אגרתו הגנוזה עד כה של דוד בן-גוריון, שהתפרסמה לאחרונה בגליון 172 של כתב-העת 'האומה' בעריכתו של יוסי אחימאיר, מעוררת געגועים לתופעה שהייתה ואיננה עוד: מדינאי ישראלי בכיר שהוא גם איש רעיון וספר. הדמות הזו נראית עכשיו כמו חלום: איש פוליטי קובע, נושא בעול עמו, קשה כצור ובר פלוגתא, שידע הצלחות מרקיעות כמו שגיאות גסות וגם, מעורב ומעורה עד לשד עצמותיו בשאלות המהות, מצוי בהן בכל לבו, ובעיקר מסור ובמוצהר לתובנה שעליהן מושתת כל קיומנו כאומה בכברת ארץ זו מאז ומעולם. אבל, הזמנים השתנו; וגם הסדנה האנושית והעממית הייחודית של זמן ומקום וחינוך יהודי מסורתי ותודעה ציונית בוערת כאש, עוד בטרם מהפכות וחורבן ושואה; הסדנה שבה נוצרו מנהיגים כמו בן-גוריון או מנחם בגין - חלפה מן העולם; והשאלה: כיצד ואיך לאחד בכפיפה נכונה אחת את הספר ואת הסיף, וכתפישת עולם מובילה ומחייבת בציבוריות הישראלית, נשארה בינתיים - ולנוכח החדשות לבקרים - ללא מענה.
יתר על כן, באגרתו זו של בן-גוריון, אשר נשלחה אל העיתונאי וחוקר תולדות ישראל בן-ציון כץ, ממשרד ראש הממשלה בקריה בתל אביב בתאריך י"ח ניסן תשי"א 24 באפריל 1951, מסומנת היטב (כמו בכתביו ובכתבי אבות ומייסדים האחרים) שאלת התשתית הרוחנית של החברה היהודית הישראלית, על מכאוביה ומשבריה, פולמוסיה וטלטלותיה. ועל כך הובאה לפרסום בכתב-העת 'האומה', שמהווה במה ייחודית לעיון ומחשבה, היסטוריה וספרות יהודית וישראלית, ורואה אור כבר 45 שנים בהוצאת מסדר ז'בוטינסקי. בן-גוריון משרטט בה בבהירות אופיינית את תפיסתו, בדומה לתפיסתם של רבים מבני דורו - חילונים ודתיים - כי מהותה של החברה היהודית המתחדשת בארץ-ישראל תבנה ותכונן מן התנ"ך, שיסודו כידוע הנבואה, עלילותיו ודמויותיו, שהילכו בארץ הקדומה. לאחר שפסקה הנבואה בישראל, הצטמחה תרבות וספרות יהודית רחבה, רובה בפזורה ובגלות, על גבי המצע הנבואי המילולי כפי שהועבר במסורת, ועיקרה הדיון המושכל, החכמה. על כן, שאר היצירה היהודית במשך הדורות היא בעלת חשיבות משנית לתנ"ך. תחייתה של האומה בארצה מחייבת חזרה אל התנ"ך, ואל רוחו ותרבותו.
בן-גוריון, איש הספר ומשפטן בהשכלתו, התדיין באגרת זו עם שני מלומדים חשובים: הרב יהודה לייב פישמן-מיימון אשר הקים את 'מוסד הרב קוק' בירושלים ועמד בראשו, והפרופסור יוסף גדליהו קלוזנר אשר חקר ולמד ספרות עברית והיסטוריה של בית שני באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא קובל על כך שכל אחד מהם בחר לכאורה בדרכו העיונית, להעדיף בחשיבותה את תקופת היצירה היהודית המאוחרת, מאז ימי החשמונאים ועד העת החדשה; ואילו "אני רואה תקופת הבית הראשון, או יותר נכון, התקופה מימי משה (שהיה לדעתי אישיות היסטורית ולא אגדה בלבד) ועד עזרא - כתקופה הגדולה והמקורית בתולדות ישראל שבה נוצרו כל הערכים הנצחיים של היהדות. אין יצירה יהודית גדולה מהתנ"ך, ומלבד פרקים מועטים בתהילים, ואולי שנים שלושה ספרים - נוצר התנ"ך בתקופה שבין משה ובין עזרא; ולדעתי התנ"ך הוא העם העברי". במילים אחרות, גולת הכותרת של יצירת עם ישראל הוא התנ"ך; עליונותו ברורה וקבועה על שלל הספרות היהודית העצומה שנוצרה במשך הדורות, שרובם פזורה וגלות; וכך, בן-גוריון: "אינני מזלזל בכתובים הגנוזים, במשנה, במדרשים ובתלמוד ובפוסקים ובפילוסופיה היהודית מימי הביניים. בייחוד אני מעריך מאוד המדרשים שצפונים בהם אוצרות רוח, שירה ומוסר. אבל כל אלה לא ישוו לספרי התנ"ך".
