יש סיפור ידוע על יהודי בגרמניה של שנות ה-30' שנהג לקנות אך ורק את העיתון הנאצי "דר שטירמר". שאלו אותו מנין לו מנהגו זה והוא אמר שכאשר הוא קורא את עיתוני היהודים, הוא מתמלא עצב וייאוש ונדמה לו שהיהודים הם עם אומלל ומסכן, ואילו בקוראו את "דר שטירמר" הוא לומד שהיהודים הם עם חזק מאין כמותו השולט בכלכלה, בתקשורת ובפוליטיקה, הפועל בסבלנות כדי להשתלט על העולם.
היהודי מהסיפור צודק. היום, יותר מתמיד, היהודים מנצחים. אם נדמה שמצבנו מידרדר ושאנו מאבדים את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל, הרי זה רק משום שאנו נמצאים בשלב המעבר מתקופת גדולתה של האימפריה היהודית ה"סוציאליסטית" - לתקופתה של המעצמה היהודית העתידית, הקרויה בשמות כמו "דור הגאולה" או "הגשמת החזון המשיחי". אומנם נכון, השמאל המרקסיסטי סירס את המערב כולו, ואת ישראל בתוכו, באמצעות טרור ה"פוליטיקל קורקטנס" (PC), אבל העם היהודי הרוויח, ועדיין מרוויח, הרבה מאוד מהסירוס הזה.
פרדוכס התקינות הפוליטית והניאו-שמרנות
עם ישראל הרי עדיין לא מצוי ברובו בארץ ישראל. אוכלוסיה יהודית גדולה מתגוררת בארה"ב, המעצמה המובילה, ולאוכלוסיה זו יש נטייה שמאלית מובהקת. מדוע? מאותה הסיבה, פחות או יותר, שהיהודים הם הקבוצה הלאומית הדומיננטית בשמאל המודרני כולו, מימיו של מרכס. ליהודים בכל מקום חוץ מאשר מדינת היהודים הריבונית יש אינטרס בקיומו של שמאל חזק ומסרס, כי השמאל מעצים את המיעוטים מול הרוב הדומיננטי. השמאל בארה"ב, למשל, סירס בהצלחה רבה את התרבות השלטת של המעמד האנגלו-סקסי - עד כדי כך שכיום יכול לראשונה מועמד שחור להגיע לקו הגמר במירוץ הנשיאותי. גם נשים יכולות היום להגיע רחוק יותר בארה"ב מכפי שהגיעו אי-פעם, מבחינת הקריירה הציבורית, וגם יהודים.
די ברור מדוע לישראל כיום יש אינטרס בהחלשת ה-PC בארה"ב: יש סיכוי טוב יותר שארה"ב רפובליקנית ואסרטיבית תעשה סדר במזרח התיכון, משתעשה זאת ארה"ב דמוקרטית ומסורסת. אבל לישראל יש גם אינטרס הפוך, פחות גלוי לעין, בשימור ה-PC בארה"ב. לא סתם מתלוננים בשנים האחרונות אנשי ימין כמו פט ביוקנן שממשל בוש אימץ מדיניות חוץ של הליכוד, וכי הניאו-שמרנים (היהודים ברובם המוחלט) שלחצו על בוש לצאת למלחמה בעירק עושים זאת שוב לגבי אירן, ביחד עם ישראל, שמשמיעה איומים בנוסח "תחזיקו אותנו". אנשים כמו ביוקנן רואים מן הסתם חיבור רציף בין הכוח היהודי השמאלני לבין הכוח של הניאו-שמרנים. אותה אווירה שמאפשרת לברק אובאמה ולהילארי קלינטון להצליח, איפשרה גם את עלייתה לגדולה של קונדוליזה רייס. אותה אווירה שאיפשרה לאל גור לבחור בג'ו ליברמן היהודי כמועמד לסגן הנשיא מאפשרת גם את השפעתם של הניאו-שמרנים היהודים.
יש כאן פרדוקס כמובן: מצד אחד, הניאו-שמרנים היהודים בארה"ב מתעבים את ה-PC לא פחות משמתעב אותו ביוקנן. מצד שני, קשה להאמין שלקבוצת יהודים כלשהי ולשדולה הישראלית הייתה יכולה להיות השפעה כה רבה על הממשל אלמלא האווירה ה"רב-תרבותית" שיצר ה-PC. ניתן לומר שה-PC - יחד עם האמונה האוונגליסטית-משיחית, המנוגדת לו ב-180 מעלות - מונעים מהבדלנות ה"לבנה", כמו זו של ביוקנן, או של אנטישמיים גלויים יותר ממנו, להשתלט על הימין האמריקני, ומְתַעלים אותו לכיוון יותר תנ"כי, פילו-ישראלי באופיו.
הנצרות, הלאומנות האירופית והאנטישמיות הלכו יד ביד במשך דורות רבים, וארה"ב היא מדינה שלמרבית תושביה, לאליטה החברתית שלה ולמייסדיה מורשת נוצרית-אירופית. גם אם לוקחים בחשבון את אהבת התנ"ך השורשית בתרבות האמריקנית, העובדה שנשיא ארה"ב תומך במדינת היהודים אל מול עולם ששנאת ישראל הולכת ומחריפה בו, ובמובן מסוים אף שולח את חייליו למות למענה במזרח התיכון, אינה מובנת מאליה.
