"ערכאה דיונית צריכה לנמק באופן רחב וברור מדוע נותנים אמון בעד מסוים. אין כלי טוב יותר לקבוע ממצאים מאשר על-פי התרשמות העדים. נושא ההנמקה עלה מדרגה בעיקר בעבירות מין ובעבירות מין בתוך המשפחה בעקבות פסק דין של הנשיא
אשר גרוניס. לא נסתפק יותר בהנמקה חלשה של התרשמות, הבדיקה בערעורים תיעשה קפדנית יותר, ואם לא תהיה הנמקה רצינית - זה יוביל לזיכויים. עם זאת, צריך לגלות פתיחות למקרים חריגים לכלל אי-ההתערבות במיוחד בעבירות מין". כך אומר שופט בית המשפט העליון,
אורי שהם, בפורום למשפט ולחברה של מכללת נתניה.
עו"ד
אלי זהר טען, ש"אם ביהמ"ש מוצא שיש מקום להתערב בקביעת העובדות, הוא מתערב. עניין ההתערבות בעובדות חדל להיות נימוק ערעור. האמירה 'אני מאמין לשוטר ולא מאמין לאזרח' כבר לא נשמעת היום.
"מהרגע שדופקים על דלתו של חשוד ומובילים אותו לחקירה, חייו נעצרים. אין איזון בין זכויות המדינה לזכויות האזרח. במקום שבו הנאשם זוכה, לא צריכה להיות למדינה זכות ערעור שתוביל להתדיינות נוספת. המדינה החמיצה את ההזדמנות בסיבוב הראשון, ועל-פי עיקרון הסיכון הכפול צריך להבין שזיכוי הוא זיכוי בין אם מחמת הספק ובין אם זיכוי מוחלט". זהר הוא סניגורו של
אהוד אולמרט, שעל זיכויו מערערת המדינה בבית המשפט העליון.
פרופ' עמנואל גרוס הביע עמדה הפוכה: "ערכאת הערעור נועדה למנוע עיוות דין ולמנוע בחברה תחושה של החמצה בעשיית הצדק. טעות בידי בית המשפט לסגור את הדלת בפני ערעור על ממצאי עובדה. למרות שניתן כיום להשקיף על ההליך המשפטי ובכך לבחון את החלטת השופט, ביהמ"ש העליון אינו רוצה ביקורת ולא פותח עצמו בפני ביקורת".
עו"ד זאכי כמאל, סגן ראש לשכת עורכי הדין, אמר: "אף פעם לא הגדרנו מהו צדק, ומשום כך לא ניתן ליישמו, כי כל שופט סבור שיש לו צדק משלו. העוול באי-ההתערבות בממצאים עובדתיים בנושאים אזרחיים הוא בעל השלכה קשה יותר מהתחום הפלילי. בהליך המשפטי כיום, כל אחד מאיתנו הוא נאשם בפוטנציה, וכשמוגשת תלונה נגד אדם - זה מפורסם עוד לפני שנחקר. שופטים כיום מסבירים למצלמות הטלוויזיה שבאולם את הכרעת הדין. התקשורת מקצינה את הענישה; מתקיימת כיום מדיניות שיפוטית לא צודקת והגיעה העת לתקן אותה".
