איך אנחנו נראים בעיני חיזבאללה והחמאס? כיצד מבינים אותנו האירנים? לעניות דעתי, הם קוראים אותנו כמו ספר פתוח. רואים אותנו כעם היסטרי ובכיין. עם נהנתן שבטעות 'נפל' למזרח התיכון. אומה קצרת רוח שרוצה הכל 'עכשיו', ומוכנה לשלם מחירים עצומים כדי לקנות מעט שקט.
ובהתאמה לחוסר היכולת של העם לדחות סיפוקים, ממשלת ישראל במקום להיות בתפקיד האב האחראי, הדואג לעתיד משפחתו, הפכה להיות צופה במשחק הכדורגל השכונתי. מי שצועק - מקבל. מי שדוחף - מתחשבים בו. 'ארבע אימהות' בוכות וממשלת ישראל בורחת מלבנון. משפחות השבויים זועקות, והממשלה 'הולכת' על עסקה עם נאסראללה.
הציבור בישראל מותקף בלוחמה פסיכולוגית מבפנים ומבחוץ. כלפי פנים, ע"י התקשורת הישראלית ומבחוץ - ע"י ארגוני הטרור כחלק מאסטרטגיית לחימה המתוכננת היטב. לוחמה פסיכולוגית בהגדרתה נועדה "לפגוע ישירות ברוחו של האויב, ולהוריד את הביטחון והמוראל בקרב הכוחות הלוחמים שלו ובקרב העורף האזרחי והלוגיסטי שלו".
כיום אנו מקבלים מנות גדושות של מועקה נפשית, הנוצרת בשיתוף פעולה פורה של התקשורת עם המקורות הערביים. בשעות שידור אין סופיות, אנו נחשפים למידע שקרי ומגמתי, שמקורו בארגוני הטרור וכלי התקשורת הערביים. מחבלים רעולי פנים מאיימים על אזרחי ישראל, ומיד הם פותחים את מהדורת החדשות. החיזבאללה מצלם את התקפותיו על כוחותנו, והתמונות עולות בכל אתרי האינטרנט. אנחנו מדווחים, מצטטים ומקרינים צילומים שכל ייעודם לפגוע במדינת ישראל וביצירת 'בליץ' רגשי על אזרחי המדינה.
חסן נסראללה הבין באירוע החטיפה ובמהלך מלחמת לבנון השנייה שתושבי ישראל מצפים לראות דווקא את דמותו האמינה על המסך. הוא הצליח להשתלט על עיצוב הפסיכולוגיה הלאומית ולהציג את ראשי המדינה כחבורת פוליטיקאים קטנים שאינה דוברת אמת.
הוגה הדעות הצבאי, קארל פון-קלאוזביץ, אמר: "החשיבות לדיכוי רוח הלחימה של היריב, אינה נופלת מהרג ממשי של חייליו", וכך אויבינו פועלים. הם יוצרים שטיפת מוח ולחץ נפשי על תושבי הדרום, מערערים את הביטחון העצמי ויוצרים הפחדה רצופה המגיעה הישר מעזה וביירות אל הטלוויזיה שלך בסלון, באדיבות רשות השידור וערוץ 2. באמצעות הלחץ התקשורתי והעיסוק האובססיבי, עולה המחיר של כל עסקת שבויים ושל כל מו"מ מדיני. מדי יום מתראיינים אנשי ציבור שמזמינים עלינו לחץ מדיני שמחיר מופקר בסופו, "כולם הרי יודעים מה הוא מחיר..." (בעבור החזרת החטופים ובעבור שלום עם סוריה). אויבנו שומעים ומשפשפים ידיים בסיפוק.
נרדמו בשמירה
ההסברה הישראלית נרדמה בשמירה. אין הסברה ואין לוחמה פסיכולוגית נגד העולם הערבי. אנו מוצאים את עצמנו מגיבים, מתנצלים ומתפתלים. איפה יחידת הל.פ. שלנו? איפה הצנזורה כשצריך אותה? איפה האחריות הלאומית של עורכי העיתונים והחדשות? לפי דעתי, צריך להימנע משידור סרטי החיזבאללה והחמאס בהתקפותיהם על חיילנו. לא להקרין את נאומיו של נסראללה. להפסיק את צילומן של הלוויות צבאיות, שמערכות העיתונים מתחרות ביניהן על הקלוז-אפ הטוב ביותר של חיילים בוכים או של קריאות שבר של קרובי משפחה.
במקביל יש להתחיל בכתישה מנטאלית של תושבי עזה ודרום לבנון. לצלם ולהפיץ חיסולים ממוקדים של ראשי המחבלים, לערוך ראיונות עם טרוריסטים המנוצלים ומושפלים ע"י שולחיהם. לחשוף עובדות ופרטים אינטימיים של מנהיגיהם. לשלוח מסמכים המסכסכים בין ראשי החמולות ו'לשתול' כתבות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הערביים. להמשיך ולחשוף את מעשי השחיתות וחייהם הראוותניים של מנהיגי הערבים. ככל שנמשיך ונפורר אותם נפשית וככל שהם יתעסקו בעצמם כך ייטב. אנחנו במלחמה, וצריך להעביר את הלחימה לשטח האויב.
התקשורת האמריקנית בעת המלחמה בעירק 'התגייסה' לסיוע לכוחות הלוחמים. האם גם התקשורת בארץ יכולה להירתם למלחמה על הבית? האם התקשורת מסוגלת לעמוד כנגד שטיפת המוח ולהפסיק לשדר תעמולה טרוריסטית? לצערי, אני מסופק.
