"הכיצד ארבעה ראשי ממשלה לא סיימו את כהונתם ללא חקירה משטרתית"? תוהה פרופסור דן כספי, במאמרו "מידע במקום ספינים" (Ynet, 6.9.08). ויש לו הסבר: "ככל שאזרחי ישראל מגלים מעורבות ואכפתיות, הם נאלצים להיזון משתי מערכות מתחרות - אמצעי התקשורת, ותעשיית הבחירות".
במילים פשוטות: לאזרחי ישראל קשה להצביע נכון - עובדה, ארבעת ראשי הממשלה האחרונים נחקרו במשטרה- משום שהם ניזונים משני מקורות מידע עם אינטרסים שונים: העיתונות שאמורה "לספק מידע עובדתי על המועמדים", ו-"תעשייני הבחירות" ש- "משווקים דימויים ותדמיות אשר נועדו ליפות, להסוות ולהטעות", סוף ציטוט.
אני מסכים עם הפרופסור דן כספי ששתי מערכות מזינות את המצביעים במידע, ומתאמצות להחדיר לתודעתם את המסרים "הנכונים". אני חולק עליו באופן מוחלט, שמדובר בתקשורת מחד, וב"תעשייני הבחירות" (ספינולוגים) מאידך. התקשורת ומה שהוא מכנה "תעשייני הבחירות" חד-הם, ואלמלא לא עבדו בשיתוף פעולה, תוצאות הבחירות כמעט תמיד היו אחרות. חיזוק לקביעתי אני מוצא בציטוט מתוך מאמרו של מר כספי: ..."הגם שעיתונאים רבים נשבים בעצמם בכורי האשליות של התדמיתנים".
ולפני שאני ממשיך, הערה ארוכה: זה לא הוגן, ואפילו מקומם, לכרוך את נתניהו עם ברק שרון ואולמרט. נכון, גם הוא כמוהם נחקר במשטרה, אבל בשונה מהם, מנקודת מבטה של התקשורת והאליטה השמאלנית, נתניהו היה ועודנו "לימון חמוץ", וכל השלושה היו "אתרוגים" יקרי ערך. התוצאה: העצמה וניפוח כל "פיפס" קטן מהצד של נתניהו, כשבמקביל, כל אתרוג בתורו זכה לשירותי ליווי (תרתי משמע) של כלבי השמירה.
תודעת המצביעים ניזונה משני גורמים: התקשורת ו...המציאות. כן, המציאות היא הגורם השני ולא "תעשייני הבחירות". התקשורת משנעת מיליונים שמאלה, והמציאות מחזירה אותם ימינה. התקשורת משכנעת את הציבור לתמוך בסוכני אוסלו, והמציאות (טרור) עוזרת לנתניהו לנצח בבחירות ב-96.
ב-99, התקשורת מעלימה עין מעמותות ברק, תומכת בהתחמקותו מעימות טלביזיוני מול ביבי, מוכרת אותו כמשיח (התקווה הלבנה), ולבסוף מצליחה להושיב אותו על הכיסא של נתניהו. לאחר שניבחר: כמו שהתעלמה מפרשת העמותות, נאלמו כלבי השמירה לנוכח ניצול זכות השתיקה של נחקרי ברק (בוז'י הרצוג ואחרים), וסילוק המחסום שאסר על ברק למנות לא יותר מ-18 שרים. קריסת הסכמי אוסלו ביולי 2000 (בקמפ-דייוויד) מעלה לשלטון את "אבי המתנחלים".
שרון, במנוסתו מעדנה ארבל, מחפש ומוצא מקלט, בקופסה של אמנון אברמוביץ'. התמורה: הינתקות! מינה צמח מדווחת שהציבור "בשל", שרון עולה על הבולדוזר, וממלא את חלקו "בהסכם". שנה אחרי, המציאות מדווחת על התוצאות: כושר ההרתעה של ישראל נחלש, עזה הפכה חמאסטן, ואבו- מאזן לפיקציה. גורלם של שמונת אלפים עקורים, מטריד פחות מגורלם של פליטי דארפור. היום רוב הציבור מבין את הטעות.
התקשורת מקטרגת על נתניהו, והמציאות מסנגרת עליו. התקשורת רוצה לראות אותו מחוץ למשחק הפוליטי, והמציאות -לאור כישלונם הרצוף של אתרוגי אברמוביץ'- קבעה אותו (שנתיים ברציפות) במקום הראשון בסקרים.
פרופסור כספי מסיים את מאמרו בדרישה נרגשת מכלבי השמירה ובעיקר ל"כתבים המפלגתיים והפוליטיים" למלא את שליחותם העיתונאית. "בכוחכם להאיר עיניהם של בוחרים. אל תתפתו ואל תאתרגו - תאתגרו! תנו לציבור את מלוא המידע שברשותכם, כי אין נבון ממנו לשקול ולהחליט! והצלתם את הדמוקרטיה הישראלית המיוסרת", סוף ציטוט. תודו, סיומת נאיבית.
לתקשורת הישראלית יש אג'נדה, והיא לא תוותר על כוחה העצום לקדם את האג'נדה שלה. ומי שלא מבין את זה, ולצערי מר כספי לא מבין את זה, לא מזהה את המציאות. זוהי אותה מציאות, שחסרה במאמרו של הפרופסור לתקשורת.
