גאורגיה של הנשיא סקאשווילי פעלה בשנים האחרונות להתקבל לברית נאט"ו. בתחומה של גאורגיה עובר צינור הנפט מבקו באזרבייג'ן, על הים הכספי, לטורקיה ולים השחור המאפשר לעקוף את רוסיה. למרות מצבו העדין בצל הדוב הרוסי הצליח סקאשווילי להפריח את גאורגיה ולגבש את זהותה הלאומית.
אכן גאורגיה נמצאת במצב עדין. כוחות "שלום" רוסיים חנו, על-פי הזמנה רשמית של הנשיא הקודם אדוארד שווארנדזה, בשני חבלים פורשים: אבחזיה המוסלמית, במערב המדינה על חוף הים השחור, ואוסטיה הדרומית, המאוכלסת ברוסים במרכז צפון המדינה. הרוסים שמשטרו הפרו מערבי של סקאשווילי היה לצנינים בעיניהם רק חיכו להזדמנות להיפטר ממנו. הוא ידע זאת, המערב ידע זאת וכמובן רוסיה עצמה. אם היה לו מה ללמוד מישראל זה לא השימוש בכוח אלא כיצד לחיות עם חזון מוגשם רק בחלקו, במצבים ללא פתרון מהיר בצל אינטרסים מעצמתיים חובקי עולם.
קשה להבין מה עבר בראשו של סקאשווילי כשהחליט ביום חמישי לפני שבועיים להתנגח ישירות ברוסיה הששה אלי הזדמנות להיפרע ממנו. בכל מקרה המלחמה החלה בהפגזה גאורגית חסרת אבחנה של אלפי טילי קטיושה על בירת דרום אוסטיה צחינוולי.
ההפגזה נועדה לגרש את האוכלוסיה הרוסית וגרמה להרג חסר אבחנה של אזרחים, על-פי הרוסים כאלפיים, במציאות כנראה כמה מאות. משהגיעו הכוחות הרוסיים התנהג הצבא הגאורגי כמילצייה סוג ד' ונס על נפשו. התקשורת העולמית החופשית, האמונה אלי כתבות ענק בכל מיקרה של הרג פלשתינים חפים מפשע, מיעטה להתייחס לאירוע ומיהרה לתייג את סקאשווילי כבחור המסכן הטוב - לא כמטומטם הכפר שזרק אבן אחת לאגם שאפילו חכמי נאט"ו ויועצי ארה"ב לא יודעים כיצד למשותה חזרה. ללמדנו שהתקשורת, כמו במלחמת עירק ב 2003, מועלת בתפקידה הבסיסי לחשוף את האמת ומשתפת פעולה ברצון עם השקר כשהוא של "הטובים".
