לפני שנים רבות, בהיותי סטודנט בקורס קיץ לעברית באוניברסיטה הירושלמית, שמעתי לראשונה את הסופר א.ב.יהושע. מרבית הסטודנטים היו אורחים לשעה מצפון אמריקה, שההנהלה העבירה למולם טור של מושכים בעט עברי. בסיוע תנועות ידיים נחרצות הסביר יהושע לקהל מאזיניו את המוטו הרוחני שלו: "אני רדיקל. מצד אחד אני בן תרבות עברית, מצד שני - אני רדיקל, כמו כל הרדיקלים - בישראל, אמריקה, צ'כוסלובקיה או קובה".
ג'רי רובין, אחד החברים הבולטים במועדון חובק העולם של הרדיקלים, ממנהיגי מרד הסטודנטים בשנות השישים, תיאר בספר זכרונותיו איך בשנותיו באוניברסיטת ברקלי הוא הפך משתתף במשרה מלאה בעצרות מחאה בכל נושא שהוא; היה זה מקום מצוין להכיר בחורות. קשה לומר, שאין זו סיבה לגיטימית ליטול חלק בפעילות פוליטית, אך יש מה ללמוד מכך אודות החיים הרדיקליים: יש המשתתפים בהם פשוט בשביל הכיף.
מדקלמים "מוסכמות" מעודכנות-מציאות כמו הדינוזאורים הרדיקליזם - תופעה שחוצה גבולות זמן ומרחב, פיתחה סימני היכר משלה: אופנת לבוש, צורת דיבור, סגנון בילוי ועוד ועוד. בצרפת של המאה ה-17 היו הרדיקלים מבלים שעות מול הראי כדי לשוות לשערותיהם את המראֶה הבלתי מסורק המחויב על-פי התקן. והעיקר, הם יוצרים קשרים חברתיים והיררכיה חברתית, מצמיחים מנהיגות ומפתחים כללי התנהגות ומנהגים. או-אז האידיאולוגיה המחייבת משתלטת עליהם, והם הופכים מצעירים מוּאָרי מבט הנלחמים למען פריצה אלי דרור לקרנפים המגינים בנגיחות אימתניות על הטריטוריה השבטית.
הרדיקליזם נובע משאיפה אנושית להגיע לחירות מחשבה מוחלטת. אבל הפוזה הפסבדו-אינטלקטואלית והדבקות באידיאולוגיה מפוקפקת, המבוססת על זיופים, סוללות להם דרך בטוחה לשיעבוד הרוח. כיוון שהרדיקל הפוסט-ציוני השטחים-תמורתי שבוי בתפישות המבוססות על מציאות מזויפת, הרי כדי להישאר בתוך מסגרת חברתית-רוחנית שבה מצוי כל עולמו, אין לו ברירה אלא להצמית את רוחו ללקט מוסכמות, שהן מעודכנות-מציאוּת בערך כמו הדינוזאורים.
נוכחותם בשטח הפוליטי של א.ב. יהושע ושל עמיתיו למלאכת המקלדת מורגשת היטב. ברם מעולם לא שמעתי הסבר הגיוני מדוע סופר שכותב על אהבה בהכרח מבין בפוליטיקה יותר מנהג מונית. נראה כי יתרונותיו של הסופר - היכולת להתבטא בכתב והשם הידוע שלו - הם שנותנים לו "שטח פרסום" של רשימות פוליטיות בעיתונים והם שמקנים לו בָּמָה, ששום נהג מונית אינו חולם עליה.
כך נולדים עיוותים מגוחכים. לאחר פרסום דבר המו"מ באוסלו הופיע עמוס עוז בטלוויזיה, ועיניו זוהרות כזוהר "החלום המתגשם". בגאווה הוא החמיא לעצמו על שהוא וחבריו "נתנו לתהליך הזה את המילים", כמו למשל הסיסמה הניצחת "שלום עושים עם האויב". הסופר, שיודע לגעת במים ולגעת ברוח, אינו מבין בהיסטוריה ומדיניות. שהרי שלום עושים אך ורק עם האויב לשעבר ולא על-ידי מו"מ והסכמים; מציאות חדשה אינה נוצרת על-ידי מילים על הנייר, ולנייר יש מקום רק לאחר יצירת המציאות החדשה. עמוס עוז אינו אלא קונפורמיסט פוליטי, שנתן את מילותיו למכונת ההונאה רבתי של הציבור, אבל הוא קבע במסמרות את מושבו על במת "האנשים האמיצים, שאינם חוששים לומר את האמת".
