לדן מרגלית שלום,
בלב ים, כשאני בהפלגה על אניה בין איסלנד וגרינלנד, קראתי ספר שכתבת לפני כארבעים שנה (!) (יחידת קומנדו 101) ומאמר קצר שכתבת לאחרונה בעלון "ארץ-ישראל שלנו" (גליון מס' 34, ח' תמוז תשס"ח) תחת הכותרת: "תפישת העולם של 'האחים הכתומים' מצדיקה את עצמה".
זו לא פעם ראשונה, יאמר לזכותך, שאתה מגלה הגינות והוגנות ומתבטא בזכות הכתומים או המתנחלים. ואכן, הדגשת הערכים הלאומיים שלנו, כפי שמתגלה פה ושם בספרך, והצדקת הכתומים כפי שעשית, בהגינותך, במאמר המוזכר, הם שהביאו אותי לכתוב אליך מכתב גלוי זה ולשאול אותך שאלה נוקבת שמטרידה אותי כבר כמעט שלוש שנים.
היה זה ב-15 באוגוסט 2005, בעת הגירוש, ההרס והחורבן של גוש קטיף כשראיתי אותך בנווה-דקלים. בסערת ה"נחישות והרגישות" של אותו יום מר ונמהר נראה לפתע בולדוזר ענק מסוג די 9 כשהוא מתקדם לאיטו ברחוב הראשי של נווה-דקלים בדרכו אל נתיב ההרס של בתי היישוב.
לפתע הגיעה אשה צעירה ונשכבה לפני הבולדוזר על האספלט הלוהט של חודש אוגוסט בניסיון נואש למנוע את התקדמותו. היא בכתה, התפללה, התחננה וזעקה לשמים בקול קורע לבבות. זה היה מחזה כואב ומזעזע, דרמטי וטראומטי מאין כמוהו. אנשים רבים עמדו שם תוהים לראות אם הבולדוזר ימשיך בדרכו או ייעצר. היו שם צלמים וגם אתה, דן, היית שם. ראיתי אותך צופה ומביט ונדמה לי שגם נתכרכמו מעט פניך מעוצמת האירוע. האשה המשיכה לבכות בקול רם, להתפלל, לזעוק ולהתחנן. והנה, ממש קרוב לאשה השוכבת, נעצר הבולדוזר, המתין זמן מה ואחר סבב על עקבותיו והסתלק.
פעמים רבות שמענו וראינו כולנו בטלוויזיה את הסטודנט הסיני, שעצר בגופו טנק מתקדם בכיכר טיאנאמן. עשרות פעמים הראיתם זאת וכתבתם על כך אתם העיתונאים והכתבים ואני בטוח שעוד נראה זאת גם בעתיד.
אבל מה עם הגיבורה שלנו? האשה האמיצה מנווה-דקלים? מדוע איש לא כתב עליה דבר? מדוע לא הראו את האירוע המזעזע בטלוויזיה? מדוע לא הזכרתם אותה ולו פעם אחת?! מדוע? זה לא היה 'אייטם' מספיק חשוב?
מדוע לא כתבת על כך אתה, דן, ומדוע לא הזכרת אף לא פעם אחת בראיונות רבים שערכת, את האירוע הקשה והמכונן הזה של הישראלית הגיבורה, המתנחלת, הפטריוטית, האשה האמיצה הזו שראית במו עיניך שם בנווה-דקלים?
אני לא מכיר את האשה ההיא. איני יודע מי היא ואיפה היא כיום, אך לעולם, לעולם לא אשכח את גבורתה ואומץ ליבה ונדמה לי שגם אתה לא.
בקרוב, במלאות שלוש שנים להרס וחורבן גוש קטיף, ייכתבו וייאמרו בוודאי הרבה דברים על מה שקרה שם.
עוד לא מאוחר, דן, לזכור ולהזכיר את הגיבורה הישראלית ההיא מגוש קטיף.