פרדוכס החוזק והחולשה של ישראל
ככל שהמעורבות האמריקנית במזרח התיכון מעמיקה, לישראל יש אינטרס לעשות "קולות של שטיח", כמו פוגי ב"סיפור הארון" של להקת כוורת - לפחות עד הרגע שבו תהיה בשלה להוביל בגלוי. גם כאן יש פרדוכס, או שני כוחות מנוגדים: מצד אחד, ככל שישראל חזקה וגאה יותר, תיאבונם של אויביה לתקוף אותה קטֵן, ואפילו ארה"ב שואבת ממנה השראה. מצד שני, ככל שישראל נתפסת כפחות מאיימת, מסוכנת וחצופה - קל יותר להתגבר על מרכיבים מסוימים בנפש האמריקנית העלולים להתנגד למה שנתפס כהסתבכות הולכת ומעמיקה לטובת ישראל. יש לזכור כי מרבית הגויים רואים ביהודים עם מוכשר מאין כמוהו, מבריק ורב-תחבולות, עיקש וחזק. תפישה כזו עשויה להתבטא בהערצה, ועלולה להתבטא בשנאה. ישראל אגרסיבית וגאה מדי עלולה לחזק אצל האמריקנים את התחושה שביחסים עם ישראל הם הופכים למוּבלים במקום למובילים.
לתופעה זו יש קשר גם למצבו של ג'ונתן פולארד. ארה"ב מתאכזרת אל פולארד כי לאמריקנים ממילא יש תחושה (לא בלתי מבוססת, לדעתי) שהיהודים בעצם מנצלים אותם ומסובבים אותם על האצבע: לשלושה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב יש השפעה וכוח - בכלכלה, במדע, באקדמיה, במשפט, באמנות ובתקשורת, כשל קבוצת אוכלוסיה בת עשרות אחוזים. אם לא די בכך שהיהודים מטפסים בסולם המשרות ומכוונים את תרבותנו, מחשבותינו ומדיניותנו, אומרים לעצמם האמריקנים, האם עלינו לאפשר להם גם לרגל עלינו מבחוץ? האם אין גבול להשפלה?
כמעט ושכחתי את אירופה - וזה לא מקרה. המחנה הלאומי בישראל כל כך אוהב "להתקרבן" מול "מחנה השלום" ופטרוניו האירופיים, שהוא נוטה לשכוח כי עד לא מזמן, אירופה היתה, אפעס, קצת יותר מבנק גדול המממן את "מחסום ווטש" ואת "עדאלה". האיחוד האירופי, על הצביעות והרפיסות וה-PC הרב-לאומי שלו, הוא בסופו של דבר החלופה לאירופה לאומנית, פאשיסטית ואנטישמית. תרבות ה-PC של האיחוד האירופי אומנם מממנת את סרטי החייל-ההומו-המתאהב-בערבייה-אצילה של "יוצרי הקולנוע" מרחוב שינקין, אבל אירופה בימיה ה"טובים" סיפקה לנו את החומרים לסרטי יום השואה. אני מעדיף את הסרטים על החיילים ההומואים.
אין זה אומר שהימין בישראל צריך להרפות מהמאבק האידיאולוגי בשמאל. אבל לעתים, כאשר הדכדוך מאיים להשתלט עלינו מול תעלוליו של ממסד ה-PC וחוצפתם של הערבים, כדאי לזכור שהמאבק שלנו הוא לא רק מאבק בגויים, ולא רק מאבק בנטיות לאומיות אובדניות, אלא גם, ואולי בעיקר, מאבק פנימי יהודי גלובאלי בין שתי אסטרטגיות לאומיות-פוליטיות ארוכות טווח, שכל אחת מהן מעצימה את העם היהודי בדרך שונה. אכן, היהודי הגלותי שואב את כוחו הפוליטי מהשמאל, אבל השמאל הזה הוא שמאפשר לו - מאז ימי האינטרנציונל הראשון ועד אימפריית ה-PC העולמית השלטת - להיות משתתף שווה זכויות ואף מוביל בתנועה בינלאומית אדירה המבצעת מהפכות ומנווטת מעצמות מבפנים, ביניהן הקמת התנועה הציונית-סוציאליסטית ומדינת ישראל.
ישראל, על כל סוגי היהודים שבה, שואפת כנראה, גם אם אינה יודעת זאת עדיין, להיות מעצמה במובן המסורתי: מדינה גדולה, עשירה, חזקה ורבת השפעה. המאבק שלה הוא על המעבר משלב א' לשלב ב', והוא חלק מ"התוכנית הגדולה". על כן, ככל שתעלוליו של השמאל הופכים יותר מטורפים, שקופים ברשעותם ומנותקים מהמציאות, יש לראות בכך סימנים להתפוגגות "האימפריה היהודית הגלותית" ולצמיחתה של אימפריה החדשה שמרכזה ירושלים.
לנו נדמה שאו-טו-טו הערבים, בסיוע השמאל הבלתי נלאה, מחריבים את תל אביב וירושלים, ומתחילים להוציא אותנו לרחובות ולשחוט אותנו. לאויב נדמה שהיהודים ששולטים בוושינגטון גורמים לארה"ב להחריב את אויביה הגדולים של ישראל במזרח התיכון - לסלק את האיום של פרס ואשור, אם תרצו, אחרי שטיפלו כבר בבבל - ולהכשיר את הקרקע למהלך המשיחי היהודי. "דר שטירמר", לו היה יוצא לאור היום, היה מפרש את הסירוס הלאומי הישראלי הנוכחי דווקא כמלכודת יהודית גאונית שנועדה להסיט את תשומת הלב מישראל כדי לתת לסוכניה בארה"ב לעבוד ביעילות.
אולי מומלץ אפוא לנהוג מדי פעם כמו היהודי בסיפור, ולהקשיב גם לאנטישמים.
