות אמיץ יותר - זהו מצוין. אבל מקצוען שעולה לזירת האיגרוף עלול להסתכן בסיום הקריירה שלו כמוחמד עלי. לא בכדי ספורטאים רבים מתים בגיל צעיר.
ספורט מקצועני הוא בראש ובראשונה בידור להמונים. זהו בידור מרתק, שכן תסריט ה"הצגה" כתוב רק באופן כללי, ברוב המקרים התוצאה אינה ידועה מראש, ולכן יש הרבה מתח. בספורט יש גם הרבה יופי, בעיקר בענפים כמו התעמלות או סקי הרים: אנו יושבים לנו בנוחות וצופים באנשים אמיצים המסכנים את חייהם בתעלולים. אלא שבשל האופי התחרותי של הספורט, הוא במהותו "שלנו" נגד "שלהם". איננו רק מעודדים את "שלנו", אלא גם מקווים לנפילת "שלהם".
השנאה ליריב לעתים חזקה יותר מהאהדה לצד "שלנו", או כפי שהתבטא אוהד ליברפול: איש לא יפריע לו לשנוא את אברטון. לפעמים היריבות מסתיימת לא רק בשבירת מושבים באיצטדיון, אלא במלחמה ממש! כך הייתה המלחמה בין סלוודור והונדורס, שפרצה בעקבות משחק כדורגל. כשנבחרת ישראל מנצחת את רוסיה, כמות האנטישמים הגלויים ברוסיה נוסקת, וקשה לקרוא לתופעה הזאת התקרבות בין עמים.
הכבוד לסוגיו
ומה עם הכבוד? כשאלכס אוורבוך זכה פעמיים באליפות אירופה, עלץ לבנו למראה דגל ישראל המתנוסס בראש התורן. הקהל קם על רגליו להשמעת "התקווה". אלא שלא חשבנו לרגע האם בכך רכשנו אפילו אוהד ישראל אחד נוסף. הרי הם, המקומיים, רצו בניצחון האתלט שלהם. קשה להאמין שיש בארץ מישהו, שפתאום, אחרי התבוסה של בית"ר ירושלים, התחיל לאהוב את הפולנים. ובכלל, אם מדברים על כבוד, אפשר לקחת דוגמה ממדינות מכובדות למדי: אתיופיה, קניה, טנזניה, מרוקו, או אלופות זכויות האדם צפון-קוריאה וקובה, וגם לרענן במקצת את זכרוננו באשר למזרח-גרמניה ולברית-המועצות מנוחתן עדן.
אבל לי יש זכרונות אחרים. עשרות פעמים, אם לא מאות, הופעתי ביבשות שונות - כסולן, כחבר בתזמורת הסימפונית ירושלים וכחבר בהרכבים של מוזיקה קאמרית. ראיתי את דגל ישראל על הבמה ואת הקהל שקם על רגליו כשניגַנו את "התקווה". אנחנו הבאנו לאירופים, לאמריקנים, לאסיאנים ולאוסטרלים את המוזיקה בגאווה ישראלית, מבלי לשמוע קללות ושריקות בוז. הקהל היה תמיד בעדנו, כי אנחנו היינו בעדו ולא היינו נגד אף אחד.
לבי שמח כשאני חושב על האנשים שיִינצלו בזכות התרופות שפותחו ויוצרו בארץ, על מכשור תוצרת ישראל שמוטס לירח, על הידע האנושי המתעשר בזכות הישגי המדע הישראלי. עם כל הכבוד - ויש כבוד - להישגיהם של ספורטאי הצמרת שלנו, לי, ואני מאמין שגם לשאר האנושות, חשובים יותר הישגי הפרופסורים הרשקו, צ'חנובר ואומן. אני מאחל לנו יותר חתני פרס נובל, ואין כוונתי לפרסי נובל מן הסוג שקיבלו רבין-פרס-ערפאת!
ולבסוף, אני מאחל איחולי הצלחה לבביים לאלה שעוד יתחרו באולימפיאדה. אבל גם אם לא יצליחו - לא נורא. מעניין יותר נצחוננו באולימפיאדות לפיסיקה ולמתמטיקה.
