בשלהי המושב האחרון של הכנסת נחקק החוק החשוב ביותר הנוגע למערכת המשפט מאז שנתכוננה השיטה לבחירת השופטים הנוכחית ב-1953. החוק קובע כי מינוי שופט לבית המשפט העליון מצריך רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים.
הוועדה מונה תשעה חברים, שלושה מהם - שופטי בית המשפט העליון, המתאמים את עמדותיהם מראש ומצביעים כגוש (בניגוד מוחלט לחוק שיזם רוני בר-און בכנסת ה-16, אך למי אכפת? לך תגיש בג"צ נגד ביניש). עוד שני חברים הם חברי מועצת לשכת עורכי הדין, התלויים לפרנסתם בשופטים. שניים אחרים הם חברי כנסת, שלפי מסורת הכנסת אחד מהם הוא מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה. השניים הנותרים הם שרי ממשלה, כך שלממשלה המכהנת שלושה נציגים בלבד מתוך חברי הוועדה.
החוק החדש מקנה לממשלה המכהנת, בפעם הראשונה מאז 1953, את היכולת למנוע מינויים לבית המשפט העליון. מעתה, יחייבו מינויים כאלה משא-ומתן בין הממשלה לבין בית המשפט ונשיאו. שר משפטים חכם ותקיף יוכל איפוא לעשות שימוש בעוצמתו כדי לכפות פשרות ודילים על השופטים. ברבות הימים, עשוי ההרכב האידיאולוגי של בית המשפט להשתנות, ובעקבות כך - שהרי הוועדה ממנה את כל השופטים - עשוי להשתנות הרכבה של מערכת המשפט כולה. התהליך יהיה איטי, אך לא כה איטי כפי שאולי חושבים. נכון, כשמפלגת העבודה תהיה בשלטון, הנשיאה תוכל למנות פחות או יותר את מי שהיא רוצה, ללא הפרעה, אבל מתי בדיוק זה אמור לקרות?
צעד הכרחי אך זמני
החוק החדש הוא צעד חשוב בכיוון הנכון: העברת הסמכות של מינוי שופטים לנבחרי הציבור בכנסת ובממשלה, כמו שמקובל במרבית המדינות הדמוקרטיות. הסדר כזה מבטיח כי מערכת המשפט תשקף פחות או יותר את הקונסנזוס הלאומי, ההופך עם השנים למסורתי ושמרני יותר, ולא את האידיאולוגיה של אליטת מיעוט קיצונית.
יוזם החוק היה ח"כ גדעון סער מהליכוד. שליטתו של סער בסדר היום של החקיקה בכנסת הנוכחית אינה נופלת בהרבה משליטתו בכנסת ה-16, עת כיהן כיו"ר הקואליציה. החוק עבר את כל הקריאות והפך לחוק במרוצת מושב הקיץ האחרון, וזהו קצב חקיקה מסחרר. קדימה, הליכוד, ומפלגות אופוזיציה אחרות חברו יחד להעבירו, תוך בידודה של מפלגת העבודה, המתנגדת לכל שינוי בעוצמתה של מערכת המשפט. חשוב לציין כי מצד בית המשפט העליון לא נשמעה התנגדות ולא נערך קמפיין נגד החוק.
תמיכתו של סער בחוק תמוהה במידה מסוימת. סער ידוע כבעל אידיאולוגיה לאומית, אך גם כבעל קשרים טובים בברנז'ה המשפטית. הוא שימש בעבר בפרקליטות המדינה, לצד עדנה ארבל דווקא, ויש ביניהם לא רק קשרי חברות אלא כנראה אף הערכה מקצועית הדדית. סער ידוע כמי שאמנם מצדד בשינויים אידיאולוגיים במערכת המשפט - ומשמעות הדבר היא גם שינויים פרסונליים - אך חושש משיטה בה חברי כנסת ממנים שופטים כפי שחברי מרכז הליכוד מינו פעם חברי כנסת. זאת למרות שבמרבית המדינות הדמוקרטיות דווקא נבחרי הציבור ממנים שופטים לערכאה העליונה.
בראיון ל"ערוץ 7", עם קבלת החוק, אמר ח"כ סער כי החקיקה שלו מציעה "דרך שלישית" בין שיטת המינוי שהייתה נהוגה לבין שיטה המקנה את סמכות המינוי לנבחרי הציבור. לדעתו, החוק החדש "יצמצם את העימותים הבלתי פוסקים בתוך הוועדה לבחירת שופטים ויגביר בה את ההידברות הפנימית". ייתכן כי כך הציג סער את החוק לחבריו במערכת המשפט - כרע במיעוטו, שאימוצו נחוץ עכשיו כדי למנוע משבר גדול יותר ופגיעה עמוקה יותר בריבונות דה-פקטו שממנה נהנתה מערכת המשפט עד כה.
לדעתי, ח"כ סער טועה בהערכתו את השפעת החוק על תהליך בחירת השופטים ועל עוצמתה של מערכת המשפט. אדרבא, החוק החדש ממסד מצב של "ראש בראש": כשממשלת ימין תהיה בשלטון, כל מינוי יהיה שנוי במחלוקת וייצור חיכוך שיפרוץ החוצה, לתקשורת. כל סבב מינויים יקבל נופך של קרב הורדת-ידיים לעיני הזרקורים. במקום למנוע חיכוך ולהפיג מתחים בין הציבור ורשויות השלטון לבין הרשות השופטת, החוק החדש דווקא יגביר אותם.
בעיני זה בסדר גמור. החוק החדש אינו משקף מצב של "מנוחה ונחלה", אלא הוא לכל היותר תחנת ביניים לקראת הפתרון הרצוי. אם יתברר שהמצב החדש הוא מבזה ובלתי אפשרי, וכך אני צופה שיהיה, יאפשר הדבר התקדמות רק לקראת הפתרון האמיתי: מינוי שופטים על-ידי נבחרי הציבור, כמו במרבית הדמוקרטיות, כשעמדותיהם של שופטים מכהנים באשר למינויים אינן משחקות תפקיד חשוב יותר מאשר עמדתו של כל אזרח אחר. אי אפשר יהיה לחזור אז לשיטת המינוי הישנה: הציבור לא יקבל את זה.
אם החוק החדש של ח"כ סער ייצור את המציאות שאותה אני צופה, ניתן לקוות שגם הוא יכיר בכך שלא ניתן להסתפק ברפורמה החלקית שהציע, ושיש להשלימה. אם מותר לשאול אמירה של צ'ה גווארה על מלחמות כמו ויטנאם, יש לקוות כי בעתיד נראה "שניים, שלושה, הרבה" מקרים כמו זה של פרופ' נילי כהן.
