שנת-הלימודים האקדמית שוב בפתח, ושוב - כחצבים המבשרים את בוא הסתיו - עסקני-הסטודנטים מבכים מרה את גובהו של שכר-הלימוד. לא שאין צדק בדברים: שכר-הלימוד עדיין גבוה, ורכישה של השכלה גבוהה במדינת-ישראל היא עדיין בגדר "מותרות". אך "עם היד על הלב" יש להודות: כל עוד תקציבה של מדינת ישראל נדרש גם לסוגיות של ביטחון קיומי - יהיה קשה מאוד להגיע למצב בו ההשכלה הגבוהה בארץ ניתנת בחינם או כמעט בחינם, כפי שכולנו רוצים וכפי שעל הפוליטיקאים שלנו לשאוף.
עבור הסטודנט הדלפון המצוי, הורדתו של שכר-הלימוד השנתי בכמה מאות שקלים היא בבחינת אקמול במקום ניתוח. מנגד, עומדים רעיונות לפתרונות טובים יותר, הן מן הטווח הקצר והן לטווח הארוך.
הפתרון המיידי פשוט בתכלית: יש לאפשר לכל סטודנט במוסד מוכר להשכלה גובהה ליטול הלוואה ארוכת-טווח לתשלום עבור לימודיו. הלוואה כזאת, שיכולה להיות אפילו גבוהה מעט מגובהו של שכר-הלימוד הנוכחי, תוחזר למדינה בחלוף תקופה מסיום-הלימודים, לאחר שלסטודנט תהיה הזדמנות לעבוד במקצוע שרכש. החזר-ההלוואה צריך שיהיה בסכום הקרן, משום שהמדינה כבר תרוויח יותר מכך שהשקיעה בסטודנט, אשר הפך בינתיים למשלם מס על שכר אקדמאי, שבדרך כלל גבוה יותר משכר למי שאינם אקדמאים. בקיצור: אפשר להתווכח על הפרטים, אך כיוון-הפעולה צריך שיהיה ברור.
הפתרון ארוך-הטווח מורכב יותר, אך "באין חזון ייפרע עם". הורים רבים חוסכים להשכלתם הגבוהה של ילדיהם עוד מלידתם. שוו לעצמכם כמה ריבית חיובית היה נצבר לזכות חיסכון זה, אם כל ההורים היו חוסכים ביחד. לפיכך, על המדינה לפתוח קרן חיסכון לאומי להשכלה גבוהה. כל הורה או זוג הורים שירצה בכך יפריש במשך כשני עשורים סכום חודשי קטן, אשר בחלוף השנים יצטבר לשכר לימוד של שנתיים. אך מהריבית שיצבור סכום זה - יחד עם כל החוסכים האחרים - ניתן יהיה לממן את שנת-הלימודים השלישית וייתכן שעוד תישאר יתרה להשקעה בתשתיות אקדמיות. מסובך? לא ממש, ואיך שאומרים בחוג להיסטוריה: "גם רומא לא נבנתה ביום אחד".
כל זה היה אפשרי אילו שרת-החינוך הייתה מתעסקת בעיקר במקום להתעסק בשטויות הארכאיות של הכנסת "הקו הירוק" וה"נאכבה" לתוכניות הלימוד במקומם של ז'בוטינסקי ובן-גוריון. כל זה היה אפשרי אם שר-האוצר לא היה מתעסק עם "השטח" כדי לעזור לגברת לבני. כל זה היה אפשרי אם ראש הממשלה היה איש-חזון ולא טכנוקרט.
אז איך זה שהסטודנטים נאלצים להפגין מדי שנה? לכך כמה סיבות, אך הראשונה בהן היא היעדר תחשה ציבורית של אחווה (מה שקראו פעם "סולידאריות") עם ציבור הסטודנטים. בעניין זה, עלינו הסטודנטים גם להתבונן במראה: כאשר קולם של הסטודנטים יישמע ברמה גם בסוגיות ציבוריות מעבר למצב הכיס הפרטי שלנו, נוכל לצפות ליותר הזדהות רגשית בציבור, מעבר להזדהות העקרונית.
כאשר סטודנטים יערכו הפגנות ענק גם בעד/נגד התנתקויות, למען שחרורו של יהונתן פולארד או במחאה על קיפוח חברתי של אחרים - או אז הציבור יהיה רגיש יותר לצורכיהם של הסטודנטים עצמם, ועם עליית הרגישות הציבורית לעניין תעלה מאליה גם הרגישות של הפוליטיקאים מקבלי-ההחלטות.