"יִירַק בִּנְךָ בְּקֳדָשֶיךָ" ("ברוך ממגנצה" לטשרניחובסקי). זו אחת מקללות הזעם שברוך ממגנצה המטיר על מְעַנָּיו הקתולים. אלא, שלמגינת הלב התקיימה, דווקא, בנו בדור הזה, על-ידי אלה המוחזקים בעיני עצמם כִּיפֵי נפש. מדובר בשמאל הרדיקאלי שבו בולטות שתי קבוצות.
א'. אלה הרואים בכל יסוד לאומי, ביטחוני, או יהודי סמל לדיכוי, עריצות ושלילת זכויות, כשהדבר נוגע אך ורק לפלשתינים. הללו חוברים לשמאל האירופי המתחזה לנציג הַקֵּדְמָה, כשלאמתו של דבר אינו אלא מהדורה חדשה של שנאת ישראל המחלחלת בלבו כספיח גנטי. שמאל זה, המשווק את הצדק במאזני מרמה, גורר אחריו את השמאל הישראלי, ויחד עם בני בריתם הפלשתינים מתגרים בעוינות באנשי ביטחון, מי באלימות מילולית ומי באלימות פיזית כדי למנוע כל פעילות ביטחונית.
בהפגנות בלתי מרוסנות תוך מבטים עוינים הם הפכו לרועץ בזמן האחרון נגד הקמת גדר שנועדה אך ורק להגן על ילדי ישראל מפני פצצות מהלכות, שמגמת שולחיהן היא רצח יהודים כמצווה מן המובחר. אלא שלדידם של יְפֵי נפש אלה הענקת מרחב מחיה לרוצחי יהודים משקפת צדק יותר מאשר הגנה על חייו של ילד יהודי.
אכן, יהודים היורקים על קודשי כור מחצבתם אינם תופעה חדשה. הם צצים כמעט בכל דור, ואין כאן מקום לסקירה היסטורית. די להזכיר אחד המומרים הגדולים הידוע בשם אבנר מבורגוס, שהפנה עורף לעמו כשהקהילה היהודית בספרד של ימה"ב הייתה במצוקה פיזית ורוחנית תחת שלטון הנצרות. הוא התנצר, כידוע, מטעמים אידיאולוגיים, כפי שמעידים דברי הפלסתר שכתב נגד דת ישראל. ומאחר שמדובר באידיאולוגיה, הרי כאשר יפה נפש כלשהו מוקיע את קצין צה"ל כפושע מלחמה, אני נזכר במאורע היסטורי עגום זה.
ב'. חבורה אחרת של השמאל הרדיקאלי הם סרבני הגיוס המצדיקים את סרבנותם מטעמי מצפון, משום שצה"ל, לדעתם, הוא צבא כובש. "חכמי מוסר" אלה שוקדים להפיץ את משנתם המוסרית גם בקרב תלמידי יב', על-מנת לקיים את הכתוב: "יפוצו מערויותיך (מעיינותיך) חוצה".
ברם, כל מי שעיניו בראשו מבין, שהנימוק הנסתר של יפיופים אלה אינו המצפון, אלא הנטייה לנהנתנות האופיינית למדושני עונג. מדובר לרוב בבני תפנוקים "האוכלים למעדנים, וָאֲמונים עֲלֵי תולע". מעין מהדורה חדשה של נער יהודי גלותי. נער רכרוכי כזה הוא עולמה של האם, שחייו יקרים לה מכל חובה טיפשית של הגנה על המדינה, חובה שנועדה לאחרים.
גם הפטור משירות צבאי של יושבי אוהלה של תורה, אינו, אלא, השתמטות מטעמי נוחות, אם כי חייהם של האברכים צנועים למדי ללא שום סימן של הדוניזם המרפד את חייהם של בני התפנוקים. אולם כמו בני התפנוקים, אף הם חדורי תודעה שחייהם יקרים יותר מחיי אחרים. והשוני בין שתי הקבוצות הוא, שהללו מצטנעים תחת אצטלה של "תורתם אומנותם", והללו תחת אצטלה של "מצפון".
כרטיס כניסה
בטרם אתייחס לקבוצה אחרת השונה מן השתיים שצוינו לעיל בעמדתה החיובית לבטחון המדינה ולצה"ל, עלי להצהיר מראש, שהשקפת עולמם השמאלנית של המפלגות הציוניות, לרבות סופרים, משוררים ואנשי רוח מובנת היטב בשל היסוד הרציונאלי שעליו היא בנויה, לכן אני מכבד אותה, אף שאיני מזדהה עמה.
להבדיל מהם יש אחרים שנטייתם לשמאל אינה, אלא, מעין כרטיס כניסה למחנה האינטלקטואלים. שהרי מקובל לראות בנטייה לשמאל סימן לאינטלקט. מוסכמה זו כה שכיחה עד שאפשר לנסח אותה בלשון האגדה :"עשרה קבין חוכמה ירדו לעולם, תשעה נטל השמאל ואחד כל העולם".
אם כן, הקבוצה שעליה ידובר כאן בנויה מאלה המנסים להתחזות לאינטלקטואלים, ביניהם כמה בדרנים וְזַמָּרֵי האופנה שהשכלתם רדודה, במיוחד בכל הנוגע לתולדות עם ישראל וליצירתו הרוחנית שהם אבן הפינה של הציונות.
לעתים מוזמן בדרן, או זמר על-ידי התקשורת כדי להביע את דעתו בעניינים הפוליטיים שבחלקם נוגעים בציפור נפש של האומה, והמראיין מתייחס אליו כאשלה רברבה. שדעתו כדעת פוסק הלכה. מכל מקום, בין אם הוא זכר, או נקבה, הריהו חוזר על אותם רעיונות פרי הגותם של גדולים ממנו בחוכמה - מעין קמח טחון שהפך לזרא. אך מה שחשוב לו זה שהוא רשאי עתה להתגדר במעמדו האינטלקטואלי.
אם משנתו אינה סדורה בפיו, הריהו פולט מפיו כינויי גנאי שבהם הוא מוקיע קהל אנשים שנראים לו כנחותים ממנו. אחד מכינויים אלה הוא המונח :"אספסוף".
על האספסוף מסופר במקרא, שבין יוצאי מצרים הייתה חבורת אנשים שֶקָּצָה נפשם במזון החדגוני (הַמָּן). השהייה במדבר עוררה אצלם געגועים למזון המצרי שהיה משופע בבשר ודגים. לפיכך הם תבעו ממשה להשיג להם בשר מייד, כשתביעתם הייתה מלווה בטרוניה ובכי ולא בצעקות (במדבר יא 4-5).
אמור מעתה, הכינוי "אספסוף" אינו תואם כלל להמון המוחה, לעתים גם בצעקות, על פגיעה במעמדו, או באידיאולוגיה ששואב מגורמים שונים, אלא הוא תואם יותר לחבורת נרגנים, שכל משאת נפשם הם מנעמי החיים, הנאות של הרגע, ללא שום חרדה לעתיד, בהתאם לסיסמה :"אָכל וְשָתה כי מחר נמות". והמשכיל יבין.
היא הנותנת, השימוש במונח במשמעות השונה מזו של המקור הוא סימן לבערות.