ידידי פידל, חברי מחמוד וכך, לאחרונה פרסם א.ב. יהושע פרסם רשימת הלל ושבח לזכרו של מחמוד דרוויש (nrg, 10.08.08). כותרת הרשימה היא: "משורר, ידיד ויריב" - רצף תארים ההולם בר-פלוגתא אקדמי. הסופר כינה את דרוויש "ידיד" על סמך פגישת בית קפה אחת שהייתה להם. על טיב הידידות העיד יהושע עצמו: הוא העניק לדרוויש את אחד מספריו, אך אינו יודע אם דרוויש קרא אותו, כלומר דרוויש אף לא טרח להגיב.
מחמוד דרוויש לא היה בר-פלוגתא בנושאים אקדמיים אן תרבותיים, אלא לאומן ערבי חריף. אפילו ההצגה שהעלה אש"ף ב-93', כאילו הארגון מכיר בזכות קיומה של ישראל, הייתה "ויתור" גדול מדי מבחינתו והוא פרש מהארגון. הוא שנא את הנוכחות היהודית בארץ וקרא לסילוקה באמצעים אלימים; במילותיו שלו - הוא רצה להפוך את "בשרו של האויב למאכל".
אז מדוע המשורר-הקניבל, שמבחינה פוליטית היה ממוקם הרחק ימינה מ"כהנא חי", אומץ בחום כה רב על-ידי השמאל הישראלי? מדוע יצאו אנשיו בתהלוכת אבל ויגון להשתחוות בפני ארונו של טורף בשר היהודים?
מעניין שברשימתו הנזכרת יהושע לא ציטט ולו שורה אחת משיריו של דרוויש, אך לעומת זאת ציטט את עצמו בקטע מספרו "הכלה המשחררת", שבו דמות הגיבור מבוססת על אישיותו של מחמוד דרוויש. וכך בעצם, א.ב. יהושע כתב רשימה לא על דרוויש אלא על עצמו, לבל נשכח שמקומו עדיין במרכז הבמה.
אין צורך לערער על סגולותיו הפואטיות של מחמוד דרוויש - יתכן כי היה משורר מוכשר. השאלה שנשאלה על-ידי אלכסנדר פושקין במחזהו "מוצרט וסאליירי", אם רשע וגאונות הולכים יחד, כבר מזמן מצאה את התשובה הברורה: כן, זהו בהחלט צמד אפשרי. ריכרד ואגנר, למשל, היה מלחין גדול ורשע גדול, שכתב אופרות בעלות מסרים אנטישמיים חריפים והטיף להשמדת יהודים ומדוע דניאל ברנבוים כה להוט לנגן את ואגנר? משום שקשה למצוא רדיקל סֶלֶבּ, שזוכה לתשומת לב ואינו מנסה באמצעות גימיקים ושערוריות לגרוף תהילה רבה יותר. כך למשל הוא משמיע עמדה באשר לסכסוך הישראלי-ערבי דווקא בשל היותה מחוללת כותרות: הוא רוצה לאחד בישות מדינית אחת את הפלשתינים, היהודים והירדנים.
פורמלית, ברנבוים הוא אזרח "פלשתין", אך אינו חי תחת משטרי האימים של ארגוני הטרור הרודים באוכלוסייתם. ילדיו אינם נאלצים לצפות בסרטי הסנאף המחנכים אותם לחפש מעבר מהיר לגן-עדן. ליד ביתו לא נורים טילים והוא אינו חושש להיפגע מירי התגובה של צה"ל. הוא בסך-הכל נוקט "צעדים סמליים", כדי להראות לעולם איזה איש יפה הוא, אך בכך הוא מוכיח שוב שכישרון מוסיקלי אינו בן לוויה הכרחי לכושר אבחנה מציאותי.
צביעותו של ברנבוים מזכירה את צביעותם של ג'רי רובין וקומץ חבריו, שערכו בשעתם ביקור הפגנתי מתוקשר בקובה, בעוברם בכך על החוק האמריקני. ברור, שהם לא נתנו את צווארם למאכלת של פידל קסטרו ושל ארנסטו צ'ה גווארה. בדומה לדניאל ברנבוים, הם הזדהו לא עם העם הנאנק תחת עול השלטון הנפשע, אלא עם העריצים המשעבדים את עמם באמצעות אידיאולוגיה "רדיקלית".
אני תומך בהחלט בתביעה לכלול את שירי מחמוד דרוויש בתוכנית הלימודים. אני משוכנע שהתלמידים בישראל צריכים לדעת היטב את "הפרוטוקולים של זקני ציון", "מיין קאמפף", תוכנית השלבים של אש"ף, אמנת החמאס, נאומי אבו-מאזן וכן את שיריו של מחמוד דרוויש. כמו שמערכת החינוך נותנת להם כלים שאיתם הם יוכלו לצאת לחיים ולהמשיך ללמוד, כך היא חייבת לספק להם ידע, שיגן עליהם בפני תעמולת המרמה המורעפת עליהם מפי סלבריטאים נכלוליים.