אמנם, קובלנתו של ראש המשלה בן-גוריון, מנהיג 'אחדות העבודה' ואחר מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל) מאז הקמתה בתר"ץ 1930, וכידוע מפלגת השלטון במדינת ישראל בימים שנכתבה האגרת על שני המלומדים, ראוי לה שתיבחן בביקורת זהירה.
הרב מיימון היה מראשי מפלגת 'המזרחי' הדתית-לאומית כהגדרתה, שהילכה שנים רבות יחדיו עם מפא"י, ושימש כשר הדתות מטעמה בממשלת ישראל. הוא הטיף ודרש וכתב בעד חידושה של הסנהדרין, אותו מוסד משפטי ומדיני עליון של יהודי ארץ-ישראל בתקופת השלטון הרומאי עד שנת 425, שסמכויותיו ההלכתיות והדתיות בעבור האומה והיחיד רבות ומכריעות; בן-גוריון, בהתאם להשקפת עולמו, התרעם על עצם הרעיון, מלבד שלא היה "סבור שהדבר הוא בגדר מעשי בתקופה הקרובה (או גם הרחוקה אולי)". אך כמו בן-גוריון, גם הרב מיימון העלה על ראש שמחתו את הנבואה; כך למשל, בספרו המלבב: 'הציונות הדתית והתפתחותה' שיצא לאור בירושלים בשנת תרצ"ז 1937, התמוגג מן הנביא "אשר רוח ה' דבק בו ומלתו על לשונו", והתבטל אל פסוקי הנבואה בתנ"ך באשר הם, "הפסוקים הנצחיים והתהומיים, שיחיו כל עוד ימי האדם על הארץ" (עמ' כג).
פרופ' קלוזנר השתייך אל העילית המנהיגה של התנועה הרוויזיוניסטית בארץ, והיה מועמדה לכהונת נשיא המדינה בבחירות הנשיאותיות בתש"ט 1949. בן-גוריון טען באגרת כי במחקריו הרבים, בין השאר על ראשית הנצרות, הטה הוא את הכף להערכת יתר של היצירה היהודית בתקופה המאוחרת, הבתר-תנ"כית הלזו, בהשפעת זרים ונוכרים; כך כתב: "ואיני מקבל דעת התיאולוגים הנוצרים, אשר מתוך נטיות אנטישמיות או נוצריות, הם מנסים להוכיח שהיצירות העיקריות של התנ"ך נוצרו סמוך לתקופת ישו, וחבל שגם הפרופ. קלוזנר, שיש לו בלי ספק גישה יהודית עצמאית להיסטוריה שלנו, נגרר יותר מדי אחרי ההשקפות של התיאולוגיה הנוצרית". אך פרופ' קלוזנר היה משוחריה הנלהבים של הנבואה, ובהקדמה לספרו המפורט 'הנביאים' שראה אור בירושלים בשנת 1954, כתב בין השאר "ותפילתי היא, שירבו קוראיו ותגדל השפעתם של נביאינו הגדולים והקדושים על הדור. כי רק באישיותם המוסרית האדירה ובחזיונותיהם הלאומיים-האנושיים הנעלים תשועתנו הרוחנית בימי תעייה ותהייה קשים הללו" (עמ' 8).
כך או כך, העולה מדבריהם של שלושת המנהיגים ואנשי הרוח הללו: באגרתו של בן-גוריון, כמו במילותיו של מיימון, או בתפילתו של קלוזנר, הוא הערצה עצומה לתנ"ך ולרוח הנבואה, כבסיס לקיום היהודי בארץ-ישראל; ולא רק בעניין הימצאותנו בה וזכותנו ההיסטורית עליה, אלא בעניין מהותה וזהותה של הרוח הישראלית. לתפיסתם, שורשיה הם שירה נבואית, והחוק ומשפט הם רק ענפיה. עליה לשוות לנגד עיניה את הכלל - הפרטים הם רק פועל יוצא של הכלל. היא צריכה לשאת על גבה את עולו של העיקר, ולהניח את הטפל להשתרך מובל ומכתת רגליו מאחור...
האם נשכיל לחבור אל הדברים הללו?